יוצאת לאור
דוריאן – המדריך המקומי
מוסלמי בקטשי שארח אותנו בחדר אורחים הסמוך למסגד
הנהג של המעבורת. צילום מבעד לחלון
האיש בראי
אלבניה אהובתי 1 כאן:
https://hanist.wordpress.com/2013/07/
וסקירה של חגית בת אליעזר על אירוע "סף ספר" בהשתתפותי כאן:
מזה כחמש שנים אני נוסעת בקיץ עם אישי ועם קבוצה בהדרכת חברנו דורון הרי לאחת ממדינות הבלקן. עד היום ביקרנו כבר (לפי הסדר) במקדוניה, גיאורגיה, בולגריה, ומונטנגרו. בדרך כלל אלה טיולי ג'יפים שבמהלכם אנחנו מגיעים למיני מקומות שקשה להגיע אליהם ברכבים רגילים, בעיקר בהרים, ובדרך כלל אנחנו פוגשים אנשים מקומיים שמארחים אותנו בבתיהם. עבורי אלה הרגעים הכי מרגשים.
השנה נסענו לאלבניה, והמפגש הראשון ארע כבר במטוס עת התיישבתי במקרה על יד אישה אלבנית צעירה. בשלב מסויים הכנסתי לתיק, ליתר ביטחון, את הקרקרים הקטנים העטופים בניילון שסופקו לנו בארוחה, וכשראתה שאני עושה זאת הציעה לי גם את שלה, והתפתחה בינינו שיחה. כשהתברר לה שאנחנו מישראל ושבכוונתנו לבקר באלבניה התרגשה מאוד וסיפרה לי שראתה את רשימת שינדלר והתעניינה האם מדובר באירוע אמיתי. היא שמעה גם על כך שיהודים כותבים פתקים לאלוהים ותוחבים אותם לתוך קיר, והתעניינה גם במנהג הזה. אחר כך אמרה שהדימוי של היהודים הוא של עשירים וחכמים, אבל לא אמרה זאת בשנאה ובקנאה המאפיינות אנטישמים אלא בהערכה. ידעתי כבר שהאלבנים הסתירו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, והיבעתי את התפעלותי הרבה מהאופן שכך נהגו והיא ענתה לי שהיא לא מבינה איך אפשר היה לנהוג אחרת. עובדה שאתם הייתם היוצאים מהכלל, אמרתי לה, והיא אמרה שכך, לדעתה, היה על כולם לנהוג, שהרי מדובר בבני אדם .
בהמשך הטיול התוודעתי לתכונת הכנסת האורחים האלבנית שהזכירה לי את הכנסת האורחים שמסופר עליה בתנ"ך בסיפור אברהם והמלאכים. התוודעתי גם לעיקרון ה"בֶּסָה" שפירושו נדר שאדם נודר לאדם אחד שהוא מתכוון לשמור אפילו במחיר חייו של בנו יחידו, וכך, משהבטיחו האלבנים המוסלמים רובם ליהודים שישמרו על חייהם, עמדו במילתם.
בקבוצה שאיתה נסעתי היה אדם, קותי נבון שמו, שנולד באלבניה בתקופה שבה אמו, ילידת קוסובו, הוסתרה על ידי אישה מוסלמית, שהסתירה כשמונה עשר אנשים בכפר הררי קטן ומרוחק בן ארבעה בתים. בעזרת נהג מקומי נסע לכפר, וכשחזר סיפר שאת מקטע הדרך האחרון הלך ברגל, עד כדי כך קשה הגישה אליו. ביומיים האחרונים של הטיול היינו בקוסובו שם מצא את קברו של דודו ובן דוד צעיר שלו שנפטר בעודו תינוק, בבית קברות שחלקו יהודי.
פגשנו גם את נכדו של אחד ממצילי היהודים, שסיפר שסבו החביא את בנו יחידו הלכה למעשה עם היהודים כדי להגן עליהם. אצילות הנפש , רוחב הלב וההתנהלות המכובדת והמכבדת של האנשים שפגשנו לא הפסיקה לרגש אותי לאורך כל הטיול.
כאשר טיילנו באחד ההרים פגשנו אישה מקומית שמיד הזמינה אותנו לביתה, מזגה לנו ראקי – המשקה המקומי המזכיר ערק, וכיבדה אותנו בעוגיות. היא גם ציטטה באזנינו בתרגומו של המדריך המקומי את התפישה הרווחת בקרב האלבנים שהבית הוא בראש וראשונה של אלוהים, אחר כך של האורחים, ורק אחר כך של בעלי הבית. לא יכולתי שלא לחשוב על כמה הרבה אנושיות נטלה מאיתנו התרבות המערבית האגואיסטית והמנוכרת. לאורך כל הטיול אנשים נפנפו לנו לשלום כשחלפנו על פניהם אם ברגל או במהלך נסיעה, ונתנו לנו הרגשה שהם שמחים לקראתנו.
האלבנים שפגשנו חיים אורח חיים פשוט שהוא חלק בלתי נפרד מהטבע. הדבר בא לידי ביטוי אפילו באוכל שהם אוכלים. כמעט בכל ארוחה קיבלנו סלט של ירקות טריים וטעימים, לחם טרי, יוגורט, ואורז, וכן חמאה, דבש, ריבות ביתיות, ביצים, בשר ולקינוח פירות. הפרות והעזים שראינו רעו באופן טבעי באחו ובשדות, וחמורים משמשים עדיין לסחיבת משאות.
באחד הימים הפלגנו במעבורת בנהר, ופגשנו אנשים שנסעו לבקר בני משפחה במקומות מרוחקים. התחנה היתה גדת נהר שעלה ממנה שביל. בני המשפחות המתינו לאורחים ב"תחנה" בחברת החמור המשפחתי שהובא לצורך סחיבת המצרכים שהאורחים הביאו איתם – שקי קמח ואורז ירקות, פירות ואפילו ראש של חזיר. כמה התחשק לי לרדת בעצמי באחת התחנות האלה ולעלות לכפר ולהתגורר בו ולו שבוע ימים.
כמעט בכל עיר שהיגענו אליה ראינו מבצר עתיק נהר וגשרים, ולילה אחד ישנו במלון שהיה לפנים ביתו של בעל המלון. אחד החדרים שניתן לאחד הזוגות היה החדר שהוא ישן בו בעצמו כשהיה ילד, והיתה בו תיבה עם בגדים אותנטיים שהוא אוסף, ועל השולחן היו שתי מסכות של ראשים של בעלי חיים, שאחת מהן הוכנה במיוחד עבורו לקראת אחד החגים.
מה שהפתיע אותנו זה שלמרות שהאלבנים לא עשירים במונחים מערביים המכונית הנפוצה ביותר הנראית על כל צעד ושעל היא מרצדס, ובנוסף מרובים בה עסקי רחיצת המכוניות המכונים: "לאבאז" ויש ביניהם כמה המכונים "לאבאז ספציאל", זאת למרות שאין הבדל בינם לבין האחרים. באחת הפעמים בהן עצרנו לצורך הפסקה נעצר המדריך המקומי והתבונן בצעיר שרחץ מכונית בעזרת צינור באחד המקומות האלה ואמר לי בחיוך שהצעיר הוא בחור יפה ולכן העסק מכונה "לאבאז ספציאל".
המדריך, דוריאן שמו, גר בעיר אלבסן, ובאחד הערבים הביא מעירו זוג מוסיקאים למלון שבו שהינו והם ניגנו באזנינו מוזיקה מקומית, ושתי נשים מהקבוצה החברות בחוג ריקודים בלקניים רקדו והצטרפו אליהן שתי בנות מקומיות שרקדו וגם שרו.
השפה האלבנית, מסתבר, היא שפה ייחודית השייכת למשפחת השפות ההינדו אירופאיות, ובכלל מדובר בעם עתיק שנכבש לאורך ההיסטוריה על ידי כל האימפריות הכובשות ממש כמו שקרה באיזור שלנו, אך כיוון שלא הוגלה, ונותר על אדמתו, ובזכות הניתוק שכפה עליו הקומוניזם הקיצוני ששרר בו, הצליח לשמור על ייחודו.
למרות עתיקותו של העם המדינה עצמה חגגה לאחרונה עצמאות של "רק" מאה שנים, אבל בזמן האחרון, הבנתי, התעוררו באנשים געגועים מסויימים לקומוניזם שהחיים בו היו מבחינות רבות יותר פשוטים.
כבר בקוסובו בה שהינו ביומיים האחרונים של הטיול ניתן היה לחוש בהבדל שבין מדינה , נכון יותר אוטונומיה, שלמערב יש בה דריסת רגל, לבין אלבניה שהיתה מבודדת, למרות שגם בקוסובו חיים אלבנים ודגל אלבניה מתנפנף בה במקומות רבים.
לכן כאשר השלכנו חרצני אפרסקים לצד המדרכה, דבר שכל אלבני שמכבד את עצמו נוהג לעשות, נזפו בנו שוטרים ששמרו על קריית הממשלה העומדת במקום שבו עמד לפנים הרובע היהודי.
אלא שגם בקוסובו ציפתה לנו הפתעה כשהמדריך המקומי סיפר לנו שאמו היא נצר למשפחה שבתאית , ואף סיפר לנו על קהילה שבתאית קטנה (מחסידי שבתאי צבי) שחיה עדיין באיסטנבול שבתורכיה, ומקיימת את מנהגי השבתאים כגון המנהג שלמנהיג הקהילה הזכות לשכב ראשון עם הכלה ביום נישואיה.
כיוון שאמו לא היתה "שבתאית פנאטית" , סיפר, היא שמרה רק על מנהגים מסויימים כמו סעודת ערב שבת שבה אכלו תמיד דגים, הדליקה נרות, ובשבת, סיפר, יצאה לטבול בים, ולהרהר, כי כך נהגו השבתאים – לטבול בים ולשבת ולהרהר בעודם מצפים לבואו של המשיח.
במטוס בדרך חזרה הבייתה קיבלנו תזכורת לגבי המקום שאליו אנחנו חוזרים כשעלתה חבורת ילדים וילדות שחזרו מ"מחנה חלל" בן שבוע ימים בתורכיה. הם דיברו ערבית, וכיוון שכך פניתי לאחד הילדים שישבו לפניי ושאלתי אותו בערבית מאיפה הם והתשובה שקיבלתי היתה: פלסטין. כששאלתי מאיפה בפלסטין סיפר לי שחלקם מכפר רמה שבגליל העליון וחלקם מסכנין. רק אחרי שהבין שאנחנו מדברים גם עברית אמר שהוא מישראל.
עוד לא חזרתי לארץ וכבר נזכרתי בגעגועים באלבניה שבה חיים יחד זה לצד זה אנשים בני דתות שונות כבני עם אחד אולי מפני שאף פעם לא גלו ממדינתם והם שייכים לכברת הארץ שבה הם חיים כמו עצים ובעלי חיים.
מובן שכמו לכל עם גם לאלבנים בעיות משלהם כמו למשל המנהג הרווח של נקמת הדם שהוא אולי צידה האפל של ה"בסה" שעניינה בסופו של דבר הוא כבודו של האדם הן המבטיח הבטחה והן הנוקם, וכן מיני בעיות כלכליות ופוליטיות – אלבניה קרסה כלכלית בשל הצטרפותם של אלבנים רבים למשחק ה"פירמידה" ובנוסף אנשים מהעולם התחתון נכנסו לפוליטיקה, אלא שאני מפרידה בין העם לבין השלטון, והאלבנים שפגשתי גרמו לי להוקיר אותם יותר מכל עם אחר שראיתי עד היום, ולהתרגש מחמימותם, מאנושיותם, מאומץ ליבם ומעדינותם עד עמקי נשמתי. כמו, למשל, כאשר בעת טיול בשוק שהזכיר לי את השוק בעיר העתיקה בירושליים, עצרה אותנו צעירה אלבנית נוצרייה שטיילה בלוויית שני נוצרים אירופאיים שאירחה, וסיפרה לנו שכנוצרייה ביקרה בישראל, וכמה אהבה את המדינה ואת האנשים, או כאשר ירד פתאום גשם הזמין אותנו בעל חנות למוסיקה לחנותו כדי להסתתר ושלף מעין גיטרה בעלת שני מיתרים ונתן לנו רסיטל קטן שלא היה מבייש את טובי הנגנים.
לא אוכל לסיים בלי להזכיר את הבקטשים שפגשנו – זרם מהאיסלאם המזכיר את הסופים הדוגל בשלום ובאהבה ומאיר פנים לכל בני הדתות. הלואי גם עלינו בישראל – יהודים וערבים – אנשים שכאלה ודרך חיים שכזאת .
הנה כמה מקומות ודמויות שנקלטו בעדשת המצלמה:
הדגל של אלבניה על בניין מול משרד ראש הממשלה בעיר הבירה, טיראנה
ציור קיר בטיראנה ,הבירה, שנותר מימי הקומוניזם
מוסלמים במסגד
פרסומת על בניין
בעלת חנות ספרים בפתח חנותה
מכירת גרעינים שחורים
מוכר הטבק
שקילת הטבק
האישה שאירחה אותנו בביתה
ערכת הטיאטוא שלה
המשך יבוא !
זאת האש כפי שנקלטה בעדשת המצלמה מקרוב.
גם השנה, כמו בשנים הקודמות, שמתי לב שעיקר ה"אקשן" שמור לגברים הדתיים – הם שרים ורוקדים, ואילו הנשים עומדות בצד בדרך כלל עם הילדים. החלטתי לצלם דווקא אותן כמין תיקון, ומצאתי ילדה קטנה אחת שעמדה והתבוננה באש לבדה. מצאה חן בעיניי ההתבוננות הזאת שלה. היא עמדה והביטה באש שעה ארוכה.
מֵאֲחוֹרֵי עֵץ הַשָּׁזִיף
גָּדֵל עֵץ הַזַּיִת.
מֵחַלּוֹן חַדְרִי הֵם נִרְאִים
כִּתְאוֹמִים.
וּמַה בְּכָךְ שֶׁעֵץ הַשְּׁזִיף הוּא שֶׁלָּנוּ
וְעֵץ הַזַּיִת שַׁיָּךְ לַשְּׁכֵנִים?
וּמִי בָּנָה אֶת הַגָּדֵר
שֶׁהִרְחִיקָה אוֹתָם זֶה מִזֶּה
וְאוֹתִי
מֵהַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים?
מתוך "עכשיו הזמן לומר אמת" עמ' 100
היום ט"ו בשבט. חג שמח!
F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4315776380, 'http://farm5.static.flickr.com/4017/4315776380_3698e128e1_t.jpg', '3.1444');
F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4315774166, 'http://farm3.static.flickr.com/2714/4315774166_d63bf71c0a_t.jpg', '3.1444');
בין האנשים שפגשתי במקדונייה היה רועה אחד. הוא היה המקומי הראשון שפגשנו.
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
עצרנו על יד הבקתה שלו – מבנה קטן ומבודד בשיפולי אחד ההרים. הוא לא ידע שאנחנו עומדים להגיע. ארסן, בעל חברת התיירות המקומית שהתלווה אלינו, דיבר איתו, הסביר לו שאנחנו בטיול פיילוט, ושאנחנו מעוניינים להכיר את אורח החיים המקומי. אחרי ששוחחו הזמין אותנו הרועה פנימה, לתוך הבקתה.
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
זאת המיטה שלו
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
זה תנור הבישול העומד על יד המיטה. עוד היו בחדר כסא, שאת חלקו ניתן לראות בצילום, ושולחן שאותו לא צילמתי.
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
זה החדר השני שבו ייצר גבינה מהחלב שחלב מהכבשים.
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
הוא כיבד אותנו מהגבינה. היא היתה טעימה מאוד. את הגבינה שהוא מייצר הוא מוכר לחנויות. אפשר לראות שהוא חי די בדלות, ולמרות זאת פתח בפנינו – זרים גמורים – ברוחב לב את ביתו. שאלנו שאלות על אורח חייו, ארסן תרגם, והוא ענה בפשטות ובאנושיות, אפילו בשמחה בשל העניין שגילינו בו. המפגש איתו הרחיב לי את הלב.לא התחשק לי לעזוב. התחשק לי להפוך בעצמי לרועת צאן ולגור בבקתה כזאת. כשסיפרתי על כך לאישי הוא צחק כמו שהוא צוחק תמיד כשאני אומרת לו דברים מהסוג הזה, שנראים לו תלושים מהמציאות.
"מה את חושבת?" אמר "אלה חיים קלים? זאת עבודה קשה. ואי אפשר לשבת ולכתוב כשמתחשק." ידעתי שהוא צודק. שרועת צאן כנראה כבר לא אהייה. שלכל היותר אוכל לכתוב סיפור על אישה שנוסעת למקדונייה, פוגשת רועה, והופכת בעצמה לרועת צאן. זה יכול להיות סיפור מעניין מאוד. נפרדנו ממנו והמשכנו בטיול.
לא רחוק מהבקתה ראינו את העדר שלו
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
וראינו גם את הכלב המקסים שעזר לו לרעות את העדר
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
אני לא משלה את עצמי. אישי ודאי צודק, ולרועה הזה יש גם ודאי קשיים משלו, ולמרות זאת כשאני נזכרת בו שוב מתחשק לי קצת להיות רועת צאן. אתמול נפגשתי עם חברה ובמהלך השיחה הזכרנו את השיר "דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו", וכך נזכרתי בו ובניגון שלו.
שנה אזרחית טובה ומאושרת!
—
עוד אנשים שפגשתי בדרך במקדונייה:
http://www.notes.co.il/hanis/58842.asp
(ומשהו משמח בנוגע לפוסט לעיל: דורון הרי, מדריך הטיול, תרגם אותו לאנגלית ושלח אותו למקדונייה, וכך יכלו לקרוא אותו גם שם)
 | חני שטרנברג על גלגוליו של נרקיס -רביקוביץ', ש… |
 | אבי באומן על גלגוליו של נרקיס -רביקוביץ', ש… |
 | אלכס על על קוקורו מאת נאטסומה סוס… |
| חני שטרנברג על זמן לנחות |
 | רחל פרומן-קומלוש על זמן לנחות |
יוצאת לאור 