שיר בשבוע
משלים קטנים
(מתוך ספר בכתובים) /
חני שטרנברג
זמן אבוד
רוב הזמן הוא זמן אבוד, כי הוא אובד מהזיכרון.
פרוסט, גאון של היזכרות, הלך בעקבותיו, ובזכותו
הזמן הפך פחות אבוד.
זיכרונות
זיכרונות הם במידה רבה הדבר היחיד, שבאמת יש לנו,
ולמרות זאת היו זמנים, שהדבר שהכי רציתי בהם היה
לאבד את הזיכרון.
*
להתבונן זה כמו לעמוד על פסגת הר ולהתבונן בנוף.
ובכל פעם, כשנזכרים, עומדים על הר אחר ומתבוננים
בנוף אחר.
מתוך הגיליון הראשון של כתב העת החדש "מקף"
—
פורסם בtime out תל אביב בגיליון של ה -12- 19 ביולי 2012
יוצאת לאור 
תגובות
חני יקרה, הייתי רוצה לחשוב שאנחנו קצת יותר מאוסף זכרונות, אבל זאת בבחינת הבעת תקווה (-:
שועי יקר, אני שותפה לתקוותך 🙂 ומעניין מהבחינה הזאת מה קורה לאדם שמאבד את הזיכרון, האם הוא חש שאיבד דבר מה חשוב, את הזהות שלו? מעניין מה מרכיב הזיכרון בזהות
אני מניח כי אנשים שאיבדו את זכרונם (לקו באמנזיה) נאלצים לבנות מחדש את מה שיהפכו ברבות הימים להיות מכלול הזהויות שהם נושאים בקירבם.
אהבתי את "מכלול הזהויות" כמו אצל פסואה 🙂