השלום – חלום או זיכרון?

 

השיר האחרון שפרסמתי ובעיקר התגובות של טלי ושל מוזי גרמו לי לשאול את עצמי האם השלום שאני כל כך רוצה בו, הוא עבורי חלום או זיכרון. בדרך כלל נוטים לקוות לשלום, לחלום על שלום, אבל נשאלת השאלה האם יש לנו גם זכרונות של שלום, כי אם אין לנו זכרונות, אנחנו, בעצם, לא יודעים למה אנחנו מקווים, על מה אנחנו חולמים.

לי יש זכרונות כאלה. זכרונות של ימים, שבהם חשתי תחושות של שלום ביני לבין עצמי, וגם ביני לבין העולם. מובן שגם בימים האלה לא שרר בארץ ובעולם שלום טוטאלי. השלום, כמו כל מצב, הוא דינאמי ויחסי. כשאני מדברת על שלום, אני לא מדברת על מצב אידיאלי ובלתי אפשרי למימוש שבו גר זאב עם כבש. זאת אולי מטאפורה יפה, אבל לא מציאותית.  זאב רעב תמיד יטרוף כבש. אני מסתפקת בשלום כמו זה שיש לנו עם מצריים. גם אם אין בו אהבה גדולה, יש בו, לפחות, הכרה הדדית בזכותו של הזולת לחיות בכבוד. יותר מזה לא צריך. זה השלום שאליו אני מייחלת גם עם הפלסטינים. האם זה אפשרי?

והשיר על המוזות, שכידוע הן יווניות, הזכיר לי שיר נוסף שכתבתי בסוכות הלפני אחרון, ואני מצרפת אותו. 

   

בסוכות היינו בכרתים.

שלא כרגיל בעונה הזאת

ירד שם גשם, והים היה אפור

ובלילה הבריקו בים

ברקים רחוקים.

 

לא קנאתי ביוונים בגלל הנופים היפים –

הגשם, הים והברקים –

גם לנו יש דומים.

קנאתי בהם בגלל הפשטות,

שלפנים היתה גם אצלנו,

ובגלל  השלום.