מאילנה המרמן לויקטור פרנקל

 המסר העיקרי של רשימתה של אילנה המרמן "איפה הייתם כל השנים האלה" (תרבות וספרות ה-1.2.13) הוא יציאה כנגד 'התעלמות, שתיקה וצדקנות' של הרוב הדומם הגרמני, התייחסות לאי המעשה כאל מעשה של שיתוף פעולה, והתובנה שלא מדובר ב'פועלם של יחידים אלא של חברה שלמה.'

אכן, אין ספק שלא בכל חברה יכולה לצמוח מפלצת כמו הנאציזם, ונדרשת לשם כך "קרקע פורייה" של חברה צייתנית, מתעלמת מסבל הזולת וצדקנית כמו שהיתה החברה הגרמנית שהעלתה את הנאצים לשלטון, אבל מכאן ועד להאשמה קולקטיבית לפיה כ ל הגרמנים אשמים באותה מידה בפשעי הנאצים – הדרך עוד ארוכה. ארוכה גם הדרך למסקנה שמסיקה המרמן לפיה ההליך המשפטי הפלילי הינו "אבסורד גמור" בשל אותה אשמה קולקטיבית.

בהקשר זה מעניינת במיוחד גישתו של ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי יליד וינה, אבי תורת הלוגותרפיה, שהיה אסיר במחנה ריכוז, ואף כתב על חוויותיו מאותם ימים. פרנקל  התנגד להטלת אשמה קולקטיבית על הגרמנים, טען שהוא מאמין רק באשמה אישית, וראה בהאשמה הקולקטיבית תפיסה נאציונל סוציאליסטית המאפיינת את התייחסות הגרמנים אל היהודים כאל קולקטיב של תת-אדם. כהומניסט אמיתי ונדיר גם לא התייחס בחומרה לרוב הדומם כפי שנוהגת המרמן ברשימתה, וטען שהתנגדות בזמנים כה קשים היא מעשה גבורה, וגבורה אינה דבר שנתבע מכל אדם.

האשמה קולקטיבית משולה לאמירה שגם הסבל הוא קולקטיבי, והיא מנקה, בעצם, את מי שהשתתפו בפועל ברצח היהודים והמיעוטים הנוספים שנרצחו מהצורך לתת דין מיוחד על מעשיהם. אם אין מקום לאבחנות בין דרגות של חומרת פשע,  אזיי ניתן לבטל את המערכת השיפוטית כולה המבוססת על אבחנות בין הרארכיות של פשעים, ודומה שזה אבסורד גדול מזה שתיארה המרמן.

                                                                                                      *

עדכון:

התגובה פורסמה  במהדורה המודפסת של עיתון הארץ  במוסף תרבות וספרות בתאריך ה- 22.2.2013

לקריאה נוספת רשימתי הנוגעת לספר "נער קריאה" מאת ברנהרד שלינק

https://hanist.wordpress.com/2011/03/23/%d7%a0%d7%a2%d7%a8-%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%93-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%a7-%e2%80%93-%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94/

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Rachel Komlosh Frohman  ביום פברואר 15, 2013 בשעה 2:14 pm

    אילנה המרמן מגלמת גישה אנטי מוסרית וצר לי -גם דמגוגית. המוסר כמו מערכת המשפט בנויים על היררכיה של חטאים ופשעים ולא רק זאת-לא דומה המחריש למבצע וכמובן שלא לנותן הפקודות-המוציא והמביא.אם נלך בעקבות טענתה -נאמר שאין שוני בין היטלר לנער צעיר שנאלץ להתגייס לצבא הנאצי בשל חוק שכפה עליו את הגיוס בתוך מציאות שבה סרבנות עלתה בחיי הסרבנים.הטענה אף חמורה שבעתיים כשהטלת האשמה הקולקטיבית מבטלת את ההבדל בין מי שבחר לעלות בסולם הדרגות של הפשע מרצונו לבין מי שהפושעים הכתיבו את התנהגותו. יש אשמה גם בשתיקה אבל אין דומה אשמת השותקים לאשמת המבצעים ובוודאי לאשמת קובעי המדיניות והביצוע.הטענה של המרמן היא ביטוי מצער לשמאל הפתולוכי שצמח אצלנו-זה שאינו מבין עודאת אשיות המוסר האנושי ומבטל לחלוטין את מערכת המשפט- בשם המוסר לכאורה כמובן.

  • Rachel Komlosh Frohman  ביום פברואר 15, 2013 בשעה 2:16 pm

    תיקון טעות:השמאל הפתולוגי

  • חני שטרנברג  ביום פברואר 15, 2013 בשעה 3:52 pm

    תודה רבה לך, רחל, על תגובתך. מסכימה איתך, כמובן. יש הבדל גדול בין אשמת השתיקה של הרוב הדומם בעיקר באותה תקופה לבין ביטול ההבדלים בין האנשים והפיכתם לעיסה אשמה אחת. מעניין שברנהרד שלינק מביא בדיוק אותו טיעון שמעלה את החשד שתכליתו בעצם לנקות את האנה שמיץ מאשמה או לפחות להפחית ממנה במידה רבה. יש כאן איזה עיוות צורם מאוד
    לפחות בעיניי, שגרם לי להגיב, אבל מסתבר שבתרבות וספרות של הארץ לא ממהרים לפרסם
    תגובות שאינן מתיישרות עם הקו של השלטון של המדור.

  • שוֹעִי  ביום פברואר 16, 2013 בשעה 7:44 pm

    חני יקרה, מנסיוני עד הנה, נון-קונפורמיזם, אנטי-ממסדיות, מרי במוסכמות, הוא דבר שהוא ממש בלתי מובן לרוב מכריע של בני אדם. רוב האנשים מקבלים הייררכיות ומבנים מוסדיים כגזירת גורל, ועוד יותר אם ינסו להפיל ממסדים קיימים הם מיד יתחילו לבנות ממסדים דומים מאוד לקודמיהם בשם חדש ואחרי מנהיג חדש מסוג דומה. אגב, בשנת 1933 (הרבה לפני חוקי נירנברג) היו להיטלר לא מעט מצביעים יהודים, שנסחפו אחר הסחף הכלל גרמני, שראה בהיטלר סוג משיח-חילוני. פעם דיברתי עם יהודי מבוגר ממוצא גרמני שסיפר לי על כך שלא מעט יהודים השתתפו בעצרות שבהם היטלר נאם בחלק הראשון של שנות השלושים. הוא אפילו נכח באחת מהן עם הוריו. מה שמטריד בגרמניות של אותן שנים היא המהירות הבלתי תיאמן שבה אנשים התנדבו לשרת את מכונת הרצח הנאצית בנפש חפצה, ולא פחות מזה, האופן שבו היהודים במקומות רבים הסכימו להשתתף בהסדרת המשלוחים (מנגנונים של קאפו ויודנראט), ומיעוטם של היהודים שהגיעו לכתחילה להתקוממות רבתי כנגד הנאצים (אני נכד של פרטיזנים). לאחרונה קראתי כי אנשי ה-ss גסטאפו נאלצו לרצוח יהודים גיבורי מלחמת העולם הראשונה (מן הצבא הגרמני) בחשאי, מחשש שדעת הקהל הגרמנית לא תסבול זאת. אני יכול להגיד כי מנסיוני בשנים האחרונות כאשר אני מביט סביב
    באוניברסיטה אני רואה אנשים שיסכינו עם כל עוול ובלבד שיישמרו על מקומם ומעמדם. אני לעתים מתהרהר מה היה קורה אם אותם דוקטורים ופרופסורים היו נניח מתבשרים על כך שהאוניברסיטה סגורה בפני תלמידים לא-יהודים; האם היו מוחים? האם היו מתפטרים? אני חושש קצת לומר שאני חש שחלקם ודאי היה נשאר במקומו מתוך רציונליזציה שאני הרע-במיעוטו ובמקומי יכניסו אדם גרוע יותר. הואיל ואני מכיר לפחות סיפור אחד במקומותינו על תלמידה ערביה שהמנחה שלה קיבל מכתב מרשויות האוניברסיטה לפיה "אין לנו מדיניות לקידום מיעוטים" (היא מרצה היום בארה"ב), אלו אינן מחשבות בעלמא כלל וכלל.

  • חני שטרנברג  ביום פברואר 17, 2013 בשעה 2:08 pm

    שועי יקר,
    אני מסכימה איתך מאוד לגבי הקונפורמיזם של רוב בני האדם. כך גם גרמנים וגם יהודים באותה מידה. הדבר נובע בין השאר מייצר ההישרדות ומכך שאדם לא רוצה לסכן את עצמו. יש עדיין הבדל גדול בין קונפורמיזם לבין הנאציזם. זה אינו היינו הך. אז נכון שקונפורמיזם הוא קרקע נוחה לדיקטטורים רצחניים (הדבר נכון גם לגבי סטלין והרוסים, אגב), אבל יש עדיין הבדל גדול בין הדיקטטורים עצמם והפועלים מטעמם לבין הרוב הדומם הקונפורמי. זה כאילו שתגיד שאזרחי נתניה שאינם מתקוממים אשמים בפעילות של משפחות הפשע בעירם. זה אבסורד וזה גם לא הגון. גם בין הגרמנים היו אנשים הגונים, והיו גם כאלה שסייעו אפילו ליהודים. למה הם נחשבים אשמים באותה מידה? האשמה קולקטיבית כזאת משרתת את האינטרסים של הפושעים כביכול כולם אשמים באותה מידה. זאת גישה אנטי הומניסטית המסירה אחריות מהאדם היחיד. זה היה בעצם הטיעון של אייכמן. אז נכון שהוא היה קצין שמילא פקודות, אבל לפני היותו קצין הוא אדם, וכאדם מוטלת עליו גם אחריות פרטית. אם נקבל את הגישה של אחריות קולקטיבית ואת חוסר המשמעות של ההליך הפלילי אזיי אין זכות לשפוט אף נאצי. זה ודאי כדאי לנאצים, אבל זאת עשיית עוול נוספת לקורבנות. האם לא זכותו של אדם שנפגע שמי שפגע בו ייתן את הדין על מעשיו? החברה הגרמנית הוציאה את עצמה בזול ע"י האשמה קולקטיבית ולכך אילנה המרמן קוראת עשיית חשבון נפש נוקבת. בעיניי זה בדיוק ההיפך.

  • חני שטרנברג  ביום פברואר 17, 2013 בשעה 2:24 pm

    ויש עוד בעייה במאמר שהשמטתי מהתגובה שכתבתי להארץ, והיא השאלה מיהו בכלל סופר גרמני. אילנה המרמן מחשיבה כסופר גרמני העושה חשבון אמיץ עם מולדתו את פטר וייס שהוא באמת סופר ומחזאי נפלא, אלא מאי? מדובר באדם יהודי מצד אביו שהיגר לשבדיה מאימת הנאצים ושם חי רוב חייו. למה הוא לא נחשב לסופר שבדי? רק כי כתב גרמנית. גם ויקטור פרנקל כתב גרמנית, אז גם הוא יכול להיחשב לסופר גרמני, ולדעות כמו שלו, שאני אגב מעריכה הרבה יותר, אין שום אזכור במאמר, אולי מפני שהן הרבה פחות כדאיות.

  • שוֹעִי  ביום פברואר 18, 2013 בשעה 10:44 pm

    חני, בספרם הנודע "קפקא: לקראת ספרות מינורית" הציבו פליקס גואטרי וז'יל דלז את ההגדה לפיה ספרות מינורית היא ספרות הנכתבת על ידי בן המיעוט בשפתה של תרבות הרוב בקירבה הוא חי.
    כלומר באנלוגיה, סייד קשוע הוא כותב ספרות מינורית בישראל (סופר ערבי בשפה העברית) כפי שפרנץ קפקא היה כותב ספרות מינורית בפראג (סופר יהודי צ'כי בשפה הגרמנית) שהיתה נטועה ברוב ימי חייו בתוך הקיסרות האוסטרו-הונגרית ששפת הכתיבה הספרותית בה היתה גרמנית. אפשר כי במושגים כאלו מודדת המרמן את וייס. כלומר כיהודי וכמהגר בן התרבות הגרמנית, שגם לאחר הגירתו לא זנח את שפת התרבות הגרמנית.

  • חני שטרנברג  ביום פברואר 19, 2013 בשעה 8:47 am

    אז אם ככה גם ויקטור פרנקל יכול להיחשב סופר גרמני. הוא אמנם לא כתב ספרות בדיונית, אבל הספרות האטוביוגרפית שלו כמו גם הפילוסופית והמקצועית מעניינות מהרבה הרבה ספרי בידיון. אני קוראת עכשיו את "הקופא והנפש" שזה הספר הראשון שהוא כתב אחרי שהשתחרר ממחנה ריכוז, וזה מופת של כתיבה אנושית.

כתוב תגובה לחני שטרנברג לבטל