לסמוך על הדמיון

"את צריכה, פשוט, לסמוך על הדמיון" – זה מה שאמרה לי האישה שהגיחה מתוך ספר העצות לסופרים תקועים. שאלתי למה היא מתכוונת והיא הסבירה שהדמיון מאוד רגיש, ולכן הוא מרגיש מיד כשלא בוטחים בו, ואז הוא פשוט מסתלק, נעלם, מתאדה – "את יכולה לבחור בעצמך" אמרה "את המילה המתאימה ביותר".
היא אמרה גם שהדמיון הרבה יותר חכם מהזיכרון, כי הוא זוכר את האירועים כפי שהתנהלו באמת, ולא כפי שנאלצו להיראות במציאות העגומה שנכפתה עליהם.
המשפטים שאמרה נשמעו לי די הגיוניים, אבל היא עצמה נראתה משונה מאוד. היו לה שערות ארוכות שחורות ואדומות והן עמדו סביב ראשה כמין חניתות דקות. היה בה אפילו משהו מפחיד, לא צפוי. בעצם היא נראתה כמו מישהי שקשה מאוד לסמוך עליה, שאי אפשר לדעת איך תגיב.
בזמן שדיברה עמדה מול הראי שבחדר השינה שלי, וקירבה אליו את הפנים שלה כדי לבדוק מקרוב איך הם נראים. היה לה גם תיק והיא הוציאה מתוכו כל מיני חפצי איפור והניחה על השידה שמתחת לראי. היא התנהגה די בחופשיות, כאילו היה זה החדר שלה, וזה לא כל כך מצא חן בעיניי, אבל לא אמרתי לה כלום, כי מצד שני היא גם היתה סוג של אורחת, שבאה כדי לעזור לי , ולא רציתי שתרגיש לא רצוייה בשום צורה שהיא.
קמתי ואמרתי שאני מוכרחה להתקלח וזה לא היה שקר. בבוקר לא התקלחתי , כי פתאום צץ לי רעיון לכתיבה ומיהרתי לכתוב. כשהתקלחתי היא עיינה בספר שמתוכו הגיחה, ושאלה מי האדם שכותב שטויות כאלה. אמרתי לה שאת הספר כתב סופר ששנים רבות היה תקוע בעצמו, והיא שאלה אם הוא כתב משהו אחרי שפרסם את הספר, אבל אני לא הצלחתי להיזכר, והיא אמרה "הן כנראה לא עזרו אפילו לו".
היתה בה מין שחצנות שלא כל כך מצאה חן בעיניי, ולא ידעתי איך בדיוק לדבר איתה. חששתי שאם אדבר איתה בחששנות תלעג לי, ואם אדבר בביטחון תשאל מאיפה לי הביטחון הזה, בקיצור, התלבטתי מה להגיד.
היא לא כל כך הבחינה בהתלבטויות שלי, כי היתה עסוקה בעצמה. אחרי שסיימה להסתכל על הפנים שלה התחילה להסתכל על הבגדים.
אי אפשר להגיד שהיתה יפה עם השערות המשונות שלה, אבל מצד שני גם לא היתה מכוערת. היתה בה אפילו עדינות מסויימת, הייתי מעיזה ואומרת אפילו "רוחניות". בעצם היתה בה מזיגה של כלמיני תכונות והיפוכן, וכשהיא סיימה להסתכל על עצמה פנתה אליי ואמרה "אז הלכנו?" ואני אמרתי "למה לא" למרות שלא היה לי מושג לאן אנחנו הולכות.
בחוץ חיכתה המכונית שלה. היא הדליקה את הרדיו ונשמעה אופרה. שיערתי שמדובר בתחנת "קול המוסיקה", וזה די התאים לי למרות שאני אף פעם לא פותחת את הרדיו בכוונה בתחנה הזאת. שמעתי אותה רק במלחמת המפרץ הראשונה, כי לא רציתי לשמוע את כל השידורים של הכתבים בתחנות האחרות, שהתחרו ביניהם במי יצליח להפחיד יותר את האזרחים.
צלילי האופרה ליוו אותנו עד שהגענו ליער אפל. זה מאוד הפליא אותי כי ידעתי שבארץ אין יערות. אמנם כשהיינו ילדים לימדו אותנו שהקרן קיימת לישראל נוטעת יערות, אבל בהמשך הבנו שזה פשוט לא נכון, שלכל היותר היא נוטעת חורשות.
היער שאליו הגענו היה אמיתי. היו בו עצים גבוהים שהסתירו לגמרי את השמיים, והיו בו גם שבילים. האישה הפנתה את תשומת ליבי לכך שהעצים בחלק הפנימי של היער ערומים, כלומר אין עליהם עלים, והסבירה לי שזה קורה מפני שהם לא רוצים לבזבז את הכוחות שלהם. היא אמרה גם שהם צודקים , כלומר שהם יכלו מ א ו ד להתאמץ, אבל ספק אם היה יוצא להם מזה משהו. היא אמרה שיש הרבה אנשים שחושבים שמאמצים מביאים תוצאות, אבל היא, מהניסיון שלה, למדה, שדווקא ההרפייה והויתור מניבים פירות. אמרתי לה "אבל גם בשביל זה צריך קודם להתאמץ, כדי שיהייה ממה להרפות" והיא אמרה "יכול להיות" והסתכלה עליי קצת בתימהון כי פתאום התחלתי לדבר. עד אז רק היא דיברה, ופתאום היא שמעה את הקול שלי , ואז היא אמרה "עוד מעט נעצור."
הלכנו עוד קצת עד שהגענו לקרחת יער כלומר גם שם היו עצים, אבל הם היו מסודרים במין עיגול ואפשר היה לראות דרכם את השמיים. היה שם גם ספסל והיא הציעה שנתיישב. אחרי שהתיישבנו הוציאה מהתיק שלה שני סנדויצ'ים, התחילה לאכול אחד בעצמה ואת השני נתנה לי. היה לה גם תרמוס עם קקאו וכוס נוספת חוץ מהכוס שכיסתה את התרמוס עצמו, והיא הגישה לי את הכוס הנוספת ולעצמה מזגה מהכוס של התרמוס.
אחרי ששתינו שוב היינו צמאות, כי הקקאו היה מתוק, והיא אמרה שבהמשך, לא רחוק, יש מעיין ולשם, בעצם, פנינו מועדות. היא אמרה שמדובר במעיין מיוחד מאוד שגם אפשר לשתות ממנו והוא גם עונה על שאלות. התשובות אולי לא תמיד הכי ברורות, אבל בשביל זה, אמרה, היא כאן, כדי לעזור. בכלל, אמרה, היא מין טיפוס כזה שאוהב לעזור.
רציתי לשאול כמה זמן היא מתכוונת להישאר, אבל לא היה לי נעים לחדור לה לפרטיות ואז הלכנו והלכנו והלכנו ולא הגענו למעיין, והיא התחילה להתעצבן ולכעוס, לא עליי, אלא על עצמה ועל הקושי שלה עם כיוונים.
כדי להרגיע אותה אמרתי לה שבדיוק ראיתי תוכנית בטלוויזייה על ההבדלים בין נשים וגברים ואמרו שם שזה אחד ההבדלים בינינו הנשים לגברים, אבל היא אמרה שזה בכלל לא מנחם אותה, והתיישבה וחפנה את פניה בתוך ידיה מיואשת מכך שהסתבכנו בדרך.
היא כבר היתה שונה מאוד מהאישה שעמדה אצלי בבוקר בחדר. גם השערות שלה התחילו לרדת. קודם עמדו כלפי מעלה ועכשיו היו אנכיות , משוכות לאחור. כנראה גם היא הבחינה בזה כי היא הוציאה מהתיק שלה קוקייה ואספה אותן למין זנב סוס ואמרה שעכשיו אנחנו, שתינו, תקועות. היא כבר נראתה ממש מיואשת, ואז אני נזכרתי במה שאמרה
לי בבוקר ואמרתי "את צריכה, פשוט, לסמוך על הדמיון" וחשבתי לעצמי "נו, נראה עכשיו איך התיאורייה שלה עובדת."
בהתחלה היא קצת היססה, כאילו לא האמינה בעצמה במה שאמרה, אבל אז היא קמה ועצמה עיניים, ואז, בעיניים עצומות, התחילה לשיר בקול גדול.
היא שרה את השיר מהאופרה ששמענו בדרך במכונית, אבל שם, במכונית, הוא היה באיטלקית והפעם היא שרה אותו בעברית. זה היה שיר ששרה אישה לאהובה שנטש אותה. בשיר היא קראה לו שיחזור, אמרה שחיים ללא אהבה אינם חיים, שמוטב למות.
הקול שלה התרומם לגבהים עצומים, ואז, שתינו, נעשינו פתאום יותר קלות, והתחלנו להתרומם. בהתחלה התרוממנו רק קצת, ובכל פעם שהיא נשמה כדי לקחת אויר שבנו וירדנו, אבל כשהיא שוב עלתה שוב עלינו עד שהיינו לגמרי למעלה, בשמיים, תלויות באויר, ומשם ראינו את המעיין.
הוא באמת היה קרוב. כבר לא חזרנו למקום שממנו עלינו, אלא המשכנו להתקדם באויר לכיוונו – היא פשוט כיוונה אותנו בעזרת השערות, וכשריחפנו מעליו הורידה את הזנב כלפי מטה ונחתנו.
הדבר הראשון שעשינו היה ללכת לשתות. אחר כך, כשקצת נרגענו, ניסינו להיזכר לצורך מה היגענו אליו. אני נזכרתי ראשונה שהיא אמרה שאוכל לשאול אותו שאלות. היא אמרה שזה נכון אבל אפשר רק שלוש והיא לא בטוחה ביחס למילות הקסם שמאפשרות למעיין לענות. היא ניסתה כמה מילות קסם, אבל הן לא היו המילים הנכונות. זה היה די מאכזב, כי היו לי המון שאלות לשאול, ובקושי הצלחתי לצמצם אותן לשלוש. היא חיפשה את המילים בכל מקום, אפילו בכיסים של השמלה שלבשה, ובתיק. היא מצאה כמה,  אבל אמרה שהן לא  שייכות לסיפור שלנו עם המעיין, אלא לסיפורים אחרים.
ואז, כשהיא אמרה את המילים האלה, הבנתי מיד מה עליי לעשות: לשבת ולכתוב את הסיפור הזה – עליה ועליי ועל המעיין. הבנתי שלצורך כך באה, וזה בדיוק מה שעשיתי – ישבתי וכתבתי, ופתאום המילים זרמו.