Category Archives: Uncategorized

על שירה ופרוזה בבית יד לבנים בחיפה ביום חמישי

יד לבנים 19.6

רשימות על ספריי החדשים ואירועים קרובים

רשמים ראשונים מ"קפקא ואני" / עמיקם יסעור

שם הספר "קפקא ואני" עשוי לעורר בטעות אסוציאציה של שיגעון גדלות. לא כך הם פני הדברים.  יוצרים בעלי ארודיציה רחבה מתכתבים עם יצירתם ורוחם של סופרים ידועים. כך גם עושה חני שטרנברג, משוררת, סופרת אמנית ועורכת שגדלה בנווה שאנן בחיפה וכיום מתגוררת בזיכרון יעקב. ספריה הקודמים "שירי מעבר"" ספריית פועלים, 1999, "עונות" ספריית פועלים 2000   "עכשיו הזמן לומר אמת" גוונים 2009. עורכת יחד עם יואב איתמר את כתב העת "מקף".

סיפורים קצרצרים. הגותיים. חלקם בגוף ראשון חלקם בגוף שלישי. חלקם בעבר חלקם בהווה. הליריות משולבת בהתבוננות. ניכרת גם השפעת פרקי ההתבוננות של קפקא. הזיכרונות חשובים בהיותם גבישיים. אין כאן מטרה להסתפק בשחזור. לפעמים גם טקסט בן משפט אחד. כעין מכתם על הקיום. כל טקסט נאמן להיגיון הפנימי שלו. התרחשות בתוך התודעה. במידה רבה ניתן לומר כי התבונה קשובה לעולם.
המחשבות מפליגות מעבר לטריוויאלי. אמנות התמצית במיטבה.   בין נושאי הקובץ : גוליבר, רובינזון קרוזו, קאמי, קפקא, מוסיל, דדאלוס, שולץ, כתיבה, האב, האם, ילדות, ארנבת, חתולה, גחליליות, היגדים שונים על החיים.

כתיבה מעט אוטוביוגרפית תוך הרחקת עדות יוצרת טקסטים מעניינים, מעוררי מחשבה המגלים זוויות נוספות של הסתכלות על המציאות. ניכרת כאן הפרספקטיבה וגם ניסיון החיים הנצבר. ספר כזה לא יכול היה להיכתב בידי איש צעיר.

אמנות התמצות היא משמעותית כאן. האפיזודות אינן מטרה לעצמה. הן עיבוד של התבוננות ותובנות.

מקומה של התובנה בעיבוד החוויות הוא מרכזי כאן. לפעמים מועברות אלינו גם תחושות קיומיות של הגיבורה. זווית הראיה של המספרת היא חשובה. יש כאן איפוק רב בתיאורן של חוויות רבות. יתכן כי האיפוק הזה נובע מפרספקטיבה. אני נוטה לייחס אותו גם לכישרון הכתיבה של המחברת.

המספרת איננה מעמידה את עצמה במרכז. לעיתים מזומנות היא צופה בעולם אשר סביבה.

בכתיבה כזאת חשובים הפרטים, אך אין המטרה ליצור רק אמינות בסיועם של הפרטים, אלא לצאת מאותו פרט מסוים אל ראייה מכלילה יותר של החיים. ניכרת ההצלחה המרובה של המחברת במטרה שהציבה לעצמה. ספר מעניין וייחודי מאוד.

 

כוכבים ועפר / שועי רז ב"פרא אדם חושב"   

https://shoeyraz.wordpress.com/2014/05/25/%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A2%D7%A4%D7%A8/

האושר של סיזיפוס/ יואב איתמר ביקום תרבות

http://www.yekum.org/2014/04/%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%A1%D7%99%D7%96%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A1/

 

אירועים קרובים:

 

ב 11.6 משתתפת בערב שירה ואמנויות אחרות בספריה בזכרון בשעה 20:00

 

וב- 19.6 בערב ספרותי בבית יד לבנים בחיפה

גיאורגיה א

DSCF4434

DSCF4437

DSCF4440

DSCF4451

DSCF4457

DSCF4467

DSCF4474

DSCF4484

ניסיון

העליתי אמש רשימה שמשום מה לא עלתה בדף הראשי של "רשימות", אז אני עורכת ניסיון נוסף.

המשיכו נא לרשימה  הקודמת המופיעה למטה,  "משיח בהארץ ועוד הפתעות" תודה.

סופרמרקט בקליפורניה

הנה האי מייל המרגש ששלח לנו רוני סומק (מפורסם באישורו!) בעקבות קריאה בגיליון הראשון של מקף:

יואב וחני שלום

תודה על "מקף". קראתי ואהבתי את העריכה הקצבית ואת מירוץ השליחים המדויק משיר למסה וכו'.

גם הנושא "שמחת ההשפעה" מצא חן בעיני. הוא הזכיר לי שיחה שהייתה לי ב-1995 עם אלן גינזברג. הוזמנו לעיר לודג' לסדרת ערבי קריאה, וכך בין הקריאות דיברנו על כל העולם ואשתו.

באחת מהשיחות האלה סיפר לי אלן שהדבר הכי חשוב במהפכה הביטניקית בשירה היה שהם לא השמיצו את הדור הקודם. הם רצו להרוויח את כבודם לא על חשבון מחיקת העבר. "למשל", הוא אמר, "לקחנו את הפואטיקה של וולט ויטמן ובמקום להתכחש לה,  בדקנו מה קורה לה בימינו, ולכן נכתב שיר פגישה עם ויטמן בסופרמרקט".

אהבתי מאד את הגישה הזאת ושמחתי שגם אתם מוחאים כפיים להשפעה הטובה.

היו בטוב

רוני

                                                  ***

 

נזכרתי מיד בשיר שאליו התכוון סומק שקראתי לפנים בתרגום של נתן זך בספר "קדיש" (הוצאת עם עובד),  אך מששבתי וקראתי בו אנגלית מול עברית, עלה בי החשק לתרגם אותו מחדש, אז הנה הוא בתרגומי

 

אלן גינזברג / סופרמרקט בקליפורניה

תרגום: חני שטרנברג

איזה מחשבות יש לי עליך הלילה, וולט וויטמן, שכן התהלכתי במורד הרחובות הצדדיים מתחת לעצים  עם ראש מודע עד כאב,  מביט בירח המלא .

בעייפותי המורעבת, בעודי עורך קניות של דימויים, נכנסתי לסופרמרקט הפירות המואר באור הניאון חולם על הרישומים שלך!

איזה אפרסקים, ואיזה חצאי צלילים! משפחות שלמות עורכות קניות בלילה! מעברים מלאים בבעלים! נשים באבוקדו, תינוקות בעגבניות! – ואתה, גרסיה לורקה, מה עשית אתה למטה על יד האבטיחים?

ראיתי אותך, וולט וויטמן, ערירי, נוכל בודד זקן, ממשש את הבשרים במקרר ועוקב במבטך אחרי נערי החנות.

שמעתי אותך שואל כל אחד שאלות: מי הרג את נתח בשר החזיר? כמה עולות הבננות? האם אתה המלאך שלי?

נדדתי אל תוך ומחוץ לתילי קופסאות השימורים המבריקות בעודי עוקב אחריך, ובדמיוני עקב אחריי בלש החנות.

פסענו לאורך המסדרונות הפתוחים יחד בדמיון הבודד שלנו, טועמים ארטישוקים, משתלטים על כל מעדן קפוא, ולא חולפים אף פעם על פני הקופאי.

לאן אנחנו הולכים, וולט וויטמן? הדלתות נסגרות תוך שעה. על איזו דרך מצביע זקנך הלילה?

(אני נוגע בספרך וחולם על האודיסאה שלנו בסופרמרקט ומרגיש אבסורדי.)

האם נצעד כל הלילה דרך רחובות עזובים? העצים מוסיפים צל על צל, אורות כבויים בבתים, שנינו נהייה בודדים.

האם נשוטט חולמים על אמריקה האבודה של אהבה, נעבור על פני מכוניות כחולות בחניות, בדרכנו הבייתה לבקתה השקטה שלנו?

הו, אב יקר, אפורזקן, מורה לאומץ לב זקן וגלמוד, איזו אמריקה היתה לך כאשר כארון, משיט המתים, הפסיק להשיט את המעבורת שלו ואתה ירדת בגדה  מעשנת ועמדת מביט בספינה הנעלמת על המים השחורים של לתי, נהר השכחה?

                                             ***

                                       שנה טובה!                                    

יש לו סימפטיה – מנחם בן על "מקף"

המקף המחבר אותנו לנצח הספרותי

"מקף" הוא שמו של כתב-עת ספרותי חדש, קטן, צעיר ומודפס על נייר, מתוך איזושהי כמיהה למסורת הספרותית הגדולה.  כי הרי אתרי האינטרנט לא באמת יכולים תחליף מספק לתחושת ההתחברות הזאת לספרות, ששום אתר מקוון לא יכול לספק לקוראיו או למשורריו. מדובר על כתב-עת (שזה הראשון בגיליונותיו) שעורכיו הם חני שטרנברג ויואב איתמר, וייאמר מייד, כי החוברת הראשונה סימפטית, אפילו מרגשת בחלקה, ומכילה כמה דברים יפים בעליל, המקיימים כולם סוג של דו שיח וקשר עם הספרות הקלאסית או הספרות שקדמה להם, זה גם פשר השם "מקף". המקף הקטן המחבר בינינו לבין הספרות שקדמה לנו.

עשרה משתתפים ישראלים יש בחוברת, ומייד נימנה את שמותיהם, ואחר כך , לא פחות חשוב, את  הקלסיקנים שאליהם הם מתייחסים. ואלה שמות: שלמה אביו, חני שטרנברג, עומר שין, יובל גלעד, יואב איתמר, שועי רז, המתרגם (מאוקראינית) אנטון פפרני, המוזיקאית ירונה כספי והצייר יעקב פורת. בין הנמענים הספרותיים אפשר למנות את מיטב הקלסיקנים: בורחס ואברהם בן יצחק (סונה) ורחל המשוררת ולאה גולדברג ויונה וולך וקפקא ופסואה , ויש מי שהמקף מחבר אותו מן האמנות שלו אל האמנות של האחר: ירונה כספי ,למשל, מתחברת אל משוררים ומלחינה אותם. בין השאר,  הלחינה את שירי יהודה עמיחי,  רחל חלפי, ברכט, שימבורסקה , דוד אבידן ועוד ועוד. ויש גם שיר (יפה!) שלה בכתב-יד המלווה את הראיון איתה שערך יואב איתמר. אם פיענחתי נכון את כתב היד הלא לגמרי ברור , הנה כמה משורותיה של ירונה כספי, הפעם כמשוררת:"אבל היום אחרי כל כך הרבה זמן/ שהספקתי להיעזב עד מוות/ ולעזוב מתוך בחירה/ אני רק יכולה לומר/ גדלתי ביום". אם לא הלחנת את זה עד היום, ירונה, תלחיני את זה. זה רוטט. וזה שותת. שירת רוק נפש אמיתית.

שני שיריו הפותחים של שלמה אביו מעוררי אהבה בפשטותם ובדיבוריותם. הם מתכתבים עם שניים:  ר' שמעון בן לביא, משורר יהודי מהמאה השש עשרה, ועם סזאר פבס, משורר איטלקי מן המאה העשרים, וכוללים שורות מבודחות ומיוסרות על גורלו של שלמה אביו עצמו, משורר מהגר שהגיע לקיבוץ של השומר הצעיר:

לעיתים , איני יכול שלא להסכים

שאני פריט מתפורר מן האימפריה

העות'מנית, ירום הודה, ומדבר עם

מתים , יותר מאשר עם חברי קיבוצי

(ועוד של השומר הצעיר, בעוונות!)

אליו השליכוני משברי ים חצופים

ומפרפר הדג הלכוד במי אפסיים.

בהמשך מפגין אביו הזדהות גדולה עם אותה דמות עלומה, המשורר ר' שמעון בן לביא:"ומי יגל עפר מעיניך, משורר, רבי/שמעון בן לביא, עליו השלום והברכה,/ שאמרת, בחוכמת הנסתר, שהלב אינו/ אלא אחד , אולם הוגה דבר והפכים:/ איך ידעתני אבי לפני לפנים". אמרו את זה קודם : עקוב הלב מי ידענו?

אהבתי גם את השיר של אלפונסינה סטורני (מי זו? חסרים בחוברת פרטים בסיסיים מסוייימים על המשתתפים והמתורגמים), שתירגמה חני שטרנברג, שיר אהבה מקסים על הירגעות התאבדותית כלשהו בחיק הטבע (אולי סתם שינה בחוץ) בצל משבר באהבה. הנה בית ראשון ושני בתים אחרונים  מתוך השיר ששמו "אני הולכת לישון". "המינקת המושלמת" המתוארת בשיר היא הטבע :

שִׁינֵי פרחים , רשת שיער של טל,

יְדֵי עשבים, את, מֵינֶקֶת מושלמת,

הכיני את הסדינים הארציים בשבילי

ואת שמיכת הפוך של טחב העשב 

ולבסוף:

השאירי אותי לבד: אַתְּ שומעת אֶת

הנבטים פורצים

רגל שמיימית מנענעת אותָךְ מלמעלה

וציפור מכינה לך מסלול

כך שתשכחי… תודה לָךְ, ובקשה

אחת :

אם הוא מתקשר שוב

תגידי לו לא לנסות יותר, כי אני

עזבתי

מצאתי גם  עניין ברשימתו של יובל גלעד על המשורר ההונגרי הידוע אטילה יוזף, כולל ביקור שערך בבודפסט לפני חמש עשרה שנה ("קדרות העיר נפלה עליי. יש אנשים המגיעים לעיר ונהנים בתוקף היותם תיירים, אני מרגיש את הנשמה של העיר. ונשמתה של בודפשט קודרת").

יפה גם רשימתו המורחבת של שועי רז על שיר קצר אחד או רסיס-שיר של אברהם בן יצחק (סונה), שנכנס לנצח השירה העברית בזכות 12 שירים קצרים ועוד קצת שירים  מן העיזבון, וכאן מדובר על שיר קצר במיוחד:"את ליבי אכל/ הברק". זה הכל? כן, זה כל השיר, ושועי רז מרחיב עליו ומספר גם הרבה אנקדוטות רבות טעם  על אברהם בן יצחק, ידידם של לאה גולדברג ושל חתן פרס נובל היהודי-בולגרי-גרמני אליאס קנטי, שמספרים עליו שניהם.

בקיצור, חוברת יקרה וטובה, גם אם לגמרי מינורית וצנועה למראה, כמעט שייכת לזמנים אחרים. זמנים שבהם השירה היתה הלהבה שבאמצע המחנה. עכשיו זה אחרת.

מתוך  "יש לי סימפטיה ליהלי סובול וגם ל"מקף" בבלוג של מנחם בן בנרג' מעריב

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb52f4&id=3925

הדהוד לחנוך לוין ולאלבר קאמי

רציתי לכתוב פוסט על משה סילמן, להתייחס לאופן שבו מוסדות המדינה התנכרו לו, ואז נזכרתי בערב ההשקה של "מקף" בתל אביב, ובמחזה קצר שכתב עומר שין כמחווה לחנוך לוין ולאלבר קאמי שהיצגנו בו, שפתאום הדהד לי מאוד את המקרה של משה סילמן
אתם מוזמנים לצפות בו כאן

http://www.youtube.com/watch?v=-OcjNWBtLdw

 

(בהמשך ניתן לצפות בעוד קטעים מהערב)

אור בסוסיא

  הזדמנות נדירה. הטורבינה האנושית | צילום: מתוך הסרט

הצילום הנ"ל לקוח מתוך הסרט התיעודי "הטורבינה האנושית" בבימויו של דני ורטה שראיתי לא מזמן בערוץ 8. הסרט מתאר קבוצת ישראלים המסייעת לתושבים הפלסטינים של סוסיא בדרום הר חברון. הפלסטינים חיים במערה ללא אור ורואים מרחוק את הכפר שבו המבוגרים שביניהם חיו ואף נולדו. הם גורשו מהכפר על ידי מדינת ישראל,שהפכה אותו לאתר ארכיאולוגי ומקיימת בו סיורים שבהם רואים בסרט תדמית איך חיו בעבר תושבי סוסיא היהודים – ממש כמו הפלסטינים במערה.ולא די בכך שהפלסטינים גורשו מכפרם, המתנחלים היושבים במקום מתנכלים להם, והמדינה מטילה עליהם גזרות שונות ומשונות המונעות מהם אפילו לאגור מים – מצרך חיוני עבורם שכן הם מתפרנסים מרעיית צאן.

ימי התנ"ך עלו לנגד עיניי רק בהיפוך תפקידים.  כשאחד התושבים סיפר שהוא רואה מרחוק את הכפר שבו נולד ושבו נמצא בית ילדותו ולא יכול להגיע אליו, נזכרתי בכאבו של משה כשהביט מרחוק אל הארץ ולא יכול היה להגיע אליה. כשראיתי את התושבים חופרים בורות מים למרות האיסורים, נזכרתי באבותינו חופרי הבורות, ובעיקר באברהם שהוכיח את אבימלך מלך גרר על הבאר שנגזלה ממנו על ידי רועיו של אבימלך, ואבימלך החזיר לו את הבאר, כשהוא כורת איתו ברית ולוקח ממנו כעדות שבעה כבשים, ומכאן עפ'י המספר המקראי שם המקום – באר שבע. בהקשר הזה מעניינת אמירתו של הבמאי דני ורטה בדברים שכתב על סרטו באתר של ערוץ 8: "אני מאמין ובטוח כי עשיית הסרט היא מעין תעודת ביטוח דוקומנטרית שתשמור ותגן על מגורשי סוסיא מפני גירוש שלישי לו הם צפויים בכל רגע, משום שיביא את עניינם לדיון ציבורי בטלביזיה ובעיתונות הישראלית." דומה שהסופר המקראי עשה דבר דומה – ביקש להבטיח באמצעות סיפורו את עבריותה של באר שבע. 

גם בסוסיא כמו בבאר שבע המקראית נכרתת ברית – ברית בין ישראלים המזדהים עם הסבל של שכניהם ומסייעים להם במסירות מעוררת השתאות בשיפור תנאי חייהם, לבין השכנים המוכנים לקבל את הסיוע ממי שנחשבים לכובשיהם – משתפים איתם פעולה ומעניקים אהבה הערכה חום וחברות.

רגע השיא בסרט היה הרגע שבו לראשונה בתולדות ההיסטוריה של המערה נדלק בה אור. זה הרגע המונצח בצילום לעיל ונראים בו הישראלים שסייעו בהדלקתו. מצד שמאל נראה נועם, פיזיקאי  שנטש את ההיי טק לטובת חיים פשוטים של קרבה לאדמה ולבני אדם.כשהאור נדלק במערה חשבתי לעצמי שמי שלא ראה את שמחת הדלקת האור במערה בסוסיא לא ראה שמחה מימיו.

על האור הזה אומר הבמאי: "במבט כולל על יחסי הישראלים והפלסטינים, הסיפור של "הטורבינה האנושית" הוא רק קרן אור זעירה בתוך חשכת הסכסוך המדמם: כמה ילדים שמקבלים חינוך משופר ושלושה שיסיימו אוניברסיטה בשנה הבאה, סכרים, מאגרים ובורות מים, סלון כלות שאוטוטו ייפתח, מקרר לגבינה ולחלב העיזים, קומץ נורות חשמל, טלביזיה קטנה ושקע לטלפון סלולרי. אבל קרן האור הזאת, מזערית ככל שתהיה, מסמלת גם הגשמה של חלום וניצחון של דרך."

כאן אפשר לקרוא עוד על הסרט:

 http://www.shmone.co.il/4648

                                                                            

אדמכלב

בהתחלה הוא עוד דמה לבנאדם ורק הניבים שחשף בזמן שדיבר הזכירו לי כלב. אפילו לא דיבר אליי, אלא סתם ככה, לחלל העולם:  "אני שונא אותם" נבח "מה תעשו לי? שונא אותם סתם ככה, בלי סיבה, רק מפני שהם מה שהם, אסור לי?"

כיוון שאיש מהעוברים ושבים לא ענה לו, בטחונו גבר והוא המשיך ואמר: "אני רוצה גם לנדות אותם, להעיף אותם לכל הרוחות, שייעלמו משדה הראייה שלי, הם פשוט מגעילים אותי וזהו".

בשלב הזה גופו כבר היה מלא שערות, והבחנתי באדם שעומד במדרכה מולו ונושא בידו שלט מחאה. האדמכלב כיוון אליו את הנביחות, אבל נושא השלט שתק כאילו הנביחות אינן מכוונות אליו.

לרגע חשבתי שהוא חרש, אבל אז עברה מכונית שצפרה והוא הפנה את מבטו לעברה. חשבתי שאולי כנושא שלט מהסוג הזה הוא כבר רגיל לנביחות כאלה, ומי יודע, אולי הוא אפילו מרוצה מכך שמישהו סוף סוף עוצר מולו ומתייחס אליו. שאר האנשים  קראו את השלט תוך כדי הליכה והמשיכו בדרכם. בינתיים האמדכלב צימח זנב, המשיך לנבוח על נושא השלט בלי לזוז מהמקום.

גם אני קראתי את השלט תוך כדי הליכה,  כי רציתי להספיק להגיע לדואר לפני שעת הסגירה. היה לי קובץ שירים שרציתי להוציא לאור. התלבטתי הרבה זמן אם בכלל כדאי לי. הוצאות לאור דורשות תשלום מהמשוררים, לא מסייעות ביחסי ציבור, וחנויות הספרים בקושי מחזיקות את הספרים על המדפים, כך שלמשוררת לא ידועה אין כמעט סיכוי שישמעו עליה ועל שיריה. למרות זאת החלטתי בסוף לשלוח. בעיקר מפני שהיו לי כבר המון שירים ורציתי לשחרר אותם לעולם.

האדמכלב נטש את עמדתו מול נושא השלט, והתחיל ללכת אחריי. חשבתי שאולי הוא מריח את הריח של הכלבה שלי, שליטפתי לפני שיצאתי מהבית. ליטפתי אותה כי היא נראתה לי מדוכדכת ועצובה. בזמן האחרון הייתי עסוקה מידי בשירים שלי עד ששכחתי אותה. הליטופים, אכן, שימחו אותה, אבל את האדמכלב לא היה לי שום חשק ללטף. הכלבה שלי היתה נעימה ונוחה ושוחרת טוב, ואילו הוא נראה שוחר ריב ומדון, ומחפש טרף.

הייתי כבר די קרובה לדואר,  כך שיכולתי לראות מבחוץ את השעון הגדול שהיה תלוי בפנים. שעת הסגירה התקרבה והגברתי את צעדיי. נותרו לי רק  עוד כמה צעדים כדי להגיע לדלת הזכוכית,  אבל דווקא אז נעצרתי פתאום – עצירה שהפתיעה אפילו אותי – ופניתי לאחור והיבטתי היישר לתוך עיניו ואמרתי לו: "אני מתביישת בך. מתביישת בהתנהגות מלאת השנאה שלך." כיוון  שהתרגשתי קולי השתנה והפך צווחני. זאת לא הייתי אני הרגילה, בקושי היכרתי את עצמי.   

לרגע נדמה היה לי שנבהל, שאולי הוא לא רגיל שעונים לו,  אבל הוא התאושש מהר ואמר בלעג: "כותבת שירים, הא?" השקית שבה הינחתי את קובץ השירים היתה שקופה, ושיערתי שהצליח לראות בעדה. ידעתי גם שחושיו של כלב חדים מחושיו של אדם. למרות שמוחי המשיך לפעול לא הצלחתי למצוא תשובה שתשתיק אותו, והוא המשיך ואמר: "ואת בטח חושבת שהשירים שאת כותבת מעניינים מישהו".  

מרוב בהלה השקית נשמטה מידי והדפים התפזרו על המדרכה. הרי חששות כאלה עלו בי  ממילא. לא הייתי זקוקה לו בשביל זה.  הוא ניגש ורחרח את הדפים כאילו ביקש לאכול אותם. משהדבר לא התאפשר רק עיווה את פניו ואמר: "הם לא מעניינים אף אחד".

נפגעתי ופניי התאדמו. כדי שלא ייראה זאת,  מראה שבטח היה  מסב לו הנאה,  התכופפתי ואספתי את הדפים מהמדרכה, והוא נזכר פתאום במה שהטחתי בו קודם ואמר: "ולמי בכלל אכפת שאת מתביישת" והמשיך: "את יכולה להתבייש לך כמה שאת רוצה, לאף אחד לא אכפת ".

נשאתי את עיניי אל נושא השלט. לא הייתי מאוד רחוקה ממנו,  וחשבתי שאולי הצליח לשמוע את השיחה הלא נעימה,  ויירצה לעזור לי, אבל הוא לא נע ולא זע. או שלא שמע, או ששמע ומסיבותיו שלו לא רצה להגיב.  לא רצה להתערב. הצטערתי בעצמי על שהתערבתי. אילו שתקתי לא הייתי חשה עכשיו אי נעימות. המשכתי לאסוף את הדפים בדממה. חיפשתי מה להגיד, איך לענות, אבל לא מצאתי. יכולתי להגיד לו:"לאף אחד גם לא אכפת ממך" אבל לפחות מבחינתי זה לא היה נכון.  בסוף,   כשהדפים היו שוב בתוך השקית, הזדקפתי ועניתי לו: "כשהעלבונות האלה יוצאים מהפה שלך הם נשמעים כמו מחמאה". זאת היתה תשובה לא רעה. הייתי די מרוצה מעצמי. היא אמנם לא היתה אופיינית לי, אבל גרמה לי להרגשה טובה.  הגיע לו שיענו לו. שמחתי על שלא שתקתי. הוא נראה קצת מופתע, כאילו לא ציפה ממני לתשובה כזאת, וחיפש העלבה נוספת, אבל לא חיכיתי עד שימצא אותה.

פתאום הבנתי שאם אפנה  לו עורף לא אראה אותו יותר, וזה בדיוק מה שעשיתי – הסתובבתי, עשיתי עוד צעד אחד או שניים, פתחתי את דלת הדואר וסגרתי אותה מאחוריי.  בתוך הדואר פעל מיזוג אויר ולכן בכל מקרה היה צורך להקפיד על הסגירה.

הוא לא הבין שיש בינינו עכשיו מחיצה. כיוון שהמשיך לראות אותי חשב שיוכל גם לגשת אליי,  וחשף את ניביו והתקרב, אבל נתקל בזכוכית.

הוא המשיך לעמוד עוד כמה שניות מחוץ לדלת, ומשהבין שלא יצליח להיכנס פנה והלך. תוך כדי הליכה שב והפך לבנאדם. מאחור נראה כמו אדם רגיל, ובמהרה לא הצלחתי לשוב ולהבחין בינו לבין האחרים. 

בדרך חזרה ראיתי שוב את נושא השלט.

מישהו בדיוק הגיע כדי להחליף אותו.  נושא השלט אמר לו: "סוף סוף. חשבתי כבר שלא תבוא", והמחליף התנצל על האיחור ושאל איך עברה המשמרת. נושא השלט אמר שלא היו אירועים מיוחדים, ולא הזכיר כלל את האדמכלב.

בשלב הזה כבר הייתי די רחוקה מהם. היה ערב יפה של אמצע החודש. הירח בדיוק זרח ונראה צהוב ועגול כמו שמש. בשמיים נראו כמה כוכבים, וציפורים צפצפו את צפצופיהן האחרונים לפני בוא החושך.   

 

מלובה אליאב ללוחמי השייטת

לפעמים אירועים מצטרפים זה לזה באופן יוצא דופן, מטלטל. כך קרה כשיום אחרי שלובה אליאב נפטר, ארע אסון המשט. לובה אליאב היה מפקד האונייה "חיים ארלוזרוב" שהביאה ארצה את אמי, שהיתה אז מעפילה – נערה צעירה למודת סבל ומלאת תקוות. חשבתי על התקופה ההיא, שבה הבריטים  חסמו את חופי הארץ, ולא נתנו לאנשים לעלות. כמובן, כל ההשוואות לוקות בחסר, אף פעם אי אפשר להשוות באופן מלא תהליכים היסטוריים – תמיד יימצאו ההבדלים, ובכל זאת, כשארע אסון המשט לא יכולתי שלא להיזכר בספינות ההן, שעל אחת מהן היתה אמי, ולחשוב שבמידה רבה התהפכו היוצרות  – פעילי הספינות הפכו ל"יהודים" ואנחנו הפכנו ל"בריטים". 

אני לא תמימה. מובן  שהמניע של חלק ממהמארגנים לא היה הסיוע ההומניטארי, אלא הרצון להפנות את תשומת לב העולם למצור על עזה, ולהציג את מדינת ישראל כתוקף אכזרי,  אך נשאלת השאלה האם זו אינה מטרה לגיטימית מבחינתם. האם אנו עצמנו לא היינו פועלים בדיוק באותו אופן אילו היינו אנחנו הנצורים.

נזכרתי גם בסיפור דוד וגוליית – סיפור תשתיתי בתולדות עם ישראל, וחשבתי לעצמי שגם כאן חל היפוך. אנחנו, "הלוחמים הפלישתים", באנו מצויידים במסוק ובלוחמי קומנדו מיומנים בעוד ה"פעילים הישראלים" באו מצויידים ברוגטקות, וכן, גם בסכינים, אלות, ולומים, אבל אלה בשום מקרה אינם עומדים בפרופורציות לשריון הכבד שלנו.

בעניין זה בולט מאוד הפער בין האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו – מותקפים נצחיים, ובין האופן שבו אנחנו נראים לאחרים – מתקיפים אכזריים של אזרחים. ההסברים שלנו, שלוחמי הקומנדו צויידו בכדורי פיינטבול וניתנו להם הוראות לפתוח באש רק אם יותקפו ויעמדו בסכנת חיים, ושכך, אכן, נהגו,  מסברים אולי את אוזנינו, אבל לא את אוזניהם של אחרים. האמת היא שלי עצמי הם נראים מופרכים, ולא מפני שאני לא מאמינה להם, אלא מפני האבסורדיות שבהם. אם לא התכוונו להתקיף למה שלחנו לוחמים? האם לא מובן וברור ששליחת מסוק ולוחמי קומנדו המשתלשלים מחבלים היא פעולה התקפית? למה לא הודענו מראש על כוונותינו? אילו היינו בצד השני האם לא היינו חושבים גם אנחנו שמדובר בסיפורים אפולוגטיים? בשקרים? 

עושה רושם שיותר ויותר אנחנו מסריטים לעצמנו סרט פעולה אמריקאי, שבו רמבו – ישראל – נלחם נגד כל מי שמתנגד לו, ושעוד מעט נישאר בו הצופים היחידים. אפילו האמריקאים מתחילים לנדוד לאולמות אחרים, וזאת, בעיניי, הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לנו – הסכנה שנאבד את ידידינו. בל נשלה את עצמנו: אנחנו לא קיימים כאן רק בזכות עוצם ידינו, אלא הרבה בזכות עוצם ידיהם של ידידינו. איננו יכולים להרשות לעצמנו לסמוך רק על כוחנו. בריתות ושיתופי פעולה עם מדינות אחרות הם ערובה לבטחוננו. מוטב שלא נשכח שגם ההחלטה על הקמת המדינה התקבלה במועצת האומות המאוחדות, ובלעדיה ספק אם היינו קיימים היום.

יש מי שאומרים על פעילי המשט "אבל אלה לא אנשי שלום" והם ודאי צודקים, היו בין פעילי המשט אנשים שנהגו באלימות, אבל האם אנחנו לא היינו אלימים כשלחמנו למען החופש שלנו? והאם לא רצינו בו זמנית שלום? האם אנחנו התופסים את עצמנו כאנשי שלום לא הופענו כאלימים כאשר שלחנו מסוק ולוחמי קומנדו מיומנים כנגד אזרחים?

מה שבלט מאוד באמצעי התקשורת הוא העיסוק הגדול בנזקים שנגרמו לנו – התדמיתיים –  ועיסוק קטן ביותר בנזקים האמיתיים – בשר ודמים שנגרמו – ל"צד השני" – ההרוגים, הפצועים.  ומיהו הצד השני? אזרחים, שלפחות בחלקם הם פעילי שלום ולוחמי חופש – האם ראוי למדינת ישראל שאנשים כאלה ייחשבו לאויביה? שיסולקו מכאן כפולשים בלתי רצויים? אפילו רק לצורך התדמית שכל כך חשובה לנו – גם אם לא מעריכים את פועלם האמיתי ולא מאמינים להצהרותיהם –  יש לקבל אנשים כאלה באופן מכבד ותרבותי, ולא לשלוח אליהם מסוק וחיילים שמשתלשלים מחבלים כאילו היו כולם אוייבים. 

תדמית לא נוצרת יש מאיין. היא נובעת מפעולות מסויימות, מדיבורים. עושה יותר ויותר רושם שאיננו מודעים לאופן שבו המעשים והדיבורים שלנו נראים ונשמעים.נכון. גם אנחנו שומעים קולות מאיימים ורואים מראות מפחידים, ויש בנו פחדים קמאיים שההיסטורייה העצובה שלנו דאגה להעמיק. גם כיום כשאנחנו חזקים ומחומשים אנחנו עדיין פוחדים שישמידו אותנו. הפחד הזה קיים בכל יצור חי, אבל יותר ויותר אני מבינה, שמי שמניח לפחד לנהל אותו סופו לפחד תמיד.

כבר אמרו לפניי: גיבור הוא לא מי שלא פוחד, אלא מי שמתגבר על הפחד, ונראה לי שהגיע הזמן להתגבר על הפחדים שלנו. הגיע הזמן להיות אמיצים – להבין ש"בצד השני" – חיים בני אדם כמונו בדיוק – בני אדם שרוצים לחיות בדיוק כמונו, ופוחדים מאותם דברים. זאת צריכה להיות הנחת העבודה לכל דו שיח בכל רמה שהיא.

האם אנחנו, כשהיינו מדינה בדרך, רצינו שיטילו עלינו סגר ימי? מובן שלא, וגם מצאנו דרכים לעקוף את הסגר. הגיע הזמן להיזכר לא רק באותו חלק של ההיסטוריה שלנו, שבו טבחו בנו, באותו חלק שבו היינו אזרחי מדינות שלא הגנו עלינו כפי שהגנו על אזרחיהן האחרים, אלא גם באותו חלק בהיסטוריה שלנו שבו לחמנו למען חירותינו, שבו חלמנו להיות "עם חופשי בארצנו". הגיע הזמן לשאול את עצמנו שאלות בסיסיות הנוגעות לחירות האדם באשר הוא, אפילו אנחנו רואים בו אוייב מסוכן המעוניין להשמידנו. הגיע הזמן להיזכר באותו חלק בהיסטוריה שלנו, שבו אומות אחרות הצביעו למען קיומנו ותמכו בדרכינו. גם אנחנו וגם הפלסטינים רוצים ערבויות לבטחוננו – האם בלתי אפשרי להגיע למצב שבו שני הצדדים יחושו בטוחים? 

וכמה מילים בנוגע ללוחמי השייטת. מדובר בילדים של הורים בני גילי, בנים של חברים, שראו בטלוויזייה איך שלחו את בניהם – נערים צעירים חדורי מוטיבציה אישית ורצון לתרום לחברה שבה הם חיים – למשימה בלתי אפשרית שלא יכלה להסתיים אלא בכישלון, שכן, במבחן המוסרי – אתי, פעולה כזאת – גם כשהיא מסתיימת בניצחון מבצעי – לא תיזקף לזכותם של מבצעיה. 

אלא שכשלונה של הפעולה אינו נזקף בשום פנים ואופן לחובתם של הלוחמים. לצפות מהצעירים האלה להיות ביקורתיים כלפי המשימות המוטלות עליהם, כשכל רצונם הוא להוכיח את עצמם כראויים ליחידת העלית שבה הם משרתים – זאת ציפייה מופרכת. הכישלון לא מוטל בשום פנים ואופן לפתחם, אלא לפתחם של שולחיהם.

מעבר לבעייה המוסרית של עצם המצור, מדובר כאן בקונספצייה בטחונית שלמה שנכשלה, כפי שנכשלה קוספציית  "קו בר לב" במלחמת יום הכיפורים. היינו בטוחים אז (או לפחות רובנו) שקו בר לב ייגן עלינו והיינו המומים כשהוא לא עמד בציפיות שתלינו בו.  מסתבר שגם המצור  לא מצליח להגן על בטחוננו, ולהפיל את שלטון החמאס, כי שציפו "בוניו". להיפך. השתלשלות העניינים האחרונה מוכיחה שהוא מחבל בביטחון הזה, מעצים את הלגיטימיות של חמאס, ופוגע בלגיטימיות של ישראל. תהליך ההתפכחות שעברה החברה הישראלית בעקבות מלחמת יום הכיפורים הביא  במידה רבה את השלום עם מצריים. מי יודע, אולי גם הפעם תצליח החברה להתפכח מהקונספציה השגוייה ובעקבות ההתפכחות יגיע השלום –  הפעם עם הפלסטינים. לצורך כך יש לעצור ולהשמיע קול  מחאה – לא להניח למשט לחלוף כלא היה, ולהמשיך הלאה לאסון הבא, כפי שאנחנו נוהגים בדרך כלל לעשות.