יוצאת לאוררשימתה של חגית בת אליעזר על ההשקה של הגיליון הרביעי של מקף באתר יקום תרבות כאן:
מהפכת מקף 4 באינדיבוק כאן:
http://indiebook.co.il/%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%AA-%D7%9E%D7%A7%D7%A3-4/
ובנוסף אשתתף בשבת הבאה ב – 28.9 בשעה 18:00 באירוע "על סף ספר" ,שבו אספר על שני ספרים חדשים שלי – פרוזה ושירה, העומדים על סף הוצאה לאור
מפת ההגעה לגלריה :
מועדים לשמחה!
הייתי רוצה
לחיות לבדי
כמו סירקה טורקה
בבקתה קטנה
בלב יער
רק היער ואני
והבקתה
נהייה אז בעולם
עוד אין לי מושג
מה בדיוק אעשה שם
ודאי אכתוב
ואקרא
ואשן
ואֹכַל
ואצא לפעמים לטייל
עם הכלב
שאולי יהייה לי שם
שיאהב אותי
ושאני אֹהַב אותו בחזרה
אהבה פשוטה
של שני בעלי חיים
שלא שכחו
ביום חמישי הקרוב ה- 29.8.2013 ייפתח פסטיבל שירה ואחיותיה במתחם תיאטרון MOVE ברחוב יקנעם 3 בת"א . בפסטיבל שיתקיים בין ה – 29- 31.8 מופעים שונים ומרתקים העוסקים בקשר שבין ספרות ושירה לאמנויות נוספות . פסטיבל נוצר כתוצאה משיתוף פעולה בין כתב העת מקף לבין התיאטרון .
מופעים מרכזיים:
29.8.13, יום חמישי
18:00 לירון אלעל בהופעה עם שירים מאלבום הבכורה "מקום שקט" ושירי משוררים.
19:00 זהבית מיטרני-ויקינסקי במיצג "אישה א-דמה".
20:00 השקת כתב העת מקף בנושא "הגירה גלות" בהנחיית חני שטרנברג ויואב איתמר. מתארחת היוצרת ירונה כספי.
21:00 קריאת המחזה "חג'יבדה המלכה" קרן חרותי ידובסקי.
22:00 מופע משירי סיגלית בנאי.
30.8.13, יום שישי
13:00 במה פתוחה.
20:00 קבלת שבת עם אריק אבר, קובי בן-עזרה ועופר גולני.
21:00 מסיבה "שירוק".
22:00 "ספוקן וורד" אברהם שלום-לוי.
00:00 בית מדרש חצות
31.8.13, יום שבת
16:00 שבת תרבות לילדים והורים הקראות שירה ואגדות ילדים, ושיח ספרותי-תרבותי בהשתתפות רפי וייכרט, רון דהן ואביטל גלוברמן.
17:00 מסיבה "פואטמוב".
19:00 נדב ויקנסקי במופע מהאלבום "ילד גדל" מתארחת הזמרת והשחקנית איילת רובינסון.
20:30 להקת "דומבוי" במופע מוזיקלי, תיאטראלי ולא הכי נורמאלי.
22:00 אודליה גולדרט "דורבנות".
23:00 "ספוקן וורד" מעיין סימונה.
23:30 קריאת המחזה "כהנא" אברהם שלום- לוי.
ועוד….
תיאטרון MOVE
כתובת: יקנעם 3, תל אביב
טלפון: 03-5276985, 054-5353355
מייסדי ומנהלי התיאטרון: קרן ידובסקי חרותי ואברהם שלום לוי.
עורכי כתב העת מקף והמנהלים האמנותיים של הפסטיבל: חני שטרנברג ויואב איתמר
—
עוד על הגיליון ה-4 ואירוע ההשקה כאן:
https://hanist.wordpress.com/2013/08/
נשמח לראותכם!
הציור על הכריכה: מיכאל דרוקס, האמן האורח של הגיליון
עיצוב: אלי אורן
—
השקת הגיליון ביום ה' ה- 29.8 בשעה 20:00 במסגרת פסטיבל "שירה ואחיותיה" בתיאטרון move רח' יקנעם 3 בתל אביב
משתתפים בהשקה: יואב איתמר, יובל גלעד, נקודא זינגר, שירה כהן, גל קוסטוריצה, חני שטרנברג מוסיקה : ירונה כספי
ביקורת שלי על הספר של קישקה באתר יקום תרבות
וגם הגיגיי על שירה ב"משוררת באור" באתר של נילי דגן
http://www.nillydagan.com/משורר-באור-ראשי/737-חני-שטרנברג
שיר חדש שכתבתי הבוקר בסיועה של לאה גולדברג בעקבות הכרעת הדין בפרשת הרב מוטי אלון. נכון יותר לומר שהתחלתי לכתוב אותו עוד לפני הכרעת הדין וסיימתי אחרי
הדרך
הדרך לא היתה יפה בכלל – אמר הנער
הדרך היתה יפה מאוד – אמר הרב
הדרך היתה מסובכת מאוד – אמרה השופטת
הדרך היתה עצובה מאוד – אמר הצער
*
צובעים השמיים שֵׂיבָתֵינוּ בכחול ולבן
הדשא יוּבַּשׁ כי ביקשו לחסוך במים
ציפור ראשונה של בוקר מעליו מצווחת
התזכור מה לא יפתה ויפתה והסתבכה והיתה עצובה הדרך?
*
אמרת יום נדבק ליום ולילה ללילה
ובאו ימים בלבך
וראית ערבים ובקרים מחוץ לחלונך
ואמרת הלא אין חדש וגם לא ישן תחת השמש
*
אבל עוד יבואו ימים, וזקנת ושָׂבְתָּ
והמשפט יהייה גם הוא מאחוריך ויקר שבעתיים
ותדע עוד לא הגיע יום אחרון
ותדע עוד יש חדש תחת השמש
*
ותיזכר באומץ ליבךָ ובאנשים שעמדו לצידךָ ותברך
על סוד שיצא לאור, על נגה פרי אמת
על החירות הזאת: לגלות, לספר, לנשום
לדעת, ליחל, להצליח
*
ושפתותיך ילמדו ברכה ושיר הלל
ויתחדשו ימים עליך עם בוקר ועם ליל
ולא יהייה מָחָרְךָ כתמול שלשום
ואתה תתרגל
—
והמשוררת באור היא אני – באתר של נילי דגן – כאן
*
כל כך הרבה טעיתי, שגיתי
האם לא מאוחר עדיין לתקן
ולו על ידי גלגול
הסיפור העצוב
של הבדידות
של חוסר הקשר
של חוסר הפשר.
יש המתמוטטים
בזמנים כאלה
כמו ארמונות חול
שספגו יותר מידי מים
או יבשו,
ואילו אני,
בעיקר כותבת
כמי שמאמינה
ולו בלית ברירה
שמילים יכולות לבנות תיבה
שיכולה להציל
מזה כחמש שנים אני נוסעת בקיץ עם אישי ועם קבוצה בהדרכת חברנו דורון הרי לאחת ממדינות הבלקן. עד היום ביקרנו כבר (לפי הסדר) במקדוניה, גיאורגיה, בולגריה, ומונטנגרו. בדרך כלל אלה טיולי ג'יפים שבמהלכם אנחנו מגיעים למיני מקומות שקשה להגיע אליהם ברכבים רגילים, בעיקר בהרים, ובדרך כלל אנחנו פוגשים אנשים מקומיים שמארחים אותנו בבתיהם. עבורי אלה הרגעים הכי מרגשים.
השנה נסענו לאלבניה, והמפגש הראשון ארע כבר במטוס עת התיישבתי במקרה על יד אישה אלבנית צעירה. בשלב מסויים הכנסתי לתיק, ליתר ביטחון, את הקרקרים הקטנים העטופים בניילון שסופקו לנו בארוחה, וכשראתה שאני עושה זאת הציעה לי גם את שלה, והתפתחה בינינו שיחה. כשהתברר לה שאנחנו מישראל ושבכוונתנו לבקר באלבניה התרגשה מאוד וסיפרה לי שראתה את רשימת שינדלר והתעניינה האם מדובר באירוע אמיתי. היא שמעה גם על כך שיהודים כותבים פתקים לאלוהים ותוחבים אותם לתוך קיר, והתעניינה גם במנהג הזה. אחר כך אמרה שהדימוי של היהודים הוא של עשירים וחכמים, אבל לא אמרה זאת בשנאה ובקנאה המאפיינות אנטישמים אלא בהערכה. ידעתי כבר שהאלבנים הסתירו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, והיבעתי את התפעלותי הרבה מהאופן שכך נהגו והיא ענתה לי שהיא לא מבינה איך אפשר היה לנהוג אחרת. עובדה שאתם הייתם היוצאים מהכלל, אמרתי לה, והיא אמרה שכך, לדעתה, היה על כולם לנהוג, שהרי מדובר בבני אדם .
בהמשך הטיול התוודעתי לתכונת הכנסת האורחים האלבנית שהזכירה לי את הכנסת האורחים שמסופר עליה בתנ"ך בסיפור אברהם והמלאכים. התוודעתי גם לעיקרון ה"בֶּסָה" שפירושו נדר שאדם נודר לאדם אחד שהוא מתכוון לשמור אפילו במחיר חייו של בנו יחידו, וכך, משהבטיחו האלבנים המוסלמים רובם ליהודים שישמרו על חייהם, עמדו במילתם.
בקבוצה שאיתה נסעתי היה אדם, קותי נבון שמו, שנולד באלבניה בתקופה שבה אמו, ילידת קוסובו, הוסתרה על ידי אישה מוסלמית, שהסתירה כשמונה עשר אנשים בכפר הררי קטן ומרוחק בן ארבעה בתים. בעזרת נהג מקומי נסע לכפר, וכשחזר סיפר שאת מקטע הדרך האחרון הלך ברגל, עד כדי כך קשה הגישה אליו. ביומיים האחרונים של הטיול היינו בקוסובו שם מצא את קברו של דודו ובן דוד צעיר שלו שנפטר בעודו תינוק, בבית קברות שחלקו יהודי.
פגשנו גם את נכדו של אחד ממצילי היהודים, שסיפר שסבו החביא את בנו יחידו הלכה למעשה עם היהודים כדי להגן עליהם. אצילות הנפש , רוחב הלב וההתנהלות המכובדת והמכבדת של האנשים שפגשנו לא הפסיקה לרגש אותי לאורך כל הטיול.
כאשר טיילנו באחד ההרים פגשנו אישה מקומית שמיד הזמינה אותנו לביתה, מזגה לנו ראקי – המשקה המקומי המזכיר ערק, וכיבדה אותנו בעוגיות. היא גם ציטטה באזנינו בתרגומו של המדריך המקומי את התפישה הרווחת בקרב האלבנים שהבית הוא בראש וראשונה של אלוהים, אחר כך של האורחים, ורק אחר כך של בעלי הבית. לא יכולתי שלא לחשוב על כמה הרבה אנושיות נטלה מאיתנו התרבות המערבית האגואיסטית והמנוכרת. לאורך כל הטיול אנשים נפנפו לנו לשלום כשחלפנו על פניהם אם ברגל או במהלך נסיעה, ונתנו לנו הרגשה שהם שמחים לקראתנו.
האלבנים שפגשנו חיים אורח חיים פשוט שהוא חלק בלתי נפרד מהטבע. הדבר בא לידי ביטוי אפילו באוכל שהם אוכלים. כמעט בכל ארוחה קיבלנו סלט של ירקות טריים וטעימים, לחם טרי, יוגורט, ואורז, וכן חמאה, דבש, ריבות ביתיות, ביצים, בשר ולקינוח פירות. הפרות והעזים שראינו רעו באופן טבעי באחו ובשדות, וחמורים משמשים עדיין לסחיבת משאות.
באחד הימים הפלגנו במעבורת בנהר, ופגשנו אנשים שנסעו לבקר בני משפחה במקומות מרוחקים. התחנה היתה גדת נהר שעלה ממנה שביל. בני המשפחות המתינו לאורחים ב"תחנה" בחברת החמור המשפחתי שהובא לצורך סחיבת המצרכים שהאורחים הביאו איתם – שקי קמח ואורז ירקות, פירות ואפילו ראש של חזיר. כמה התחשק לי לרדת בעצמי באחת התחנות האלה ולעלות לכפר ולהתגורר בו ולו שבוע ימים.
כמעט בכל עיר שהיגענו אליה ראינו מבצר עתיק נהר וגשרים, ולילה אחד ישנו במלון שהיה לפנים ביתו של בעל המלון. אחד החדרים שניתן לאחד הזוגות היה החדר שהוא ישן בו בעצמו כשהיה ילד, והיתה בו תיבה עם בגדים אותנטיים שהוא אוסף, ועל השולחן היו שתי מסכות של ראשים של בעלי חיים, שאחת מהן הוכנה במיוחד עבורו לקראת אחד החגים.
מה שהפתיע אותנו זה שלמרות שהאלבנים לא עשירים במונחים מערביים המכונית הנפוצה ביותר הנראית על כל צעד ושעל היא מרצדס, ובנוסף מרובים בה עסקי רחיצת המכוניות המכונים: "לאבאז" ויש ביניהם כמה המכונים "לאבאז ספציאל", זאת למרות שאין הבדל בינם לבין האחרים. באחת הפעמים בהן עצרנו לצורך הפסקה נעצר המדריך המקומי והתבונן בצעיר שרחץ מכונית בעזרת צינור באחד המקומות האלה ואמר לי בחיוך שהצעיר הוא בחור יפה ולכן העסק מכונה "לאבאז ספציאל".
המדריך, דוריאן שמו, גר בעיר אלבסן, ובאחד הערבים הביא מעירו זוג מוסיקאים למלון שבו שהינו והם ניגנו באזנינו מוזיקה מקומית, ושתי נשים מהקבוצה החברות בחוג ריקודים בלקניים רקדו והצטרפו אליהן שתי בנות מקומיות שרקדו וגם שרו.
השפה האלבנית, מסתבר, היא שפה ייחודית השייכת למשפחת השפות ההינדו אירופאיות, ובכלל מדובר בעם עתיק שנכבש לאורך ההיסטוריה על ידי כל האימפריות הכובשות ממש כמו שקרה באיזור שלנו, אך כיוון שלא הוגלה, ונותר על אדמתו, ובזכות הניתוק שכפה עליו הקומוניזם הקיצוני ששרר בו, הצליח לשמור על ייחודו.
למרות עתיקותו של העם המדינה עצמה חגגה לאחרונה עצמאות של "רק" מאה שנים, אבל בזמן האחרון, הבנתי, התעוררו באנשים געגועים מסויימים לקומוניזם שהחיים בו היו מבחינות רבות יותר פשוטים.
כבר בקוסובו בה שהינו ביומיים האחרונים של הטיול ניתן היה לחוש בהבדל שבין מדינה , נכון יותר אוטונומיה, שלמערב יש בה דריסת רגל, לבין אלבניה שהיתה מבודדת, למרות שגם בקוסובו חיים אלבנים ודגל אלבניה מתנפנף בה במקומות רבים.
לכן כאשר השלכנו חרצני אפרסקים לצד המדרכה, דבר שכל אלבני שמכבד את עצמו נוהג לעשות, נזפו בנו שוטרים ששמרו על קריית הממשלה העומדת במקום שבו עמד לפנים הרובע היהודי.
אלא שגם בקוסובו ציפתה לנו הפתעה כשהמדריך המקומי סיפר לנו שאמו היא נצר למשפחה שבתאית , ואף סיפר לנו על קהילה שבתאית קטנה (מחסידי שבתאי צבי) שחיה עדיין באיסטנבול שבתורכיה, ומקיימת את מנהגי השבתאים כגון המנהג שלמנהיג הקהילה הזכות לשכב ראשון עם הכלה ביום נישואיה.
כיוון שאמו לא היתה "שבתאית פנאטית" , סיפר, היא שמרה רק על מנהגים מסויימים כמו סעודת ערב שבת שבה אכלו תמיד דגים, הדליקה נרות, ובשבת, סיפר, יצאה לטבול בים, ולהרהר, כי כך נהגו השבתאים – לטבול בים ולשבת ולהרהר בעודם מצפים לבואו של המשיח.
במטוס בדרך חזרה הבייתה קיבלנו תזכורת לגבי המקום שאליו אנחנו חוזרים כשעלתה חבורת ילדים וילדות שחזרו מ"מחנה חלל" בן שבוע ימים בתורכיה. הם דיברו ערבית, וכיוון שכך פניתי לאחד הילדים שישבו לפניי ושאלתי אותו בערבית מאיפה הם והתשובה שקיבלתי היתה: פלסטין. כששאלתי מאיפה בפלסטין סיפר לי שחלקם מכפר רמה שבגליל העליון וחלקם מסכנין. רק אחרי שהבין שאנחנו מדברים גם עברית אמר שהוא מישראל.
עוד לא חזרתי לארץ וכבר נזכרתי בגעגועים באלבניה שבה חיים יחד זה לצד זה אנשים בני דתות שונות כבני עם אחד אולי מפני שאף פעם לא גלו ממדינתם והם שייכים לכברת הארץ שבה הם חיים כמו עצים ובעלי חיים.
מובן שכמו לכל עם גם לאלבנים בעיות משלהם כמו למשל המנהג הרווח של נקמת הדם שהוא אולי צידה האפל של ה"בסה" שעניינה בסופו של דבר הוא כבודו של האדם הן המבטיח הבטחה והן הנוקם, וכן מיני בעיות כלכליות ופוליטיות – אלבניה קרסה כלכלית בשל הצטרפותם של אלבנים רבים למשחק ה"פירמידה" ובנוסף אנשים מהעולם התחתון נכנסו לפוליטיקה, אלא שאני מפרידה בין העם לבין השלטון, והאלבנים שפגשתי גרמו לי להוקיר אותם יותר מכל עם אחר שראיתי עד היום, ולהתרגש מחמימותם, מאנושיותם, מאומץ ליבם ומעדינותם עד עמקי נשמתי. כמו, למשל, כאשר בעת טיול בשוק שהזכיר לי את השוק בעיר העתיקה בירושליים, עצרה אותנו צעירה אלבנית נוצרייה שטיילה בלוויית שני נוצרים אירופאיים שאירחה, וסיפרה לנו שכנוצרייה ביקרה בישראל, וכמה אהבה את המדינה ואת האנשים, או כאשר ירד פתאום גשם הזמין אותנו בעל חנות למוסיקה לחנותו כדי להסתתר ושלף מעין גיטרה בעלת שני מיתרים ונתן לנו רסיטל קטן שלא היה מבייש את טובי הנגנים.
לא אוכל לסיים בלי להזכיר את הבקטשים שפגשנו – זרם מהאיסלאם המזכיר את הסופים הדוגל בשלום ובאהבה ומאיר פנים לכל בני הדתות. הלואי גם עלינו בישראל – יהודים וערבים – אנשים שכאלה ודרך חיים שכזאת .
הנה כמה מקומות ודמויות שנקלטו בעדשת המצלמה:
הדגל של אלבניה על בניין מול משרד ראש הממשלה בעיר הבירה, טיראנה
ציור קיר בטיראנה ,הבירה, שנותר מימי הקומוניזם
מוסלמים במסגד
פרסומת על בניין
בעלת חנות ספרים בפתח חנותה
מכירת גרעינים שחורים
מוכר הטבק
שקילת הטבק
האישה שאירחה אותנו בביתה
ערכת הטיאטוא שלה
המשך יבוא !
לפני זמן מה יצא לי לראות בערוץ 8 סרט דוקומנטרי על האמן הסיני המרשים מאוד והלוחם למען זכויות אדם, איי וויי וויי, שהזכיר לי עד כמה זכויות אדם אינן מובנות מאליהם, כמה קשה נלחמו בעבר אנשים כדי להשיג אותן, ועדיין נלחמים, וכמה חשוב, לפיכך, להגן עליהן. איי וויי וויי דיבר בשבחם של האינטרנט – הבלוגים, והרשתות החברתיות וסיפר על השימוש שהוא עושה בהם במאבקו, על האופן שבו הם מאפשרים גם לאנשים פשוטים להשפיע על דעת הקהל, ועל חשיבותה של התקשורת. הסרט הסתיים במעצרו של איי וויי וויי על ידי הרשויות בשל אי תשלום מסים, ובסופו לא יכול היה יותר לדבר בחופשיות וכן נאסר עליו להמשיך לפרסם דבריו ואמנותו באינטרנט.
דברים אלה הזכירו לי דברים אחרים שקראתי משל סופר אמריקאי (שאינני זוכרת כרגע את שמו) שאמר שהוא לא מאמין שאדם בעל חיבור לאינטרנט יצליח ליצור יצירה ספרותית בעלת ערך, וחשבתי על הפער הגדול בין שתי העמדות האלה, המעידות בעיקר על החברות השונות שבהן חיים שני היוצרים. הסופר האמריקאי – בעולם שבו האינטרנט משמש בעיקר להרחבת הקשרים החברתיים של האדם ולפרסומו, ואיי וויי וויי – בעולם שבו על מלחמה למען זכויות האדם משלמים בחיים.
ניתן לומר שהאינטרנט הוא ההמצאה הטכנולוגית החשובה ביותר מבחינה תקשורתית אחרי הטלפון והטלויזיה, אבל כמו בבדיחה שבה מישהו שואל איך תראה מלחמת העולם השלישית ומישהו אחר עונה "אני לא יודע אבל ברביעית אנשים יילחמו שוב במקלות ובאבנים", נראה לי שאחרי עידן האינטרנט, כלומר אחרי שההתלהבות הראשונית ממנו תחלוף, אנשים יחפשו שוב מפגשים של פנים אל פנים, ואולי, במידה מסויימת זה כבר קורה.
אולי מיני "מהפכות חברתיות" כמו גם זו שארעה בישראל לפני שנתיים (מדהים שכבר שנתיים עברו, ונשאלת כמובן השאלה מה בדיוק נהפך…) לא פחות משהתרחשה בזכות האינטרנט, התרחשה כתגובת נגד לקומוניקציה הלא גופנית שהוא כופה על האנשים, ואכן, זכור לי שאחת החוויות העוצמתיות במהלך ה"מהפכה" היתה עצם היציאה מהבית, עצם הגיחה מאחורי המחשב וההסתובבות במרחב ציבורי בחברת המוני אנשים בשר ודם, חוויות שבמידה רבה נעלמו מחיינו. ייתכן גם שהצורך הזה של שהייה בחברת אנשים אמיתיים שאינם בני משפחה הוא גם אחת הסיבות לפופולריות הגדולה של מיני תוכניות ריאליטי הנותנות לצופה את האשלייה שהוא "נפגש" עם אנשים אחרים ו"מכיר" אותם לפניי ולפנים, בעודו יושב בעצם בביתו וצופה בהם בטלויזיה.
מהבחינה הזאת גם האינטראקציה החברתית באינטרנט היא במידה רבה אשלייתית. אנחנו לא באמת מכירים את האנשים שאיתם אנחנו מתקשרים, אין בינינו יחסי חברות אמיתיים, ולכן אין באינטראקציה הזאת כדי להקל באמת על תחושות של בדידות, ואולי היא אפילו מעצימה אותה.
עניין זה מזכיר לי אמירה שהרשימה אותי במיוחד בספרו המצויין של יובל נוח הררי "קיצור תולדות האנושות", שבה הסביר שהעולם המערבי נוטה להעלות את האינדיבידואליות על נס, אבל בעצם האינדיבידואליות מאפשרת למשטרים המערביים לשלוט ביתר בקלות באזרחיהם, שכן אזרחים בודדים ואינדיבידואלים חלשים יותר מאזרחים מאוגדים.
האמירה הזאת שלו מחזירה אותי לאיי וויי וויי שכאזרח במדינה לא דמוקרטית העלה על נס את האינדיבידואליות ואת יכולתו של אדם יחיד, כמוהו, להילחם במשטר שלם לא מעט באמצעות האינטרנט. כנראה שכמו הרבה עניינים אחרים, גם האינטרנט הוא עניין של גיאוגרפיה לא פחות מאשר של מהות.
מסתבר שזכינו בשר ביטחון ליברלי ושוחר חופש מצפון המתנגד להטלת סנקציות אוטומטיות פליליות על סרבני גיוס מטעמי מצפון, אבל זאת אך ורק כשהם משתייכים למגזר הנכון, כלומר החרדי. במקרים אלה מעוניין שר הביטחון לדון בעצמו בכל מקרה סרבנות לגופו, אבל כשסרבני המצפון הם, לא עלינו, חילונים, כמו במקרהו של נתן בלנק, לא רק שהסנקציה היא אוטומטית אלא שהיא מופעלת פעם אחר פעם אחר פעם (עד עתה עשר פעמים והיד עוד נטוייה).
ובתחתית שרשרת המזון המצפונית נמצאים, כמובן, הערבים, שלהם אפילו לא ניתנת הזכות לסרב. הם מסורבים מראש, וזאת במדינה שכך נכתב במגילת העצמאות שלה:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות;"
—
ראו גם כאן:
 | חני שטרנברג על גלגוליו של נרקיס -רביקוביץ', ש… |
 | אבי באומן על גלגוליו של נרקיס -רביקוביץ', ש… |
 | אלכס על על קוקורו מאת נאטסומה סוס… |
| חני שטרנברג על זמן לנחות |
 | רחל פרומן-קומלוש על זמן לנחות |
יוצאת לאור 