מאילנה המרמן לויקטור פרנקל

 המסר העיקרי של רשימתה של אילנה המרמן "איפה הייתם כל השנים האלה" (תרבות וספרות ה-1.2.13) הוא יציאה כנגד 'התעלמות, שתיקה וצדקנות' של הרוב הדומם הגרמני, התייחסות לאי המעשה כאל מעשה של שיתוף פעולה, והתובנה שלא מדובר ב'פועלם של יחידים אלא של חברה שלמה.'

אכן, אין ספק שלא בכל חברה יכולה לצמוח מפלצת כמו הנאציזם, ונדרשת לשם כך "קרקע פורייה" של חברה צייתנית, מתעלמת מסבל הזולת וצדקנית כמו שהיתה החברה הגרמנית שהעלתה את הנאצים לשלטון, אבל מכאן ועד להאשמה קולקטיבית לפיה כ ל הגרמנים אשמים באותה מידה בפשעי הנאצים – הדרך עוד ארוכה. ארוכה גם הדרך למסקנה שמסיקה המרמן לפיה ההליך המשפטי הפלילי הינו "אבסורד גמור" בשל אותה אשמה קולקטיבית.

בהקשר זה מעניינת במיוחד גישתו של ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי יליד וינה, אבי תורת הלוגותרפיה, שהיה אסיר במחנה ריכוז, ואף כתב על חוויותיו מאותם ימים. פרנקל  התנגד להטלת אשמה קולקטיבית על הגרמנים, טען שהוא מאמין רק באשמה אישית, וראה בהאשמה הקולקטיבית תפיסה נאציונל סוציאליסטית המאפיינת את התייחסות הגרמנים אל היהודים כאל קולקטיב של תת-אדם. כהומניסט אמיתי ונדיר גם לא התייחס בחומרה לרוב הדומם כפי שנוהגת המרמן ברשימתה, וטען שהתנגדות בזמנים כה קשים היא מעשה גבורה, וגבורה אינה דבר שנתבע מכל אדם.

האשמה קולקטיבית משולה לאמירה שגם הסבל הוא קולקטיבי, והיא מנקה, בעצם, את מי שהשתתפו בפועל ברצח היהודים והמיעוטים הנוספים שנרצחו מהצורך לתת דין מיוחד על מעשיהם. אם אין מקום לאבחנות בין דרגות של חומרת פשע,  אזיי ניתן לבטל את המערכת השיפוטית כולה המבוססת על אבחנות בין הרארכיות של פשעים, ודומה שזה אבסורד גדול מזה שתיארה המרמן.

                                                                                                      *

עדכון:

התגובה פורסמה  במהדורה המודפסת של עיתון הארץ  במוסף תרבות וספרות בתאריך ה- 22.2.2013

לקריאה נוספת רשימתי הנוגעת לספר "נער קריאה" מאת ברנהרד שלינק

https://hanist.wordpress.com/2011/03/23/%d7%a0%d7%a2%d7%a8-%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%93-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%a7-%e2%80%93-%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94/