ארכיון קטגוריה: שירה

לשי אריה מזרחי

באת רק לזמן קצר,

אבל אנחנו לא ידענו.

בקוצר ראותנו חשבנו

שתהייה איתנו עוד זמן רב,

ושיהייה לנו זמן לדבר

על כל הדברים שעליהם

עדיין לא דיברנו.

אם יש נצח

הוא טמון רק ברגע הזה

אבל זאת לא הבנו

ואם הבנו

לא הצלחנו ליישם.

כמה עוורים אנחנו

כמה סומים

מגששים דרכנו באפלה

מדמים שאנחנו רואים

לזכרו של שי אריה מזרחי אדם ומשורר שאהבתי, ועדיין

משלים קטנים בTIME OUT תל אביב

שיר בשבוע

משלים קטנים

(מתוך ספר בכתובים) /

חני שטרנברג

 

זמן אבוד

רוב הזמן הוא זמן אבוד, כי הוא אובד מהזיכרון.

פרוסט, גאון של היזכרות, הלך בעקבותיו, ובזכותו

הזמן הפך פחות אבוד.

 

זיכרונות

זיכרונות הם במידה רבה הדבר היחיד, שבאמת יש לנו,

ולמרות זאת היו זמנים, שהדבר שהכי רציתי בהם היה

לאבד את הזיכרון.

 

*

להתבונן זה כמו לעמוד על פסגת הר ולהתבונן בנוף.

ובכל פעם, כשנזכרים, עומדים על הר אחר ומתבוננים

בנוף אחר.

 

מתוך הגיליון הראשון של כתב העת החדש "מקף"

 

פורסם בtime out    תל אביב בגיליון של ה -12- 19 ביולי 2012

צריך שנשב

צריך שנשב,

צריך שנשב ונבכה,

צריך שנשב ונבכה לחוף

נחלינו המתייבשים

עד שיתמלאו

ויהפכו נהרות,

עד שנוכל

להשיט בהם

ספינות של שלום.

לא כמו שאמר לי אבי

כשהייתי קטנה

זה ייגמר בבכי

בבכי זה יתחיל

אינך אחותי, אינך אבי

אינך אחותי

 

אינך אחותי

ולו מפני שאת מכנה אותי

בלשון אתן

אינך אחותי

ולו מפני שאת יורה בי

את הבליסטראות שלך

מאחורי חומת מגן

אינך אחותי

כי לא דרכת

על רשת הברזל

המפרידה ביני לבינך

אינך אחותי

כי לא דפקת על דלתי

כי לא באת לבקר אותי

כי לא ישבת אתי

כי לא הקשבת לסיפוריי

על הקודש האופף

על יופיו של  הנר הדולק

אינך אחותי

כי לא שאלת אותי

על נפלאות הצדיק

ועל אינסופיותו של האל

אינך אחותי

כי את לועגת לי

מקללת אותי

כי את מקוננת עליי

כאילו מתי

כי את לא בוכה אתי

אינך אחותי

כי אני עבורך

רק נושא לכתיבה

החושף את יופייך

כביכול

את פתיחותך

כביכול

אינך אחותי

כי לפני שעלית לבמה

לא שאלת איפה אני מתחבאת

לא חיפשת אותי

אינך אחותי

כי די היה לך בעמידתך,

בקולך,

כי לא הקשבת לבכיי

ולא ראית את בדידותי

שאולי אינה שונה

מבדידותך

 

 

 

 

אינך אבי

 

אינך אבי

כי אתה לא חושב

על ילדיי,

על מה שיישאר להם

אחרי לכתך מהם,

אינך אבי

כי די לך

בעמדת הנביא

הזועם

הצועק

רע רע רע

קרע קרע קרע

כמו עורב

החג מעל גווייה

אינך אבי

כי לא הושטת לי

לא פרח

ולא תפוח

כי אתה חושב

שאתה טוב ממני

צודק ממני

נבחר ממני

אחד ומיוחד ויחיד

בגלל כל אלה ועוד

אני נאלצת

לשוב ולשאול

העוד אבי חי

העוד חי אבי

 

הערה: השיר אינו נוגע למשפחתי הפרטית אלא לסוגיות שעל סדר היום החברתי.

 

איך מרגישים משוררים במאבק?

ראשון   

איך מרגישים
משוררים
במאבק?
דימויים
הופכים לסכינים
מטאפורות
לכידונים
הלב דופק
האדרנלין עולה
אבל למחרת
משתרר בחזה
שדה קרב
גופה של אדם  
מוטלת אי שם,
מראשו צומחת
כלנית,
בוכה.

 

 שני

 אני מסתכלת
על הצילום
של האיש הזה
הקרוי נתניהו
על הגבות המכווצות
כמו במסכה שפעם ראיתי
של תיאטרון סיני.
הוא נראה לי עייף
ומודאג.
אולי כועס אפילו.
המחשבה
שגורלי כרוך בגורלו
מעוררת גם בי
עייפות ודאגה.
פעם משוררים
היו כותבים
אפוסים גדולים
על מנהיגים כמוהו
וקוראים אותם 
בכיכר העיר הגדולה,
אבל היום
הם מתאגדים
כדי לשרוד
בים המוות
ההולך ומתייבש
של השירה.

 

 

 

המשוררת ואני

המשוררת אומרת
שכדאי מאוד שניסע
לפגישה של
איגוד המשוררים
בתל אביב
מבקשים כסף מהממשלה
היא מסבירה לי
כדי שיהיו עוד קרנות
רוצים אפילו לחוקק חוק שירה
"אבל…" אני מהססת
"בלי אבל,
נוסעים וזהו"
היא פוסקת
ואנחנו נוסעות.

בדרך היא נראית מרוצה
אבל בי מתרוצצים ספקות
אלה הרי אותם אנשים,
אני חושבת,
שגם קודם אחזו בתקציבים,
לכל היותר הצליחו להשתחל פנימה
עוד אחד או שניים,
הם פשוט מבקשים להגדיל עוד יותר
את הכוח,
איך היא לא רואה את זה?
היא כזאת תמימה.

 "ואת כזאת חשדנית"
היא נוזפת בי
כמו מורה בתלמידה
"רואה תמיד
את חצי הכוס הריקה
הם הרי אמרו
שהפעם הם דואגים לכולם, לא?
למה את אף פעם
לא נותנת צ'אנס לבני אדם?"

"טוב טוב, תירגעי,
אני אומרת לה"
ושותקת
ושתינו מביטות בנוף
איך הוא רץ אחורה
בזמן שאנחנו רצות קדימה

בפגישה
למרבה ההפתעה
אנחנו דווקא נהנות
יש אוירה טובה
הגיע אפילו חבר כנסת
נחמד מאוד
הוא מסביר שיש לחוק סיכוי
כי חברי כנסת לא יירצו להיראות
כמי שלא תומכים בשירה
גם המשוררים נראים נחמדים
אבל מסתבר שיש כבר ועדה
שתקבע  מחר סופית
מי יופיע בכנס
ורוצים משוררים מפורסמים
שיביאו קהל
שיביא את התקשורת

"את רואה"
אני לוחשת לה
"הכל כבר סגור,
מקומבן,
זאת אותה שיטה בדיוק,
אותה גברת בשינוי אדרת"
"איך זה שלא הבאתם את זה לדיון במליאה?"
מתמרמר משורר אחד  
"הייתי כאן מהפגישה השנייה
זאת כבר הפגישה השישית
איך זה שאני לא יודע על הכנס?"
"הוא צודק",
אני אומרת לה,
אבל היא רק מסתכלת סביב,
מתבוננת,
הכל מעניין אותה,
חדש לה,
היא כמו ילדה
רואה פתאום
כוכב בחלון

 בבית היא כותבת שני שירים
באחד מהם צצה פתאום גופה
בשני צץ ראש הממשלה
אני לא מבינה
מאיפה כל הדברים האלה
קופצים לה
"אולי נוכל להשתלב
בועדת החינוך"
אני לוחשת לה
כשהיא מניחה על השידה
את הכתר
ממלמלת
"מחר יהייה יום חדש"
נרדמת

יציאת מצרים

מִי שֶׁרוֹצֶה
שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בּוֹ
שֶׁיִּתְחַבֵּא
בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
שֶׁיְּסַמֵּן
אֶת מִפְתַּן גּוּפוֹ
בְּדָם.
שֶׁיֹּאמַר בֶּאֱמוּנָה וּבְאֹמֶץ:
"מָחָר, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר,
אֲנִי קָם וְיוֹצֵא מִכָּאן".

DSCF4189

השיר מתוך עכשיו הזמן לומר אמת עמ' 66, הוצאת גוונים
הצילום – מתוך המיצב בדרך להוצאת הספרים בקרון הספרים בטבעון

                                                 חג חירות שמח !        

פִּתְאוֹם עוֹלִים בִּי גַּעְגּוּעִים לְפוּרִים אֶחָד

פִּתְאוֹם עוֹלִים בִּי גַּעְגּוּעִים לְפוּרִים אֶחָד

שֶׁבּוֹ לָבַשְׁתִּי אֶת תַּחְפֹּשֶׂת הָרַקְדָנִית הַסְּפָרַדִּיָּה

שֶׁשָּׁלְחָה לָנוּ דּוֹדָה מַלְכָּה מִתֵּל אָבִיב.

וּלְנַעֲרָה, שְׁכֵנָה, שֶׁנָּשְׂאָה אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ כִּי גֶּשֶׁם יָרַד,

כְּדֵי שֶׁנַּעֲלֵי הַבָּלֶט הַדַּקּוֹת שֶׁלִּי לֹא יֵרָטְבוּ.

וּלְאָחִיהָ

יֶלֶד שֶׁאָהַבְתִּי כְּשֶׁהָיִיתִי בַּגַּנּוֹן.

לְיָמִים נֶהֱרַג בִּלְבָנוֹן.

 

מתוך עכשיו הזמן לומר אמת, עמ' 8, הוצאת גוונים.

 

שלום, שמי א', ה- 30.12.10

מקדישה את שלושת השירים הבאים שכתבתי בעבר, כשפרשת קצב היתה בעיצומה, לכל המתלוננות: א' מבית הנשיא, א' ממשרד התיירות  ה' מנהלת לשכת הנשיא ול' עובדת לשכת הנשיא. 
ראשי התיבות של המתלוננות יוצרות את המילה אהל – פירוש המילה אהל בערבית הוא משפחה, בני משפחה. בזכותכן, נשים אמיצות, נשים רבות וגם גברים חשות וחשים היום כחלק בלתי נפרד ממשפחת בנות חוה ובני האדם.  
תודה  לשופטים גורג' קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח.  אני אזכור את התאריך הזה – ה- 30.12.10 – עוד הרבה הרבה זמן!

 ראשון

מי שידע ושתק –
דמו בראשו עכשיו.
מי שאיפשר –
לא יינקה מדבר עברה.

לכל אישה יש שם פרטי
ושם משפחה.
גם לא' ממשרד התיירות
וגם לא' ממשרד העבודה.

כל אישה היא עולם
שפעם זרחה בו שמש
ועכשיו, בחושך, 
פרקליטים ממולחים
מחפשים בו סתירות
לאור מנורה.

לכל אישה יש שם פרטי
ושם משפחה
שנתנו לה אביה ואמה
ונתן לה עיוורונה.

לכל אישה יש שם פרטי
ושם משפחה
שנתן לה הים
ונתנו לה פניה
וייתן לה
משפטה. 

 

      

שני

היה לי סיוט.
קראו לי א'
ועבדתי במשרד התיירות
ולא היו לי פנים.

יש ימים שבהם
אני שונאת שירה.
יש ימים שבהם שירה
לא מצליחה להגיד כלום.     

 שלישי

 שלום, 
שמי א'.
פעם היו לי
עוד אותיות בשם,
והיו לי גם פנים
ותקוות.

 עכשיו
מקננת בי
רק תאוות נקם
המטילה בי ביצים
ריקות.

פעם היה לי בית
והיו לי הורים
וחברים.

פעם היה לי
הדבר הזה
שפעם כיניתי
חיים.

 

המשפט נתן היום שם פרטי,שם משפחה ופנים לנשים רבות, נתן חיים גאווה ושמחה!

תודה גם למני מזוז,שאמנם טעה לא מעט בהמשך הדרך. ביום החגיגי הזה אני זוכרת לו את חסד ההתחלה. 
 


כאן כתבתי על הפרשה בעבר:

קצב הסיפור האמיתי
https://hanist.wordpress.com/2009/03/13

איפיגנייה

לפעמים יש לי הרגשה שאני רצה אחרי עצמי. עוד כשהיצגתי את המיצב בקרון הספרים בטבעון רציתי להעלות שיר חדש שהיצגתי בו ולא הספקתי,כי היו אירועים חדשים וחומרים חדשים. אולי אספר עליהם בהמשך (כשאגיע אליהם…) בינתיים אני מעלה את השיר  שרציתי להעלות. במיצב היצגתי אותו בתוך ספר שקיבלתי פעם במתנה בסופר פארם – ספר פרסומת לבושם. כך נראתה הכריכה: 

 DSCF4195 by you.

ביקשתי להצביע על הפער בין הדימוי שיש לנשים בתקשורת לבין  מצבן במציאות. 

 

         איפיגנייה

1

 הייתי איפיגנייה.
כן, כן.
אותי העלו על המוקד
באאוליס או איפה שזה לא היה, 
על שפת הים בכל מקרה.
האניות היו מוכנות להפליג.
המלחמה קראה להן.
כל הלוחמים ללא חת
חיכו שהים יסער
ובשביל זה
היה צריך
להרוג אותי .
כן, כן.
והרגו.
אבל נשארתי בחיים,
מי יודע איך.
אפילו כתבתי מחזה.
כן, כן.
תיארתי בו
כל מה שקרה
אחרי שנרצחתי.
המקום: טאוריס
הזמן: אחרי אאוליס
הדמות: כוהנת במקדש של ארטמיס
רוצחת יוונים.
כן, כן.
אתם לא מוכרחים להאמין.
מידי יום רצחתי יווני או שניים.
לא במו ידיי כמובן.
לצורך זה היו תליינים,
אבל אני טיהרתי
את הנידונים למוות
ושרתי.
שרתי מאוד יפה בזמן
שהתליינים רצחו.
זאת פשוט היתה
העבודה שלי,
אבל באיזשהו שלב
התפכחתי.
בזכות אחי.
פתאום הוא הגיע –
אורסטס.
כמה אהבתי פעם את אורסטס אחי –
לפני שנרצחתי.

2

 הסוף היה טוב.
אחי ואני וחבר של אחי
שקראו לו פילאדס
ברחנו מטאוריס
וחזרנו.
הבייתה.
ההורים כבר לא היו.
היינו רק שלושתינו –
אורסטס ופילאדס ואני.
מרוב שמחה
רקדנו ושרנו.
שרנו את השיר
"אני חוזר הבייתה"
של דורון מזר.
זה היה מצחיק.
צחקנו.
אחר כך נעשינו שוב עצובים
כי החדרים היו ריקים.
כי לא הבנו
שאנחנו עצמנו
ממלאים אותם.
יש דברים
שקשה מאוד להבין.