סופרמרקט בקליפורניה

הנה האי מייל המרגש ששלח לנו רוני סומק (מפורסם באישורו!) בעקבות קריאה בגיליון הראשון של מקף:

יואב וחני שלום

תודה על "מקף". קראתי ואהבתי את העריכה הקצבית ואת מירוץ השליחים המדויק משיר למסה וכו'.

גם הנושא "שמחת ההשפעה" מצא חן בעיני. הוא הזכיר לי שיחה שהייתה לי ב-1995 עם אלן גינזברג. הוזמנו לעיר לודג' לסדרת ערבי קריאה, וכך בין הקריאות דיברנו על כל העולם ואשתו.

באחת מהשיחות האלה סיפר לי אלן שהדבר הכי חשוב במהפכה הביטניקית בשירה היה שהם לא השמיצו את הדור הקודם. הם רצו להרוויח את כבודם לא על חשבון מחיקת העבר. "למשל", הוא אמר, "לקחנו את הפואטיקה של וולט ויטמן ובמקום להתכחש לה,  בדקנו מה קורה לה בימינו, ולכן נכתב שיר פגישה עם ויטמן בסופרמרקט".

אהבתי מאד את הגישה הזאת ושמחתי שגם אתם מוחאים כפיים להשפעה הטובה.

היו בטוב

רוני

                                                  ***

 

נזכרתי מיד בשיר שאליו התכוון סומק שקראתי לפנים בתרגום של נתן זך בספר "קדיש" (הוצאת עם עובד),  אך מששבתי וקראתי בו אנגלית מול עברית, עלה בי החשק לתרגם אותו מחדש, אז הנה הוא בתרגומי

 

אלן גינזברג / סופרמרקט בקליפורניה

תרגום: חני שטרנברג

איזה מחשבות יש לי עליך הלילה, וולט וויטמן, שכן התהלכתי במורד הרחובות הצדדיים מתחת לעצים  עם ראש מודע עד כאב,  מביט בירח המלא .

בעייפותי המורעבת, בעודי עורך קניות של דימויים, נכנסתי לסופרמרקט הפירות המואר באור הניאון חולם על הרישומים שלך!

איזה אפרסקים, ואיזה חצאי צלילים! משפחות שלמות עורכות קניות בלילה! מעברים מלאים בבעלים! נשים באבוקדו, תינוקות בעגבניות! – ואתה, גרסיה לורקה, מה עשית אתה למטה על יד האבטיחים?

ראיתי אותך, וולט וויטמן, ערירי, נוכל בודד זקן, ממשש את הבשרים במקרר ועוקב במבטך אחרי נערי החנות.

שמעתי אותך שואל כל אחד שאלות: מי הרג את נתח בשר החזיר? כמה עולות הבננות? האם אתה המלאך שלי?

נדדתי אל תוך ומחוץ לתילי קופסאות השימורים המבריקות בעודי עוקב אחריך, ובדמיוני עקב אחריי בלש החנות.

פסענו לאורך המסדרונות הפתוחים יחד בדמיון הבודד שלנו, טועמים ארטישוקים, משתלטים על כל מעדן קפוא, ולא חולפים אף פעם על פני הקופאי.

לאן אנחנו הולכים, וולט וויטמן? הדלתות נסגרות תוך שעה. על איזו דרך מצביע זקנך הלילה?

(אני נוגע בספרך וחולם על האודיסאה שלנו בסופרמרקט ומרגיש אבסורדי.)

האם נצעד כל הלילה דרך רחובות עזובים? העצים מוסיפים צל על צל, אורות כבויים בבתים, שנינו נהייה בודדים.

האם נשוטט חולמים על אמריקה האבודה של אהבה, נעבור על פני מכוניות כחולות בחניות, בדרכנו הבייתה לבקתה השקטה שלנו?

הו, אב יקר, אפורזקן, מורה לאומץ לב זקן וגלמוד, איזו אמריקה היתה לך כאשר כארון, משיט המתים, הפסיק להשיט את המעבורת שלו ואתה ירדת בגדה  מעשנת ועמדת מביט בספינה הנעלמת על המים השחורים של לתי, נהר השכחה?

                                             ***

                                       שנה טובה!