Category Archives: קרוא וכתוב

חבצלת כמשל (על פנחס שדה)

"החיים כמשל" של פנחס שדה הוא ספר קריא מאוד ואף סוחף גם היום, 58 שנים אחרי שפורסם לראשונה, ואין זה מעט עבור ספר. ניכר שנכתב מתוך תחושות של דחיפות ושליחות, שאף מוזכרות בו. פנחס שדה של "החיים כמשל" הוא נביא המשמיע קול הזהה בעיניו לקולם של נביאי התנ"ך. הוא צועק כנגד הגשמי ובעד הרוחני – אלוהים, שהוא ורק הוא חזות הכול, וביחס אליו נמדדים חייו של אדם.

מה שחשוב, לפיכך, הוא הקשר עם אלוהים, ולכן כל דבר שגורם לאדם לחוש קשור אל אלוהים – אפילו חטא – הוא מבורך. אלא שמהספר עצמו עולה שדווקא האדם – ובעיקר האדם שהוא פנחס שדה – הוא חזות הכול, שכן רק הוא יודע לומר מהי אותה חווייה הקושרת אותו לאלוהים, ולפיכך כל מי שמתנגד לבשורתו הוא או מטומטם או ערל לב.

אלוהים של שדה הוא בעצם תחושת הקשר, החיבור, האותנטיות, ששדה עצמו חש לחיים. כמאמינים רבים אחרים  שדה רואה באלוהים את מגינו ומבטחו, את מי שאוהב אותו בבדידותו ובצערו, ובשל כך אף פעם אינו לבד באמת, אלא שלצערנו תחושות מהסוג הזה יכולות לפעם גם באנשים כמו היטלר.

בכוונה אני הולכת כאן לקיצוניות. לא במקרה שדה חש קשר עמוק לסופרים כמו ניטשה וקנוט המסון שגם הנאצים חשו קשר אליהם. זאת אותה דרך מחשבה לפיה אדם כלשהו הנתפס ע"י עצמו כגאון ולפיכך שונה מההמון ,רואה  בקשר שהוא חש או לא חש אל אלוהים והעולם את חזות הכול.

מה שחסר בדרך המחשבה של שדה אלה בעיקר שתי תכונות שבלעדיהן אדם לא יכול להיות סופר גדול או איש רוח גדול באמת, והתכונות האלה הן ענווה וספק. ענווה, שמא אחרי הכול איננו שונה כל כך מאחרים, וספק, שמא מחשבותיו, רגשותיו, תחושותיו, ולו בתוקף היותן אנושיות – מועדות לטעויות.

*

במוסף הספרותי של "הארץ"  ציינו בסוף השבוע האחרון עשרים שנה למותו של שדה. היה יפה אם היו מציינים כגילוי נאות, ששדה הותיר את כל כתביו להוצאת שוקן, שכן ייתכן שלעובדה זאת יש קשר ל"חגיגות". קראתי בעניין את הרשימות השונות. על רובן ככולן יש לי ביקורת שלא אפרט כאן. ברשימה הזאת אני רוצה להתייחס בעיקר למעשה שלא הוזכר ולו במילה ברשימות, והוא מעשה פנחס בחבצלת.  ואינני מתכוונת ליחסיו של פנחס שדה עם חבצלת חבשוש, שאלה עניינו ועניינה הפרטיים. כוונתי למעשה שעשה כששכנע אותה לפרסם מכתבי אהבה פרטיים שכתבה לו בתואנה שמצא בהם כישרון ספרותי יוצא דופן, ואף השווה לימים את כתיבתה (בראיון שנתן לפנינה רוזנבלום, ראו להלן) לפרטיטורה של מוצרט.

ובכן, מסתבר שגם חבצלת חבשוש, שניחנה בנפש רגישה ואף בכישרון כתיבה, אהבה את אלוהים, אלא שלרוע מזלה אהבה והאמינה גם בפנחס נביאו, והוא לא היסס לשכנע אותה לפרסם מכתבים שמעולם לא עלה בדעתה לפרסם, ושפרסומם הסב לה בהמשך נזק נפשי רב, שכן גרם לה לחוש רדופה ונלעגת.

צר לי, אבל אני לא מאמינה לפנחס. אני לא מאמינה שרצה באמת בטובתה, שכן אילו רצה בה, היה מייעץ לה לנהוג כפי שנהג הוא עצמו ב"החיים כמשל": לספר על עצמה ולכל היותר להזכיר את המכתבים כחלק ולא הכי חשוב בספרה. מה שעמד לנגד עיניו, לפי מיטב הבנתי, היה פרסומו שלו, אותו פרסום שכנגדו, אגב, יצא בספרו, כך שמסתבר שהוא עצמו לא יישם את תורתו.

תאמרו שמדובר ברכילות ולא בספרות? והרי היה זה שדה עצמו שלימד אותנו, קוראיו, שהחיים הם משל ואלוהים הוא הנמשל. נשאלת, אם כן ,השאלה, מה מלמד המשל על חבצלת על הנביא שהמשיל אותו.  ובכן אותי הוא מלמד בעיקר על השקרים ששיקר קודם כל לעצמו.  הוא מלמד אותי גם כמה מסוכן ופוגע יכול להיות אדם המשוכנע שרק אלוהים, ולא אף אדם אחר, הוא נמשלו.

*

מתוך הריאיון שנתן לפנינה רוזנבלום:

מדוע חבצלת חבשוש התחילה לכתוב לך את מכתבי האהבה, שפורסמו בספר שהיא הוציאה?

חבצלת, בעיני, היא דמות קדושה. היא הייתה מלאת סערת רגשות ומחשבות כבירות, ונתנה להם ביטוי ביחסים שהיו ביני לבינה. אבל נשאר בה הצורך הנפשי לבטא יותר, והיא עשתה זאת במכתבים ששלחה לי. כעבור זמן, נדהמתי לראות, שהמכתבים שאני קורא אינם ביטוי רגשות רגיל של נערה, אלא – לפי מיטב שיפוטי והבנתי – התגלות גאונית של מעמקי נפש האישה. מימי לא נתקלתי בהתגלות כזו, אפילו לא בספרים. היות וחשבתי שצריך להתייחס אל מכתבים אלו כאל יצירה, החלטתי שאין לי סמכות להסתיר אותם, כמו שלא הייתי רשאי להסתיר פרטיטורה של מוצארט, אילו התגלגלה לידי. אמרתי לה את דעתי, וחבצלת הסכימה, שאם דעתי היא שיש לפרסם את מכתביה, כדאי לעשות זאת.

 לא חששת, שמכתבים אלו יחשפו את חייך האינטימיים?

כאשר משהו נכנס לתחום האמנות, הוא יוצא מתחום הרכילות, ואז אין שום מקום לפחדים ולחשבונות קטנים.

באחד ממכתביה, שפרסמה בספר "התמסרות", כתבה חבצלת על ארבעת הימים, בהם התעלסת אתה ועם עוד אשה. תגובתך בעיתונות למכתב זה הייתה: "זה היה מצב של גאולה, וחשבתי עליו במושגים דתיים". מה הקשר בין התעלסות עם שתי נשים לבין דת?

אין קשר. אבל לפי המושגים שלי, אני רואה בתחושת חיים זו טוהר ותמימות, ורק במקרים נדירים ביותר בחיים אפשר להגיע – אם בכלל – לתחושות כאלו. לכן אני קורא לתחושה כזאת מצב דתי.

האם חזרת על החוויה הזאת?

היו מקרים מעטים, אבל מכיוון שהחוויה המסתורית לא התחדשה, הפסקתי. הרי בשום פנים לא היה מדובר על פעילות גופנית כשלעצמה.

*

אתם מבינים את זה, קוראים יקרים? נביאים לא סתם מקיימים יחסי מין, וגם ההנאה שלהם  היא אחרת. היא איננה כלל גופנית, אלא רק רוחנית, טהורה ותמימה – ולפיכך דתית. כמה חבל שאלוהים הוא כזה שתקן, ואף פעם לא כותב בעצמו שום ספר, וכך מאפשר לכל אדם, מלא בעצמו ככל שיהייה, לדבר בו  כרצונו ובעיקר על פי צרכיו. כמה חבל לי על חבצלת.

עדכון והמלצה:

ממליצה מאוד לקרוא את  מאמריו של ויקטור הרצברג באתר מילים  אודות פנחס שדה. האתר מומלץ בכל מקרה. המאמר השלישי העוסק בחבצלת כאן:

http://mymilim.info/?p=10934

על סף ספר ורשימה על ספרי מאת עמיקם יסעור

כל כך נהניתי בערב "על סף ספר" שהשתתפתי בו בגלריה גל בחיפה. את הערב ארגנה והנחתה חגית בת אליעזר, והיא עשתה זאת בכישרון של ממש. ממקומה בין הקהל שאלה שאלות במקומות הנכונים וברגעים הנכונים כמו החזירה את העגלה שעמדה לסטות מהדרך חזרה אל המסלול. כל הערב היה בגובה העיניים, הקהל התעניין מאוד והיה סימפטי במיוחד. גם המשוררים, כמו המנחה, ישבו בתוך הקהל, כך שיכולנו לראות את הפנים של האנשים שאיתם שוחחנו.

ההכנות לאירוע נתנו לי פוש לארגן את שיריי לקובץ חדש ואף להתקדם לקראת הוצאתם לאור, כך שמבחינתי מדובר בתרומה של ממש.

בנוסף לקראת  הערב קיבלתי במייל רשימה על ספרי "עכשיו הזמן לומר אמת" מאת עמיקם יסעור,  איש שהוא מוסד ספרותי חיפאי ידוע. הרשימה ריגשה אותי מאוד בהתייחסותה הקשובה והמפורטת לספרי שראה אור לפני ארבע שנים. הרשימה נכתבה אחרי שיצא לאור הגיליון הראשון של "מקף", ואני מצרפת אותה

  עמיקם יסעור על "עכשיו הזמן  לומר אמת" מאת חני   שטרנברג

        זהו ספר שירים שיצא ב 2009 בהוצאת "גוונים". ספריה הקודמים של המחברת הם "שירי מעבר" (ספריית פועלים, 1999), והרומן  "עונות" (ספריית פועלים,2000). המחברת גדלה בחיפה, כיום היא  תושבת זיכרון יעקב, ומורה לערבית ספרותית ואמנית פלסטית. היא נמנית על מייסדי כתב עת ספרותי חדש בשם "מקף" וערכה ביחד עם יואב איתמר את החוברת הראשונה שלו שהופיעה ביוני 2012 ונושאה "שמחת ההשפעה" שם מופיעים שיריה תרגומיה ומסה שלה על בורחס.

    ספר שיריה הנוכחי מצטיין בישירותו ובאותנטיות שלו ובתקשורת המהירה שהוא יוצר עם הקורא. אין כאן שירה הרמטית או שירה המסתתרת מאחורי מניירות. הישירות הזאת ניכרת כבר מן הכותרת, שיש בה ביטוי להצהרה או כעין הטחה.  הזמן מופיע בכותרות ארבעה משבעת שערי הספר : עבר מושלם, הווה מתמשך, עבר פשוט, זמנים חדשים. הזמן הוא עניין מרכזי בשירה הלירית, המבקשת ללכוד את הרגע. גם ההיזכרות תופסת מקום מרכזי בספר. שאר השערים הם: בדרך להוצאת ספרים, מדיטציות, דאגות. שמות שניים מהם מבטאים במפורש תיאורים של הפנמה וניסיון לבטא את תודעתה של הדוברת.

    מקום נכבד בקובץ תופסת חוויית הקיום האישי של המשוררת. היא נכנסת לגוגל כדי לקבל אישור על קיומה גם בעתיד. יש בשיר זה מעין מבט סאטירי על הנצחת אנשים באינטרנט. בשיר העוסק במה שיקרה אחרי מותה, אין היא מבקשת הספד צנוע כמו זה שביקש ביאליק, אלא לעבור מטמורפוזה תוך דמיון לגורלה של דמות מן המיתולוגיה היוונית. היא תוהה: מי אני? חצי פולנייה, חצי הונגריה, ועל  העבר המשכפל עצמו והצורך של אדם לחלץ עצמו ממכונת השכפול. היא תוהה על חירותה בעת קניית מתנות לחג. לוקחת לעצמה רגעים של קשב ודממה באמצע עבודות הבית. נתקפת ברצון לעשות מעשה בדרך להוצאת הספרים, ייאוש ממלא אותה ברכבת בדרך להוצאת הספרים אגב הרהור על אי נחיצותה של השירה. התבוננות בטבע ובעצמה בנסיעה אחרת ברכבת בדרך להוצאת ספרים. זיכרונות ילדות על פורים, ילד שאהבה, הצגה על ציפורים בגן הילדים, מרחב הגינה הביתית והחפרפרות.

     כמה שירי משפחה נכללים בקובץ. זיכרון אביה הנוסע לעבודה כסיזיפוס מודרני, סבתה שנפטרה צעירה והיא בראשה של שושלת נשית, קדיש לאם שהזמן מאז נפרדו מקרב אותה אליה. תחושה של תהליך, בו מתבהרת דמות האם ומוארת. תיאור מצב של אור ושגב המסתמך גם על המקורות. השיר כתוב בפנייה ישירה אל האם כמו פנייתה של לאה גולדברג לאמה. תיאור ילדותה כמצעד, אביה הלהטוטן, אהבה לאב שהתמוססה, תהיית הדוברת על השינוי שחל בה. האב שצדק בשיר אחר,  ובשיר נוסף האב מבשל את הנזיד ועיני האם כהות.

    מקום מיוחד תופסים המוטיבים המקראיים. בהתאהבותה נופלת הדוברת כמו רבקה מהגמל. בשיר אחר היא יעקב העומד להרים את האבן הכבדה מעל הבאר אליה מתקרבת רחל. פעם היא יוסף העומד להתפייס עם אחיו. בשיר אחר היא תוהה על כל הגורמים הכרוכים במותו של אבשלום. בשיר אהבה היא סובבת בלילות ומבקשת את שאהבה נפשה. לב הגבר הסגור כמו חומות יריחו ושפתיה הנעות כמו חנה.

שתיקתה של האם בסיפור בנות לבן, מרים, אחות משה, חנה, אם שמואל, האב המבשל נזיד וזכר יעקב שנאבק עם המלאך. כל המוטיבים הללו מבטאים הזדהות, אמפתיה, וגם נקודת ראות מפתיעה מקורית ומרעננת.

    שירי החגים אינם מתמקדים בהווי החג.  השיר על ערב ראש השנה מעלה את חווית הפליטים המהגרים, זיכרון בית הכנסת בשבת, חגיגת ביכורים בבית הספר, העבר ההולך ונסוג.  השיר על סוכות מבטא את ההתבגרות, העייפות, השחיקה, הדאגה לבן והכיסופים לשלום אשר נזכרים גם בשיר אחר.

השיר על יום העצמאות מבטא את חוויית הצוותא עם חברים, אבל בעיקר את תחושת הסיפוק האישי המשפחתי עם זיכרון הצלקת של הבעל מאחת המלחמות.

    מוטיב הדור השני מופיע בכמה שירים. כמו נסיעה ברכבת המזכירה לה רכבות אחרות מימים אחרים. או התבוננות בנפילת חומת ברלין המזכירה את הצלקות של הוריה והצלקות שהותירו בה. החשבון עם הגרמנים מבוטא ברמז  בו היא כותבת על  כיצד הייתה מצלמת גרמנים, וכיצד היא נכספת שייצאו מחייה, אליהם נכנסו בעל כורחה. השיר נכתב בעקבות צילום של יורם קופרמינץ. אמן נחשב, שהשתייך או משתייך לקבוצת "רגע" שצילום אחר שלו הוא בכריכה הקדמית של הספר. אני זוכר השתתפות עימו ברב שיח יהודי ערבי בבית האמנים בחיפה במאי 1996 כאשר דיבר באופן מרתק במיוחד.

   בספר נכללים גם שירים על זוגיות ותהפוכותיה, שירי כעס ופרידה לצד שירי קרבה. שירים בהשראת צילומי החומה הגדולה של סין. שירים בעקבות מפגשים עם יצירות של סילביה פלאת' ואריה ארוך.

שני שירים על מה עושה משוררת המתארים אותה משרבטת מילים בפנקס ומודעת לצורך להתאפק מכתיבה. שיר אחר באותו נושא מתאר אותה כמבקעת אדמה קשה בה מסתתר חולד עיור או שוחה כמו דג סלמון לכיוון הנגדי. שיר על סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר הזכיר לי גם שיר של עודד פלד באחד מספריו הראשונים "קדיש" כמדומני. ציפורים וואדי מופיעים בכמה שירים. השיר הקצרצר, הבית הקצר "האם הצרצרים / הממלאים בצרצוריהם את הוואדי / שומעים את הלמות ליבי?" הוא ממש שיר הייקו יפאני מקסים. שיר אחר נכתב בהשראת אליס בארץ הפלאות, והוא מצרף תמונות מתוך היצירה לתמונת אליס ואחותה ולתיאור היהודים המתגעגעים המתפללים ובוכים. קישור אסוציאטיבי מעניין.

    לסיכום יש כאן ספר עשיר ומרתק ומפתיע שנכתב בסבלנות ומתוך פרספקטיבה של זמן ומומלץ מאוד.

שום דבר אינו מובן מאליו, על הדור השני, דברים שלא סיפרתי לאבא מאת מישל קישקה

ביקורת שלי על הספר של קישקה  באתר יקום תרבות

 http://www.yekum.org/2013/08

וגם  הגיגיי על שירה ב"משוררת באור" באתר של נילי דגן

http://www.nillydagan.com/משורר-באור-ראשי/737-חני-שטרנברג

 

מאילנה המרמן לויקטור פרנקל

 המסר העיקרי של רשימתה של אילנה המרמן "איפה הייתם כל השנים האלה" (תרבות וספרות ה-1.2.13) הוא יציאה כנגד 'התעלמות, שתיקה וצדקנות' של הרוב הדומם הגרמני, התייחסות לאי המעשה כאל מעשה של שיתוף פעולה, והתובנה שלא מדובר ב'פועלם של יחידים אלא של חברה שלמה.'

אכן, אין ספק שלא בכל חברה יכולה לצמוח מפלצת כמו הנאציזם, ונדרשת לשם כך "קרקע פורייה" של חברה צייתנית, מתעלמת מסבל הזולת וצדקנית כמו שהיתה החברה הגרמנית שהעלתה את הנאצים לשלטון, אבל מכאן ועד להאשמה קולקטיבית לפיה כ ל הגרמנים אשמים באותה מידה בפשעי הנאצים – הדרך עוד ארוכה. ארוכה גם הדרך למסקנה שמסיקה המרמן לפיה ההליך המשפטי הפלילי הינו "אבסורד גמור" בשל אותה אשמה קולקטיבית.

בהקשר זה מעניינת במיוחד גישתו של ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי יליד וינה, אבי תורת הלוגותרפיה, שהיה אסיר במחנה ריכוז, ואף כתב על חוויותיו מאותם ימים. פרנקל  התנגד להטלת אשמה קולקטיבית על הגרמנים, טען שהוא מאמין רק באשמה אישית, וראה בהאשמה הקולקטיבית תפיסה נאציונל סוציאליסטית המאפיינת את התייחסות הגרמנים אל היהודים כאל קולקטיב של תת-אדם. כהומניסט אמיתי ונדיר גם לא התייחס בחומרה לרוב הדומם כפי שנוהגת המרמן ברשימתה, וטען שהתנגדות בזמנים כה קשים היא מעשה גבורה, וגבורה אינה דבר שנתבע מכל אדם.

האשמה קולקטיבית משולה לאמירה שגם הסבל הוא קולקטיבי, והיא מנקה, בעצם, את מי שהשתתפו בפועל ברצח היהודים והמיעוטים הנוספים שנרצחו מהצורך לתת דין מיוחד על מעשיהם. אם אין מקום לאבחנות בין דרגות של חומרת פשע,  אזיי ניתן לבטל את המערכת השיפוטית כולה המבוססת על אבחנות בין הרארכיות של פשעים, ודומה שזה אבסורד גדול מזה שתיארה המרמן.

                                                                                                      *

עדכון:

התגובה פורסמה  במהדורה המודפסת של עיתון הארץ  במוסף תרבות וספרות בתאריך ה- 22.2.2013

לקריאה נוספת רשימתי הנוגעת לספר "נער קריאה" מאת ברנהרד שלינק

https://hanist.wordpress.com/2011/03/23/%d7%a0%d7%a2%d7%a8-%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%93-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%a7-%e2%80%93-%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94/

הלנה מגר טלמור ברשת א' על הגיליון הראשון של "מקף"

בעודנו מתכוננים לקראת יציאתו לאור של הגיליון השני של מקף, שיהייה גיליון כפול, ויכלול גם גיליון מוסף (שלישי) בעריכת העורך האורח שועי רז, קיבלנו דרישת שלום חמה, מרגשת ומאירה במיוחד -מתאימה לחנוכה – מהלנה מגר טלמור מרשת א בעקבות קריאת  הגיליון הראשון – "שמחת ההשפעה."

מזמינה אתכם להקשיב כאן:

http://www.youtube.com/watch?v=YpCg4H-zasQ


***

ניתן
להשיג את הגיליון ישירות בכתובת:

makaf.magazine@gmail.com

באמצעות אתר
אינדיבוק

http://indiebook.co.il/%D7%9E%D7%A7%D7%A3-%D7%9B%D7%AA%D7%91-%D7%A2%D7%AA-%D7%9C%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA/

ובחנות
"תולעת ספרים" בתל אביב

                 חנוכה
שמח והרבה אור !

תזכורת מאלברט אינשטיין: לשאלה של פריקת הנשק – הכל או לא כלום

"מימוש התכנית לפריקת הנשק נתקל עד היום בקשיים בשל העובדה שהעולם בכללו אינו מברר לעצמו את כל הקושי המופלג שבבעייה זו. רוב השאיפות בעולם מתמלאות קמעה קמעה. תינתן הדעת על חילוף המונרכיה ההחלטית בדמוקרטיה. אולם כאן לפנינו מטרה, שאין להתקרב אליה דרגה דרגה בפסיעות קטנות.

כל זמן שלא תיעקר מן העולם אפשרות המלחמה, לא יחדלו האומות משאיפתן להכשיר את עצמן הכשרה צבאית מושלמת ככל האפשר, כדי להגיע לניצחון במלחמה הקרובה. ולפיכך ייראו כהכרח את חינוך הנוער ברוח מסורת המלחמות וטיפוח הגאווה הלאומית צרת הלב עם רוממות וקילוסין לגבורת המלחמה, כל עוד אפשרי הדבר, שבזמן מן הזמנים יצריכו סכסוכי דמים  את המדינה לרוח גבורה שכזאת מצד אזרחיה. לפיכך החימוש משמעו לא חיוב השלום והכנתו, אלא חיוב המלחמה והכנתה. לפיכך לא בצעדים קטנים יפורק הנשק, אלא הוא יפורק בבת אחת או שלא יפורק כלל.

תמורה עמוקה כזאת בחיי העמים לא תבוא אלא אם כן יקדם לה מאמץ מוסרי כביר כוח, דחייה מדעת של מסורות עמוקות שורשים. מי שאינו מוכן להסכים, שבמקרי סכסוכים יהייה מזל ארצו תלוי בלי תנאים בפסקיה של בוררות לאומית, ולקבע את הדבר הזה בלי מיעוטין כלשהם בכתב אמנה מדיני – אין לו רצון אמת לגדר בפני המלחמה. כאן הפיתרון: הכל או לא כלום.

אין להכחיש שהשאיפה לפשרות שאינן מספיקות היא שהכשילה עד עכשיו את המאמצים לביטוח השלום.

אין להפריד  בין השאלות של פריקת הנשק וביטוח השלום. ביטוח זה אינו ניתן אלא ע"י התחייבות הלאומים כולם להוציא לפועל את הפסקים הבינלאומיים.

אנו עומדים איפה על פרשת דרכים. בידינו נתונה הבחירה, אם למצוא את דרך השלום או להוסיף וללכת בדרך המשפילה את תרבותנו, בדרך האלימות הגסה. מן הצד האחד רומזים החירות ליחיד והביטחון לכלל, מן הצד השני מאיימים העבדות ליחיד והכיליון לתרבותינו. לפי מעשינו יהי מזלנו."

מתוך "דמות עולמי"  מאת אלברט אינשטיין. תרגום מגרמנית: ד"ר ש. אטינגר (בשינויים קלים שלי) הוצאת א.י. שטיבל, תל אביב, תרצ"ה

מאידה פינק לויסלבה שימבורסקה

1

 אידה פינק נפטרה ערב לפני ערב ראש השנה. משנודע לי שנפטרה חזרתי  לספר היחיד משלה שהזמן הותיר בספרייה שלי – "רישומים לקורות חיים"*  ומיד נשביתי שוב ביפי כתיבתה.

בקריאה המחודשת שמתי לב לכך שפינק מציינת את שמות המקומות שבהם מתרחשים סיפוריה באות הראשונה של שמם בלבד, אם מפני שכבר אינה מוצאת טעם בהזכרת השם כולו שמבחינות רבות נעלם, אם מפני שהזכרת השם המלא מעוררת כאב רב מידי.

כך היא עושה  גם בסיפור הראשון בקובץ – אאוגניה – שבו היא מתארת את דודתה, אחות אמה. הסיפור מתחיל בתיאור טיול משותף של המספרת בעודה ילדה עם הדודה בטיילת היפיפייה והאהובה של עיר הולדתה ופינק כותבת:    

"שהיה חודש יולי מתברר מן התאריך שרשמה ידה של אמא על גב התצלום שצולם כעבור שעתיים: ה- 15 ביולי 1937. אכן, באותו יום, בדרך לארוחת ארבע שהוזמנו אליה אצל חברה של אמא, הגברת מלבינה מסבירת הפנים, השמיעה אאוגניה, לפתע פתאום את המשפט המוזר הזה: היא אמרה שהיתה רוצה למות בתאונת דרכים, ביום שמש יפה, בדרך הרים מתפתלת, במלוא ההתפעלות מיפי החיים והטבע. שבר שנייה – המכונית צונחת תהומה – וזהו. הסתכלתי עליה בתמהון."  

מהפסקה הזאת עולה מיד המוסיקליות של כתיבתה פינק גם המשפט שמשמיעה דודתה בטיול – משאלת המוות של אאגניה – מתפקד בסיפור כמו משפט ביצירה מוסיקלית. הוא מופיע שוב ושוב בהמשך, מתפתח, ובכל פעם נוספות לו זוויות ראייה חדשות. בשלב מסויים מציינת המספרת שאפילו לא ידעה שהמשפט נחרט בה, שכן ההיזכרות עצמה היא נושא תשתיתי בכתיבתה של פינק.  

באמצעות פרטים בודדים ומכמירי לב בפשטותם היא מצליחה לצייר את דמותה של דודתה: "פניה היו עגולות, בעלות תווים עדינים. מספר נעליה 34. בערב היתה נועלת את דלתות הגזוזטרה על מנעול ובריח – היא פחדה מהצפרדעים המקפצות על פני השביל שבגן."  וכך מתוך פרט שולי כביכול המצטרף לפרט שולי נוסף הולכים ומצטיירים חייה של אישה אחת ההולכת ונלכדת במציאות הסוגרת  עליה, וכשהסיפור מסתיים מתברר שהפרטים השוליים לכאורה היו חלקי פאזל הכרחיים.  

רק  בדיעבד, אחרי המלחמה, כשאאוגניה שהיתה רווקה כבת ארבעים כבר אינה בחיים, מתברר למספרת סוד שהסתירה דודתה: ידיד גרמני שהיה לה, רופא , שנטש אותה ושב לגרמניה. אז היא גם מבינה למה אאוגניה ביקשה למות "במלוא ההתפעלות מיפי החיים והטבע" כי היתה מאושרת אך בו זמנית חזתה את הסוף הנורא,  ולמה הופיעה שלא כדרכה לביקור נוסף, שבורת לב,  בחורף. מאוחר מידי היא מבינה דברים שלא הבינה כילדה.  וכך מתארת פינק את נטישת הידיד הגרמני: 

"…אותו ידיד אפוף שתיקה וסוד של אאוגניה, לא התחשב במשך שנים באיסורים ובצווים של הזמן החום, ורק בחורף הקשה הזה, החמישי לשלטונו של הפיהרר בברלין, התפכח פתאום ובמפתיע. במפתיע לגבי אאוגניה כמובן. שהרי  שקל, בודאי, את הצעד הזה כבר קודם לכן. דבר קיומו נודע לי אחרי המלחמה. יוליה סיפרה לי עליו. היא אמרה שהיה מבוגר מאאוגניה, מקריח, בעל פנים טובות ועיניים חושבות. היא הכירה אותו מתצלום, מעולם לא ראתה אותו במו עיניה, לא היא ולא איש מהמשפחה."

בהמשך היא שואלת בעניינו את יוליה: 

"והוא, בעל הלב הטוב, מה קרה איתו?"

"נסע לגרמניה. זה כל מה שאמרה ולא הוסיפה עליו מילה מאז."

"לא גייסו אותו לוורמאכט משום שהיה יותר מידי זקן, אבל מי יודע? אולי היה אחר כך רופא באיזה מחנה?"

על כך עונה יוליה שאין היא אוהבת פנטזיות מיותרות, דיינו במה שיידוע. הוא גזל מאאוגניה כמה שנות חיים, ולקח לה הרבה זמן לחזור אל האיזון הנפשי, אחר כך כבר היה מאוחר מידי…"

ניתן להבחין בביקורת של פינק על התנהלותו של הידיד הגרמני, ואפילו בלעג מסויים שהיא לועגת לו. אלה גלומים במילה "התפכח" וכן בכינוי "בעל הלב הטוב", אבל  כדרכה של פינק הם עולים מתוך התיאורים עצמם ולא מוטחים בפרצופם של הקוראים.

יש בסיפור פערים שעל הקוראים למלא בעצמם, ובעצם ניתן להבינו לאשורו רק אחרי שהוא מסתיים, כאילו מדובר בסיפור בלשי.  

"מאוחר מידי" הוא צירוף מפתח בסיפור הזה בפרט ובסיפורת של פינק בכלל.  מאוחר מידי ניצתת אהבה בין אאוגניה לבין עמנואל – פליט שהגיע  לגטו מלודז'. גם הפרט הזה מתברר למספרת רק אחרי המלחמה מפיה של יוליה. רק אז היא מבינה שבגלל הרומן המאוחר מידי הזה אאוגניה נראתה פתאום, שלא כרגיל,  מאושרת –  אושר שהחריד את המספרת "כי זה היה בגטו, בחודשים האחרונים לקיומו, ממש לקראת הסוף."  

אך למרות שמאוחר מידי יש נחמה באהבה הפורצת כנגד הכוחות המבקשים לכלות את האדם, כנגד כל הסיכויים, נוצר קתרזיס, והסיום מכמיר לב בפשטותו המינורית, הדיווחית:   

"מיד בתום המלחמה באה התופרת אולגה ואמרה שראתה מחלון ביתה העומד בדרך לתחנת הרכבת את המצעד האחרון של הגיטו. היא סיפרה שאאוגניה צעדה בשולי הכביש וגבר גבוה, שגבו כפוף קצת, חיבק אותה בזרועו. הם עברו ממש תחת חלונה."

 

2

 

לאחרונה נפטרה המשוררת ויסלבה שימבורסקה שכתבה גם היא בפולנית  כמו אידה פינק ותורגמה לעברית אפילו על ידי אותו מתרגם, ועם כל אהבתי לשירתה של שימבורסקה לא הצלחתי שלא לתהות על הפער בהתייחסות למות שתיהן. התקשיתי להבין למה סופרת בשיעור קומתה של פינק זכתה להתייחסויות מעטות יחסית לשימבורסקה. עלה בדעתי שייתכן שהדבר נעוץ בתיוגה כ"סופרת שואה" תיוג שהיא עצמה התנגדה לו ובצדק, כי כמו סופרים גדולים אחרים שסיפוריהם והרומנים שלהם נכתבו על רקע תקופת השואה, גם פינק  כתבה בראש וראשונה על בני אדם.

היא תיארה בכתיבתה כמה קל לשתף פעולה עם עוול לא מתוך רצון מודע להרע אלא מתוך חוסר מחשבה, מתוך חוסר הבנה של מה שמתרחש מול העיניים  או  מתוך אי רצון להבין בשל הצורך להיות שותף לכלל. היא תיארה מה קורה לאנשים כשהם הופכים פתאום לנרדפים על ידי שכניהם, לבני מוות, למי שנאלצים לברוח ולהסתיר את הזהות שלהם, (כפי שברחה והסתירה היא עצמה) איך המאורעות האלה משפיעים עליהם בזמן ההתרחשות וגם לאחר מכן, והיא לא שכחה לרגע את אנושיותם. כיוון שכך ידעה לתאר גם את כבודם.  

הנה קטע מתוך שיר של שימבורסקה  – רהביליטציה ** –  שבו היא מראה עד כמה הזיכרון האנושי הוא יחסי, סלקטיבי, ופוליטי :  

"נצח המתים נמשך עד המקום

שבו משלמים להם בזכרם.

מטבע לא יציב. אין יום

שאינם מאבדים מנצחם.

 

היום אני יודעת על הנצח יותר:

אפשר לתיתו ולקחתו.

מי שכונה בוגד – עובר

וחייב מיתה ביחד עם שמו.

 

השלטון שלנו במתים

מחייב מאזניים יציבים

ושהמשפט לא ייערך בלילה,

ושהשופטים לא יישבו ערומים. "

 

….

 

"איה שלטוני על המילים?

המילים שקעו לקרקעית הדמעה,

מילים מילים אינן מסוגלות להחיות אנשים,

התיאור מת כתצלום בבוהק נורה.

אפילו להרף נשימה איני יכולה להעירם

אני, סיזיפוס, שנידון לגהינום השירה. "

 

….

 

אכן, אי אפשר להחיות אנשים במילים, וכתיבת שירה היא מעשה סיזיפי שיכול להרגיש כסוג של גהינום,  ודאי גם כתיבת פרוזה, ולמרות זאת גם שימבורסקה וגם פינק מנסות, כל אחת בדרכה, להעלות באוב את זכרם של אלה שחזקים מהם לא חפצו ביקרם ובחייהם.

אצל שימבורסקה מדובר באנשים שהשלטון הקומוניסטי החרים ושהותר לזכרם רק אחרי שהשלטון התחלף. בכנות היא מספרת בשיר איך היא עצמה (כלומר הדוברת) האמינה שבצדק נמחקו מהזיכרון "האמנתי ששיקרו, שאינם ראויים לשמות,/ אם עשב שוטה לועג לקבריהם האלמוניים/ ועורבים מחקים את דיבורם, וסופת שלגים מלגלגת/ – היו אלה, יוריק, עדי שקר."

שימבורסקה עושה זאת כדרכה באופן לא אישי, כוללני אפשר לומר. היא מתייחסת יותר לתופעה מאשר לפרטים. הדבר בא לידי ביטוי גם בשיר "עדיין" שבו היא  מתייחסת לשואה:   

"בקרונות חתומים

בארץ שמות נוסעים,

לאן זה כך ייסעו,

האם אי פעם ייצאו,

אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת"

 שימבורסקה משוחחת עם שמות היהודים שנרצחו מתוך ידיעה ברורה שהרצח כבר התרחש, ואילו  פינק, כמי שחוותה על בשרה את אימת הנרדפות, את קושי ההתחזות, את אובדנם של קרובים שהכירה, עושה כמעט מהלך הפוך, כשהיא כמו מנסה להחזיר את המתוארים לחיים, ולו לחיים ספרותיים, לחלץ  את חייהם מתוך התצלומים, ואולי כך בכל זאת להכניסם לאיזשהו נצח, אפילו הוא זמני ויחסי ופוליטי כפי שכתבה שימבורסקה.   

— 

 

*

רישומים לקורות חיים – הוצאת עם עובד תרגום דוד וינפלד

 

**

שלהי המאה – סדרת קשב לשירה, תרגום: רפי וייכרט

"הדרת נשים" אצל דבורה בארון

בימים אלה שבהם "הדרת נשים" חרדיות בכותרות, נזכרתי בסופרת שכבר מזמן רציתי לכתוב עליה – דבורה בארון, שתיארה בסיפוריה את עולמן של נשים בחברה חרדית. כיוון שהיתה אמנית מצויינת יצירתה חורגת  מה"חרדי" אל האנושי – אוניברסאלי, אך יחד עם זאת סיפוריה גם מעוגנים בעולם עליו היא מספרת ושממנו הם נובעים.  

כך גם סיפורה "היום הראשון" הפותח את קובץ סיפוריה "משם" (ספרית שחרות, עם עובד תשו"), שהמספרת מתארת בו בגוף ראשון את היום שבו נולדה. ככה הוא מתחיל:  

"בזמן שאני נולדתי לאמי, רבנית העיירה הענייה ממעש, ילדה בעלת האחוזה, האישה התקיפה, את בנה הבכור, שהיה גם בנה היחיד.

בן הנגידים הזה היה לי אחר כך, במשך, הזמן, לא פעם לשטן על דרכי בחיים.

כבר בפגישתנו הראשונה, פעם בצהרי קייץ, בשבת – ואני ילדה רפת אונים, לבושה שמלת ציץ ובלי נעלים, חותרת בשארית כוחי אל יער האורנים אשר בקרבת האחוזה – שיסה בי מאחורי הגדר את כלבי חצרם. "  

כבר מההתחלה ניכרים מאפייניה של כתיבתה הטובה של בארון שניתן לכנות "פשטות מורכבת". זאת כתיבה חפה מתיאורים מיותרים ומתנגנת, שכן יותר מאשר לכל אמנות אחרת דומה הספרות  למוסיקה – כמוה היא מתמשכת על רצף של זמן, מורכבת משפטים משפטים ומנושאים שמתפתחים באופנים שונים.  

בהמשך הסיפור מתארת בארון את היחסים המסובכים בין שתי המשפחות – בין משפחתה של המספרת – משפחתו של רב עני בעיירה קטנה, לבין משפחת בני האחוזה העשירים. הסיבוך נעוץ בכך שהגבירה התקיפה "סרבה  פעם, לפני שנים, להיארש לאיש,  אשר היה לשבת על כיסא הרבנות בז'וז'יקטבקה, הוא אבי" ללמדנו שפערים גדולים בין עשירים לעניים היו מאז ומעולם, ושהעיירה אינה שונה מבחינה זאת וגם מבחינות אחרות מכל מקום אחר שחיים בו אנשים בעלי מעמדות סוציו אקונומיים שונים.  

בכל מקרה באותו יום שבו נולדה המספרת, יצא אביה לאחוזה לרגל לידתו של בן הגבירה, ולביתה שלה הגיעה סבתה, אם אביה, כדי לסייע לכלתה היולדת הטרייה,  וכך מספרת בארון:   

"בקצרה, מה יש כאן ללכת בעקיפין? זקנתי מצד אבי, הרבנית מטוחנובקה, זו אשר התארחה עתה בביתנו, לא היתה מרוצה מבואי לאויר העולם.

בנות – אמרה – כבר ילדה לה כלתה, הרבנית מכמילובקה, וגם הכלה השנייה, מבוריסובקה, וכבר קצה, אמרה, בחייה מפני הבנות הללו. הן לא לשם זה עזבה את עסק השמרים שלה ואת ביתה אשר בטוחנובקה ובאה לשבת בבית בנה – ובכלל:  – מה יגידו עכשיו "בחצר"?" 

בארון ממשיכה ומתארת מכתב שכותבת החמות לבעלה הרב, סבה של התינוקת: "כל שנאת הדורות של חותנת בלה לכלתה הצעירה התרכזה במשקפיה, כאשר גחנה אל השולחן להיווכח אם נכתב הכל כיאות על רוע מזלה בנוגע לשידוכי הבנים. וכאשר קם, לבסוף, הנער, אובד עצות, במגפי גבר שלא לפי מידתו על רגליו, וביקש להשתמט – רדפה אחריו עם גיליון הנייר בידה כשהמשקפיים צונחים לה באפס אחיזה על פניה."

 

בארון לא חסה על הסבתא רעת המזג וממשיכה: "בהיותה שרוייה כל ימיה במחיצת בר אוריין ומקשיבה מתוך כך לשיחותיהם, ידעה גם כמה מאמרים ממאמרי חכמינו, זכרם לברכה, ביחס לבת וערכה בחיים. כך, למשל, ידעה שאם הבן נמשל ליין, הרי אין הבת אלא חומץ, אם הבן דומה לחיטים, הרי הבת כמוה כשעורים. אמנם: צורך ליין וצורך לחומץ, אבל צורך ליין יותר מן החומץ, וכן גם צורך לחיטים וצורך לשעורים, אבל – צורך לחיטים יותר מן השעורים.
בקיאותה של הרבנית הזקנה הזאת היתה נוראה. כאבנים גדולות התגלגלו הממרות מפיה, כל אחת כבדה ואיומה מחברתה – והרבנית מז'וז'יקובקה שכבה מעבר למחיצה בשביס היולדות שלה הטהור, חיוורת, נדהמה ומבלי אשר תדע לענות דבר.

במוחה העייף, העייף מאוד, אחרי נדודי הלילה, תעו אמנם קטעי דברים והוכחות, אשר בזמן אחר היתה יודעת אולי להיאחז בהם, ולהילחם ולעמוד על נפשה. הן די היה לה להזכיר את יום היוולד בתה הבכירה, כשבעלה הרב, בקוראו לה את המכתב אשר כתב לאביו, הסביר לה בפירוש, כי מה שנאמר "וה' ברך את אברהם בכל" אין זאת אלא שנתן לו בת "ובכל" שמה… אכן לא היה שום ספק, שאילו היה הוא, בעלה, עכשיו פה, היה מוצא בטוב ליבו דבר מה מעין זה גם בנוגע לבת הזאת, השניה"  

מה שדבורה בארון מבינה בחכמתה הוא שבקיאות לכשעצמה אינה ייתרון לבעליה, שהשאלה שיש לשאול בעניין הבקיאות היא איזה שימוש עושים בה. היא מלמדת אותנו שהתורה – זו שבכתב וזו שבע"פ, כמו כל חכמה שמכונסת בה חכמת דורות, אינה עומדת לעצמה, אלא תלוייה במבט שבו מתבוננים בה, בפרשנות שנותנים לה, ולכן כשהאב חוזר הבייתה, מבטו הטוב משנה לגמרי את התמונה:  

"אבא אשר התהלך אילך ואילך בחדר, בשאלו מתוך כך למהלך העניינים במשך היום, הצטער מאוד באמור לו אמא, כי לאביו הזקן כבר כתבו בבוקר בלעדיו. הוא עמד על יד מיטת האם בפנים מאירות ובידיים תחובות מתחת לאבנטו (כמו שעמד, בלי ספק, לפני ארבע שנים, ביום היוולד אחותי הבכירה) והרצה לפניה את תוכן המכתב שיש לכתוב לאביו, בספרו לה, אגב הרצאה, על המקרה שקרה לו לר' שמעון בר אמי, אשר ביום היוולד לו בת, פגע בו הבבלי, רבי חיא הגדול, ואמר, כי הנה התחיל הקדוש ברוך הוא לברך אותו…

– כך, כך – הטעים בקולו הצלול את דבריו, בהביטו אל האודם המתפשט בלחיי האם, בעוד אשר עיניה מתכסות בערפל כהה ודק.  

מה שנוגע לזקנתי, הנה קרה אותה כדבר אשר יקרה את רגב הקרח בנפול עליו לפתע פתאום קרני השמש" 

 

אך למרות שליבה של הזקנה הפשיר מעט מתארת בארון איך היא  ממשיכה לחרוש מחשבות נקם על  היום שבו "יבואו עוד ה ם להתחנן לפנינו, ואז נסרב א נ ח נ ו".

 

בארון אינה מתכחשת לסבלה של האישה החשה עצמה מבחינות רבות נחותה בחברה שבה היא חיה, חברה דתית בעלת מאפיינים שובניסטיים לא מעטים. למרות הבושה היא מספרת בכנות על "שנאת כל הדורות" שהוגה חמות לכלתה, על חולשתה של אישה אחרי לידה, ואולי לא רק אחרי לידה, חולשה שבשלה אינה מסוגלת לעמוד על נפשה כנגד השנאה העצמית המופנמת בלב חמותה כלפיה. היא מספרת על תלותה של האישה, בשל חולשתה, בחסדו של בעלה,  ועל ההשפעה ההרסנית שיש לכל אלה על נפשה של תינוקת שזה עתה נולדה, כמו הבינה כבר ברגע היוולדה לאיזה עולם הגיעה. אבל בצד החשיכה רואה בארון גם את האור והנחמה הנובעים מהתבוננות אוהדת, מטוב לב ומחמלה, ואלה מצויים בסיפוריה גם בגברים וגם בנשים כאחת. 
שוב ושוב הודות לתכונות האלה בליבם של הסובבים אותם נמשים הגיבורים מסבלם, כפי שמתרחש גם בסיפור הראשון.


זה מסתיים בניגון שהאב מזמר לבתו ניגון "שהוא רגיל ושגור בפי כ ל  א ב".
אלא שלאב יש גם ניגון מיוחד שלו, בלתי רגיל, זה שהוא מזמר כשהוא רכון על ספריו על יד השולחן, "הוגה כבר לא בגורל של בנים או בנות עלי אדמות, אלא בזה של האדם בכלל. קובל ונוקב ומסתלסל ברוך" וכשהתינוקת שומעת מאוחר יותר את הניגון הזה, כמו  מורם לרגע מסך והיא מציצה ורואה את העתיד הצפוי לה:  

"אפור כולו וקודר, ללא מעבר ומוצא, כאותן חומות האבן, שביניהן התרוצצתי כעבור שנים, נרדפת מיד עריצים לא נראית, בין שיני כלבים – ונזדעזעתי." 

אך כמו האב בסיפור גם בארון הוגה בכתיבתה בגורלו "של האדם בכלל", ולכן בחמלתה המפוכחת, בכתיבתה הקובלת הנוקבת והמסתלסלת ברוך, היא מסיימת בדרך כלל את סיפוריה באור הנוגה מאיזה חוץ פנימה, לתוך המנהרה החשוכה, וכך גם בסיפורה זה:  

"לקול צעקתי בא אבא מעבר למחיצה ונענע אותי בשובו תוך כדי רגע אל הניגון של קודם לכן, הרגיל, זה שהוא שגור בפי כ ל אב.  

"אין דבר" אין דבר" – שידל אותי, שידל אותי ושר, עד אשר נרגעתי, אמנם, ועייפה – נרדמתי. וכך הנה נגמר יום חיי הראשון."

 

המשפט המסיים אולי דידקטי מעט, אך אין בו כדי להפחית מיופיה של כתיבתה של בארון, ומהרלוונטיות שלה לימינו אלה ממש. הדת, מזכירים לנו סיפוריה, אינה עומדת לעצמה, היא תלוייה במה שבוחרים לראות בה, באופן שבו בוחרים לפרש אותה, ליישם אותה, והזכות הזאת שמורה לנשים ולגברים כאחת.
    

                                            *

 
                         שנה אזרחית טובה ומאושרת !   

 

 

 

מ"הלפיד" של קרל קראוס ליאיר לפיד

הרשימה פורסמה ב  – writersboutiqe  כאן http://www.writersboutique.net/blog/2011/11/1659

"איך נשלט העולם ומובל למלחמה? דיפלומטים משקרים לעיתונאים ומאמינים לשקרים האלה כשהם רואים אותם בדפוס" *

 לכאורה נראה שאת האבחנה החדה הזאת כתב סטיריקן מבריק בן ימינו בעקבות הדואט המצליח "איראן איראן" של הצמד ביברק בניצוח שמעון פרס, אבל מסתבר שכתב אותה קרל קראוס – משורר, סופר, מסאי, מחזאי עיתונאי וסטיריקן אוסטרי (1874-1936) שכתב בגרמנית. הוא נולד כיהודי, אך בשל אכזבתו המיר את דתו לקתוליות, והתאכזב גם ממנה.  

נתקלתי בשמו לראשונה בספר של ברוך קורצווייל "ספרותנו החדשה  – המשך או מהפכה?" (הוצאת שוקן, תשכ"ה). קרוצווייל  הזכיר את שמו של קראוס בצמידות לשמותיהם של ברנר, קפקא, וווייניגר , ותהיתי  מיהו האדם הזה שקורצווייל כל כך העריך (ואף הושפע ממנו מאוד בכתיבתו הסאטירית), ולמה הוא מוכר פחות מהאחרים. 

הסיבה נעוצה כנראה בעובדה שקראוס התנגד לציונות אותה כינה "אנטישמיות יהודית", שכן זיהה, שממש כמו האנטישמיות האירופאית גם היא שוללת את הקשר בין היהודים לאירופה.

באמצעות כתב העת "הלפיד" שערך ופרסם בו מכתביו, קראוס העביר ביקורת חריפה מאוד על העיתונות בת זמנו, טען שהיא מרדימה את הציבור באמצעות כתבות בנושאי בידור וזוטות, מנהלת שיח שבלוני וקלישאתי, ובאופן זה משתפת פעולה עם הכוחניות  של השלטון ומסייעת בהתבססותו.  

קורצוויל ביקש להוכיח שלקראוס היתה כמיהה לאיזו יהדות מקורית, כפי שקראוס עצמו ניסח: "באותו מצב שבו לא הכריזה עדיין על היותה בלתי תלויה ומשוחררת משלטון אלוה". כלומר, בניסוח  עכשווי: קראוס לא מצא את מקומו בתוך יהדות שאין לה אלוהים ולמרות זאת מדברת בשמו,  ואף שלח את חיציו הסאטיריים לכיוון אלה שהאשימו אותו בשנאה עצמית יהודית וכינה אותם: "אלה שאינם יודעים מטרה דתית מהי, אלה החיים הרבה מתחת לכל חשד, שבכלל היו מסוגלים להשתמש במשהו למען מטרה דתית כלשהי." **                                  

קורצווייל מכנה את קראוס  "המיסטיקן הגדול של הלשון בעת החדשה"  קובע שיחסו של קראוס לשפה "אינו אסתטי אלא דתי מיסטי" ומסביר ש"הקטסטרופה ההיטלרית היא שגילתה לקראוס, שהקיץ הקץ על עולמו הסאטירי ועל האפשרות להילחם את מלחמת הרוח באמצעי הסאטירה."                                                          

                                                                        *

 דוגמה עכשווית לעיתונאות מהסוג שמן הסתם היתה מזכה את כותבה בתגובה כלשהי ב"הלפיד" של קראוס, מצאתי בטור של יאיר לפיד ב-7 ימים של "ידיעות אחרונות" מתאריך ה-4.11.2011. לפיד נושא בטורו על נס, או שמא מוטב לומר על לפיד, את חופש הביטוי של העיתונות הישראלית, אך נשאלת השאלה לצורך מה הוא משתמש בו. הנה הדוגמה:  

"4    בנובמבר

השמאל הישראלי מסתובב בתחושה שאיש אינו זוכר את רצח רבין. זאת אומרת זוכרים, אבל זוהי מין אנקדוטה עצובה שהולכת ומתרחקת מאיתנו, ואיש אינו רוצה להסיק ממנה את המסקנות.

הימין הישראלי מסתובב בתחושה שאיש אינו זוכר את ההתנתקות. זאת אומרת זוכרים, אבל זוהי מין אנקדוטה עצובה שהולכת ומתרחקת מאיתנו, ואיש אינו רוצה להסיק ממנה את המסקנות.

אני חושש ששני הצדדים צודקים." 

לכאורה אומר כאן לפיד דברים נכונים, שאנשים משני צידי המפה הפוליטית יכולים להזדהות איתם, אלא שבעצם הצגת הרצח וההתנתקות  כך זה בצד זו כאילו היו שני חלקים זהים במשוואה לוגית, לפיד הופך שותף לתופעה שכביכול מצערת אותו – התרחקות מהאירועים ואי הסקת מסקנות. הרי אם באמת מצער אותו שהאירועים הולכים ונשכחים, למה אינו כותב עליהם ביתר אריכות ואף מסיק מסקנות? הרי יש לו לצורך כך עמוד שלם בעיתון. אולי הוא לא עושה זאת בשל החשש שאם יאריך ויעמיק הוא עלול לקומם כנגדו את אחד הצדדים. כך, בטכניקת ההשוואה שבה הוא נוקט, אפילו לא ביודעין, הוא מקזז אי נחת אחת באחרת, ויוצר מישור נוח להליכה, שממנו הוא יכול לפנות גם לימין וגם לשמאל, ולגזור קופונים בשני הצדדים.       

זאת רק דוגמה אחת לאופן שבו התקשורת והפוליטיקה הולכות יד ביד, ובמקרה של יאיר לפיד זה קורה אפילו בתוך אותו אדם. הדבר נובע בין השאר מכך ששתי המערכות הן  מערכות כוחניות במהותן השואפות לפופולאריות ולרייטינג.  כיוון שכך מוטב לשים לב למה שהתקשורת נמנעת מלסקר, למה שכותבים נמנעים מלכתוב – יש סיכוי שדווקא שם, באזורי הצל, יימצאו הנושאים  החשובים, המהותיים יותר. 

הנה עוד כמה הברקות מעוררות מחשבה של קראוס  על העיתונות: 

"משימת העיתונות היא להפיץ תרבות תוך כדי השמדת תשומת הלב שלנו"  

"העיתונאי הוא אדם חסר רעיונות, אבל בעל יכולת לבטא אותם; כותב שכשרונו משתפר בהתאם לדדליין. ככל שיש לו יותר זמן, כתיבתו נעשית גרועה יותר"

                                                        *

                                           הרהור בעניין רבין

 האם אין מן הטראגיות בבחינת אקדח המופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה, בעובדה שדווקא בשטחים הכבושים, שרבין היה שותף בהחלטה ליישבם, התפתחה המחשבה הדתית – לאומית הקיצונית, שהכשירה ברבות הימים את הקרקע לרצח שלו?

 

                                                            ***

 * הציטטה הראשונה ברשימה ושתי האחרונות לקוחות מהרשימה המומלצת "מה שנשמיד" של אורן פרסיקו בעין השביעית.  ניתן לקרוא שם בהמשך גם קטע ממחזה סאטירי שכתב קראוס בשם "ימי האנושות האחרונים":

http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/061111_What_we_will_destroy.aspx

השבוי

במקרה או שלא במקרה בדיוק בשבוע שבו שוחרר גלעד שליט משבי החמאס יצא לי לקרוא את "ארבעה סיפורים" של ס. יזהר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965) וביניהם "השבוי".
יזהר מספר בו על רועה צאן פלסטיני תמים, שכוחותינו שבו במהלך מלחמת העצמאות. לרוע מזלו רעה הרועה את צאנו בנוף הפסטורלי בדיוק במקום שבו נצפה על ידי כיתת חיילים שיצאה לסיור. וכך מתאר יזהר אל לכידתו: "מיד הותחם מעגל בעולם, הכל מעבר למעגל, ובתוכו מופרש אחד שיצודוהו חי, וכבר יצאו הציידים."
ובהמשך: "… ופרצנו בדהרה אל הבחור שהיה יושב על אבן בצל האלון. קפץ הלה על רגליו, מיד אחזתהו בהלה והשליך מקלו ורץ כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, ישר אל זרועות הציידים."
ובכן מסתבר ששם, אז, במלחמה ההיא, שבה התחילו להתהוות הפליטים הפלסטינים, פגעו דווקא כוחותינו בחפים מפשע, שנלכדו בידיהם כמו חיות רדופות, כמו במשחק.
"אה, איזה צחוק! שיא הכיף! המם מם שלנו לא נח וכבר הבהיק אמצאה זריזה ומפתעת בחריפות נועזת: גם את הצאן ניקח! דבר מושלם. היכה כף אל כף וסיים בשיפת שתי כפות מבוסמת- נחת לאמור: "זה העניין! ועוד פלוני אחריו עילא ובלע רוקו: – "יהייה גולש! א-ני אומר לכם !…" והתעוררנו כולנו למלאכה בחשק, שהנאת מנצחים ושכר-עמלים הרתיחוהו להתלהבות של אמת: יאללה!"

לא אתייחס ברשימה הזאת בהרחבה לסגנונו של יזהר, שדומה שהתיישן מעט עם השנים, אבל יחד עם זאת עולה ממנו רוח התקופה – שפה גבוהה מליצית ובארוקית כשמדובר בתיאורי נוף וטבע ובהרהורים, ושפה יומיומית מתובלת בסלנג ואפילו ערבית – בדו שיח. ברשימה הזאת אתייחס יותר לתוכן. ובכן מסתבר שלא רק צייד של  חפים מפשע היה במלחמת  העצמאות, אלא גם ביזה. התלהבות החיילים מהמשימה מפחידה את הצאן, אלא שהחיילים אינם מסוגלים להוביל אותו, ולכן הם נזכרים בשבוי וכך מתארו יזהר:"כבן ארבעים, שפם נוטף מעברי פיו, אף אווילי ושפתיים פעורות משהו, ועיניים, אלא שהללו קשורות בקופייה של עצמו – כדי שלא יראה כאן, איני יודע מה שלא יראה כאן."
מהתיאור הזה  וגם מתיאורים נוספים של השבוי, יש להודות, עולה ריח אנטישמי קל (הערבים יש לזכור גם הם שמים) שמצביע על היחס המזלזל המתנשא והמשפיל של החיילים כלפי ערביי המקום, יחס הבא לידי ביטוי באופן ברור ביותר בהתנהלותם.  
בעצת המ"מ מוסרת הכפייה מעיניו של השבוי ונקשרת לידיו, כדי שיוכל להוביל את הצאן, כי החיילים לא מצליחים לעשות זאת. בהמשך  מתנהלת חקירה אבסורדית שכן מסתבר שהשבוי אינו יודע דבר וחצי דבר אודות העניינים הצבאיים המעניינים את חוקריו, ועולה גם ההצעה "לגמור אותו" אך בסופו של דבר מטלפנים לסמ"פ ומחליטים לשלוח אותו למחנה אחר שבו חוקרים שבויים, ויזהר מציין בסוגריים :"(לפחות שלושה בחדר עיקמו חוטם בבחילה לדרך פסולה זו, כה אזרחית, כה פשרנית)".
כלומר חיסול שכזה היה בגדר הנורמה. משהוטל על המספר (בן דמותו של יזהר) לשמור על השבוי הוא מתלבט אם לא לשחררו, התלבטות המוצגת כסוג של זרם תודעה, ומזכירה "דילמות מוסריות" שבדומות להן דנו ברבות הימים בתנועות הנוער:   
"הנה זה עתה בידיך: הבחירה שלך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי לבך. לפי אהבתך, לפי אמת שלך, לפי הגדול מכל גדול – שחרורו של אדם.
שחרר.
היה אדם.
שחרר!"
כך מורה לחייל קולו הפנימי אלא שהוא לא משחרר את השבוי. בהכרעתו זאת הופך יזהר למבשרו של "יורים ובוכים" המאוחר יותר, וכמו מניח תשתית לתפישה הקיימת עד היום ביצירה הישראלית (ראינו אותה לא מזמן ב"ואלס עם בשיר"), והסיפור מסתיים כפי שהתחיל בתיאור הנוף  שבו מתחולל העוול ההופך שטוח ורדוד עם נבואה לימינו אלה: "…בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אי שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי יודע, של אזלת יד מחפירה, של מי יודע שבלב אישה ממתנת, של מי יודע גזירת-חיים, של מי יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור."  

אכן, לא גמור. על פי המצויין הסיפור נכתב בנובמבר 1948 כלומר במהלכה של מלחמת העצמאות, דבר מרשים לכשעצמו.  הצידוק המוסרי שהחיילים נותנים לעצמם לגירוש ולכיבוש עפ'י "חרבת חזעה" המופיע גם הוא בקובץ הסיפורים, הוא שהם מכינים בית לפליטים היהודים מאירופה, אלא שיזהר, מסתבר, לא מקבל את הצידוק הזה. הוא גם לא מקבל את צידוק עדיפות הכוח, כלומר את האמירה שרווחה בתקופה ההיא שכיוון שאנחנו חזקים יותר זכותנו לכבוש: 

"יום אחד לא נוח, ואחר כך ש ל נ ו  יכו כאן שורש, ימים רבים. כעץ על פלגי מים. כן. לעומת זה, הרשעים…אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?"  

הפליטים הערבים מושמים כמו היהודים בקרונות, ויזהר חש מה המחיר שמשלמים עבור גירוש שכזה: 

"כשיגיעו למקום גירושם כבר יהייה לילה. שמלתם היא לבדה כסותם לעורם בה ישכבו. טוב. מה אפשר לעשות. הקרון השלישי החל מטרטר. וכי חזה מעודו איצטגנין במעמד כוכבי שמי הכפר ובמזלות אנוש – כיצד ייפלו כאן הדברים? ואיזה אדישות יש בנו – כאילו מעולם לא היינו אלא מגלי גלויות – וגס ליבנו במלאכה." 

טוב להיזכר בדברים החשובים האלה בימים שבהם נדמה שנשכח לגמרי ההקשר ההיסטורי, שבו נשבו ואף שוחררו גלעד שליט ופלסטינים רבים, בימים שבהם נשמעות אמירות, שלפיהן אחד שלנו שווה אלף שלהם, וזאת למרות שאינני תומכת בשום טרור משום צד כנגד חפים מפשע, ושמחה מאוד בשחרורו של גלעד שליט.                                                   

                                                                   *

אל המשך לא צפוי ומרגש מאוד לסיפורו של יזהר התוודעתי במוצאי יום הכיפורים האחרון במהלך צפייה בטלוויזייה. היה זה  סיפורו של חייל ישראלי, מפקד, שיחידתו שבתה חיילים מצריים  במהלך מלחמת יום הכיפורים. הוא  סיפר איך ישב ודיבר עם אחד השבויים, היחיד שידע אנגלית, ולפיכך שימש כדובר החיילים המצרים שנשבו, איך שתו יחד קפה ועישנו סיגריה (גם השבוי של יזהר ביקש סיגריה אבל בקשתו רק הצחיקה את החיילים ששבו אותו ומבוקשו לא ניתן לו). השבוי המצרי, סיפר הישראלי, סיפר לו על חייו במצריים. הסתבר שהוא סטודנט באוניברסיטה כמו הישראלי, שהיה סטודנט בטכניון, שיש לו אישה ומשפחה, והחייל הישראלי הבין שמדובר באדם בדיוק כמוהו, (כפי שהבין גם המספר בסיפורו של יזהר), אלא שאותו חייל, שכבר אינו בן דורו של יזהר, אלא בן דור ילדיו, החליט בעקבות התלבטות לשחרר את השבוי, אחרי שחילץ ממנו הבטחה שלא יחזור להילחם. הוא אף נתן לו את מספר הטלפון שלו ואמר לו, שכאשר יהייה שלום יתקשר אליו. 
הוא סיפר שאחרי ששחרר אותו פחד נוראות. הפחדים שתיאר הזכירו את אלה שחלפו בראש המספר של יזהר. בעיקר חשש שהחייל המצרי המשוחרר יבגוד בו, יפר את הבטחתו, ויזעיק חיילים מצרים אחרים שיילחמו בהם ואולי יישבו אותו ואת חבריו, אלא שהחייל המצרי מילא את הבטחתו, ומיד אחרי שנחתם הסכם השלום עם מצריים – התקשר אל משחררו.  כיום הישראלי חי באמריקה וה"שבוי" המצרי לשעבר הוא  חברו הטוב.

                                                         *

במהלך שידורי הטלוויזיה שסקרו את  שחרור גלעד שליט, כאשר המסך נחצה לשניים, ומצד אחד נראתה שמחת הישראלים, ומהצד שני שמחתם של הפלסטינים, היה רגע שבו לא נראו דגלים, וקשה היה לומר מיהו מי – ברגע הזה הדמיון עלה על השוני. היתה בו  שמחה אנושית פשוטה על שחרורם של שבויים, שמחה שהזכירה, שכולנו  בראש ובראשונה בני אדם,  כפי שסיפר לנו יזהר וכפי שהבין משחרר השבוי המצרי במלחמת יום הכיפורים, דבר שאותו נוטים לשכוח בקלות בלהט הסכסוך.