Category Archives: פרוזה

ימי המלחמה הקטנה – ריאליטי

בלי שהרגשנו פרצה מלחמה קטנה. התחילה מעניין קטן, שגרתי כמעט – חיסול. של מישהו חשוב כמובן, כי מישהו לא חשוב לא היו טורחים לחסל מלכתחילה. זה, בכל אופן, מה שהסבירו מקבלי ההחלטות בעודם מדברים על אפשרות של מלחמה הרבה הרבה יותר גדולה והרבה הרבה יותר מפחידה. ככה, בצל איומי המלחמה היותר גדולה ומפחידה פרצה הקטנה. כלומר החיסול שבא כתגובה לתכנית לפיגוע. יש לדייק אם כן בתיאור השתלשלות העניינים: קודם התכנית לפיגוע, אחר כך החיסול, ורק בעקבות אלה הרקטות והאזעקות וטילי הנגד וההרוגים. ההרוגים – בעיקר בצד השני, כי אחרי הכל מדובר גם באמצעי מלחמה, ומסתבר ששלנו הרבה הרבה יותר משוכללים משלהם. לפחות לעת עתה. אלמלא כך ספק אם היו מבצעים את החיסול מלכתחילה. אתמול, למשל, נספרו כארבעים וחמש רקטות  ושישה הרוגים מתוכם שלושה אזרחים. נספרים גם אחוזי הצלחה גבוהים של טילי הנגד שלנו. גבוהים מאוד אפילו. יותר מתשעים. רק שהטילים האלה, מטבע הדברים, לא פרושים בכל המדינה. כי פרישה בכל המדינה פירושה קריסה כלכלית, וקריסה כלכלית זה הדבר האחרון שמקבלי ההחלטות שלנו צריכים. להיפך. הם זקוקים לצמיחה. אמנם הנגיד המצויין שלנו אמר שאפילו עץ מגיע רק למקסימום הגובה, ושם הוא נעצר, אבל נשאלת השאלה האם היגענו כבר למקסימום. לא בטוח. כי מי חכם ויידע מהו המקסימום? יודעים רק אחרי שנעצרים, ונשאלת השאלה אם כבר נעצרנו. שאלה שאי אפשר לענות עליה עדיין. גם אי אפשר לדעת אם הפיגוע המתוכנן עצמו נעצר ולא ייצא בסופו של דבר לפועל. אחד ממקבלי ההחלטות אמר זאת בעצמו, ומכאן שגם אי אפשר לדעת כמה זמן תימשך התגובה לתגובה לחיסול שהוא תגובה לתכנון הפיגוע.

בינתיים, בכל מקרה, הרקטות נופלות רק בחלקה הדרומי של המדינה, מה שמאפשר לאזרחי המרכז והצפון להמשיך בשגרת יומם ולהביט באירועים מבעד למסך הטלויזיה. שם הם רואים את הזעם של הצד שכנגד פורץ במהלך ההלוויות כמו לבה מהר געש שמבקשת לפרוץ מבעד למסך, אבל לא מצליחה כי לעת עתה לפחות היא כלואה בתוך הטלויזיה. אמנם גם בדרום יש מעט זעם של  אזרחים שלא דאגו למיגונם, אבל מטבע הדברים הוא קטן בהרבה מהזעם של הצד שכנגד, שסופג גם פגיעות של פצצות וגם הרוגים. והאנשים שכן מוגנו לא זועמים כי הם עסוקים בלהיכנס ולצאת אל ומתוך המרחבים המוגנים.

בסיבות שגרמו לתכנון הפיגוע לא הוגים עכשיו, שהרי לשם מה לבחוש שוב בעבר הרחוק? עדיף להתרכז בהווה, זה שבו לפני או אחרי ההתבוננות במלחמה הקטנה בטלויזיה, אפשר לצפות בתוכניות ריאליטי. באחת מהן, התברר לאחרונה, חילקו למשתתפים כדורים פסיכיאטריים מטעם ההפקה. הדבר מתרחש במידה מסויימת גם במלחמה הקטנה, שכן גם בה נפתחו קווי מצוקה טלפוניים וניתן להתקשר ולבקש עזרה. וודאי גם העזרה הזאת תסתיים בבת אחת עם סיום האירועים, אז ישובו איש איש לגורלו ולחייו – ממש כמו בריאליטי.

הזמנה לטקס הלווייה – סיפור חדש לכבוד שבוע הספר

זה כבר זמן מה שאני חושבת שהגיע הזמן לגנוז את הקונספט. את קונספט ספר השירה הכוונה, כלומר השירה הארוזה בספר. יכול מאוד להיות שהגיע הזמן לערוך לו טקס הלווייה. זאת תוכל להיות הלווייה רבת משתתפים. ישתתפו בה בראש וראשונה המשוררים. הם יהיו נושאי הארונות כלומר הספרים, ויילכו בשורה ארוכה וקודרת עם כל הספרים שלהם, שהם לא הצליחו למכור אחרי שמימנו בעצמם את הוצאתם לאור. בחשבון תמיד הייתי גרועה, אבל אפשר להבין שמדובר בסכומים לא קטנים. מכאן שמדובר בארונות יקרים, אלא שיש כאן בכל זאת איזשהו מימד חסכוני, כי הארונות עצמם הם גם הנפטרים. להלווייה יוזמנו כמובן גם בני המשפחה של המשוררים. אלה שסובלים שוב ושוב מהיעלמויותיהם החוזרות ונשנות לצורך בניית הארונות, כי אלה לא ארונות שפשוט לבנות. אלה ארונות שעשויים ממילים, ולא פשוט לבנות ארונות ממילים. זאת עבודה שמצריכה זמן, כי המילים הראשונות הן לא תמיד האחרונות. צריך לחזור ולקרוא ולתקן ולהשמיט ולהוסיף, ואלה דברים שלוקחים את הזמן שלהם. אחר כך צריך לחכות כדי לראות אם המילים מחזיקות מעמד, ואם כן האם אפשר לבנות מהן מדפים, כי הארונות עשויים מדפים מדפים. הטקס עצמו לא אמור להיות בעייתי. המשוררים בעצמם יאמרו את הקדיש תוך כדי הורדת הארונות לבורות שבאדמה. את הבורות יוכלו לכרות בני המשפחה. לפחות בני המשפחה שלי, נראה לי, יעשו את זה די בשמחה.  הבעייה היחידה היא שהמילים של הקדיש יהיו בתוך הארונות, ויש משוררים שלא זוכרים בעל פה את כל המילים שכתבו,  אבל בעצם זאת לא בעייה, כי המשוררים יכתבו ברצון מילים חדשות למדפים חדשים, שאפשר יהייה ליצור מהם ארונות חדשים. בעניין הזה באמת לא צריך לדאוג, ומכאן שגם לא צריך לדאוג שמא לא יתקיימו טקסי הלווייה נוספים. יתקיימו גם יתקיימו. כל טקס יתקיים במועדו. מה שנותר עכשיו, בעצם, זה רק לבחור את בית הקברות.

                                                                                                    

                                                                       ***

בהשראת הפוסט הקודם כאן :

https://hanist.wordpress.com/2011/06/16//

מה קפקא היה רוצה

סיפור חדש שלי בעקבות המשפט על העיזבון של קפקא כאן

http://2nd-ops.com/2ndop/?p=6354

אירועים וספינת חלל אדומה

על המיצב בקרון הספרים בטבעון אפשר לקרוא כאן (וגם לראות).  האירוע בקרון, שאליו הזמנתי בפוסט הקודם היה מוצלח מאוד, ובערב שבת האחרון נערך ערב לכבוד ספרי בחיפה במסגרת חוג שמנהלת פרופ' רינה בן שחר. רינה סייעה לי למצוא את השם לספרי – "עכשיו הזמן לומר אמת", ובערב דיברה על הספר. דיבר גם ד"ר חגי רוגני – מרצה לספרות ממכללת אורנים. היה מרומם נפש ורוח. וביום שישי הקרוב ב- 14.5.10 בשעה 11:00 אירוע נוסף שבו אשתתף במוזיאון מגדל דוד בירושליים. שמו "אישה והעיר הקדושה" – אתם מוזמנים לראות פרטים כאן:http://www.towerofdavid.org.il/Hebrew/Category11/Woman_and_the_Holy_City 

וסיפור קצר:

                                          ספינת חלל אדומה

ספינת חלל אדומה נחתה בחצר. יכולתי לראות אותה: אליפטית צבועה באדום מבריק. ישבו בתוכה יצורים אדומים קטנטנים, שחבשו קסדות אדומות והיו עסוקים מאוד. לא היה להם זמן לדבר אתי, אבל עצם הנוכחות שלהם הרגיעה אותי, ולו מפני שלא הייתי לבדי.
פתאום הגיע מלאך. לבן עם כנפיים והכל. הוא היה מלאך אינטליגנטי מאוד. הכיר אפילו את פרויד. הדבר הראשון שהמלאך הזה אמר לי זה שהמשמעות של בריאות נפשית היא לאהוב ולעבוד. אמרתי לו שבזמן האחרון יש לי בעיות בשני התחומים האלה, והוא הציע שנשב וקיפל את הכנפיים. היה שם סלע מתחת לעץ והתיישבנו עליו. מסביב לא היה כלום, היה ריק, אבל אז נזכרתי שוב באנשים הקטנים, האדומים.
משנזכרתי בהם יכולתי לראות שיש להם כלמיני כלים שבעזרתם הם לוקחים דגימות מהאדמה. אחר כך הם הכינו לעצמם אוכל ואכלו וישנו. אני לא עשיתי כלום – פשוט ישבתי והתבוננתי בהם, באיך שהם חיים. כשהם היו צמאים הם חפרו באר ובבאר היו פתאום מים. החיים שלהם היו מאוד פשוטים. המלאך כבר לא היה. נעלם. עכשיו היינו שם רק הם ואני, והם הלכו וגדלו והבגדים שלהם הפכו להיות רגילים והחללית נעלמה. כך מצאתי את עצמי פתאום בין בני אדם אמיתיים. אחד מהם הבחין בי, ניגש אליי והזמין אותי להצטרף אליהם, לאכול איתם. רק אז הבנתי כמה הייתי צמאה לקרבה אנושית. רוב החוסרים, מסתבר, מתבררים בדיעבד. 
                                                      

   

על כבשים וּמַגָּשִים

 

מזה זמן מה אני חושבת על טפט. על טפט עשוי מזכרונות. בהתחלה חשבתי שאעטוף בו חדר שלם, אחר כך חשבתי שאולי פס אחד יספיק, ומשחשבתי על פס חשבתי גם על זמן, כלומר על פס של זמן, שאוכל לסדר לאורכו את זכרונותיי לפי הסדר: קודם הילדות, אחר כך הנעורים ואחריהם הבגרות כמו מין טור הנדסי או גיאומטרי עולה.  כיוון שחשבתי גם על פס וגם על זכרונות וגם על זמן, ניסיתי להיזכר בזיכרון הראשון שלי, ולא סתם בזיכרון ראשון אלא בזיכרון הראשון שלי שקשור ליום השואה המתקרב, ונזכרתי במורה שהיתה לי בכיתה ג' או ד', שהיה לה אופנוע עם סירה, ושבצעירותה היתה בהגנה או בפלמ"ח. המורה הזאת אהבה מאוד את השפה העברית ובעיקר אהבה מילים נרדפות.
בזכותה למדתי שמילה נרדפת של שמש זאת חמה, שלירח קוראים לבנה ואפילו סהר (כשהוא לא מלא), שאף הוא חוטם, ועוד כהנה וכהנה מילים יפות שהיא מאוד אהבה. ביום השואה היא הביאה לכיתה ספר ששמו "כצאן לטבח", כלומר ספר שעל הכריכה שלו היה מצוייר צלב קרס שחור על רקע אדום וסימן שאלה שחור גדול, כי הספר הזה, הסבירה לנו המורה, שואל איך היהודים הסכימו ללכת כמו "צאן לטבח". המילים הנרדפות של "כצאן לטבח", הסבירה, הן "כמו כבשים לשחיטה".
בגיל ההוא כבר ידעתי לצייר די יפה כבשים. ציירתי אותן בעיקר בשיעורי תורה כשלמדנו על משה רבינו או על אברהם ויעקב אבינו שהיו רועי צאן. אפילו דוד המלך היה רועה צאן, ככה שהיו לי די הרבה הזדמנויות לתרגל, וידעתי לסלסל להן יפה את התלתלים ולהוסיף לתלתלים רגליים ופנים. בדרך כלל ציירתי אותן באחו, שזאת מילה נרדפת לשדה, מלחכות עשב ירוק ואפילו פרחים, אבל אף פעם לא העליתי בדעתי שהן יכולות להיות דומות ליהודים או שהיהודים יכולים להיות דומים להן, ולא סתם יהודים, אלא יהודים כמו הוריי וכמו הבני דודים שלהם מתל אביב וכמו השכנה שלנו מלמטה, שהיה לה מספר כחול על היד ועוד כלמיני הורים של ילדים מהכיתה שלי.
גם לא הבנתי איך בדיוק היהודים כבשים האלה הלכו לשחיטה, כי המורה הסבירה לנו שבעצם רימו אותם: אמרו להם שהם הולכים לעשות מקלחת ובמקום מים הזרימו להם בטוש גז, ובנוסף אחרי שהם מתו עשו מהם סבונים.
המקום היחיד שהיכרתי שיכלו להכניס אליו כבשים ולהזרים להם גז מהמקלחת ולהשתמש בסבונים היה במלתחות של "החוף השקט". שם, במלתחות האלה היו שני טורים של מקלחות והיה פתח שדרכו היה אפשר להכניס כבשים, אבל אף אישה לא היתה מסכימה בשום פנים ואופן שיעשו דבר כזה. אפילו לא הנשים ששכבו ערומות על הספסלים מרוחות בוולווטה ובשמן אגוזים והשתזפו. פעם היו שם צעקות איומות רק כי מישהי ראתה עין של גבר מציץ מאיזה חור בקיר. כל הסיפורים שהמורה סיפרה נשמעו מוזרים מאוד, ובעיקר היה קשה להבין למה היהודים הסכימו שיעשו להם דברים כאלה.
גם המורה שלי לא הבינה. בכל אופן אני לא זוכרת שהיא ענתה על השאלה הזאת, והחלטתי שאשאל בבית את הוריי, ואספר למחרת בכיתה מה הם ענו. המורה אהבה כשילדים סיפרו בכיתה דברים שההורים סיפרו להם בבית. פעם כשלמדנו את השיר "חדר קטן צר ואפל" התלמידה הכי טובה סיפרה למחרת בכיתה, שאבא שלה סיפר לה שהוא למד בכזה "חדר", והמורה היתה מאוד מרוצה. ידעתי שגם אבא שלי למד ב"חדר" והצטערתי שלא שאלתי.
הבעייה היתה שביום השואה הוריי נהגו להקשיב לתוכניות ברדיו, שאנשים סיפרו בהן מה עבר עליהם בזמן השואה ואיך הם ניצלו, וכך נהגו גם ביום השואה ההוא. מישהי סיפרה איך חיה בתוך בור ואיך האדם שהחביא אותה בבור הביא לה אוכל כמו לכלב, וכך הציל אותה, אבל אף אחד לא אמר מילה על כבשים. חיכיתי בסבלנות שהסיפורים ייגמרו, אבל הם לא נגמרו וכבר היה מאוחר והייתי צריכה ללכת לישון.
בסוף שאלתי. סיפרתי להוריי על הספר שהמורה הביאה ועל השאלה שהיתה כתובה לו על הכריכה, והסברתי את המילים הנרדפות, אבל גם הוריי לא ידעו מה לענות, בכל אופן לא תשובה שזכורה לי. אחר כך שכחתי מכל העניין, כי עבר זמן והתחלנו ללמוד על יום הזיכרון לחללי צה"ל.
ביום הזה המורה לא הביאה לכיתה שום ספר ושום שאלה. ביום הזה היא הביאה שיר על נער ונערה שמדברים עם האומה, ומסבירים לה שהם מגש הכסף שעליו ניתנה לה המדינה, ואחר כך נופלים. המורה הסבירה שהכוונה היא לחיילים שנהרגו במלחמת השחרור, כי "נופלים" זאת מילה נרדפת ל"נהרגים" וגם ל"חללים".
כשהיא אמרה את זה נזכרתי שאבא שלי הולך כל שנה לאזכרה של בן דוד שלו, שנהרג במלחמת השחרור, ונזכרתי שגם לאבא שלי בעצמו יש בארון, במגרה של הממחטות והסידורים והכיפות והטלית, אות של מלחמת השחרור שהוא שמר בקופסה מיוחדת, וידעתי גם ששניהם היו קודם בשואה, גם אבי וגם בן דודו שנפל, ולא הבנתי איך תוך שבוע אנשים יכולים להפוך מכבשים למגשים, אבל את השאלה הזאת לא שאלתי אף אחד. עד היום.

אוטוביוגרפיה ספרותית ואלבר קאמי

1

לאחרונה אני מגלה שזיכרונותיי היותר מוצקים קשורים לספרים. שמבחינות רבות האוטוביוגרפייה שלי היא אוטוביוגרפייה ספרותית.
כמו בתהליך אבולוציוני מסתורי הזמן העובר השמיט חוויות רבות מזכרוני, אבל הותיר את הספרים, שבמידה רבה כבר אז, בשעת קריאתם, היו מוצקים יותר מהחיים ששוב ושוב התפרקו.
באופן אבסורדי דווקא הספרים, שפעמים רבות סופר בהם על פריכותם של החיים, היו הקרקע המוצקה שעליה דרכתי – קרקע שתמיד היתה זמינה לי, שכן יכולתי לשלוף אותה במשיכת יד אחת מהכוננית שלי, ולהלך בתוכה או לשוט. כן. לעניין זה גם מטאפורת הים יכולה להתאים, ואפילו האוויר, שכן הספרים היו פעמים רבות היבשה, הים, וגם האוויר שלי, וגיבוריהם היו קרובי משפחתי וחבריי הטובים – מרפא ונחמה לתחושות הבדידות שלי.
אמנם הגיבורים היו בני זמנם, ולפיכך זמניים, אבל בזכות הימצאותם התמידית בהישג ידי, נסכו בי גם תחושת קביעות, והישרדותם נגעה באיזשהו מימד נצחי.
לא אמנה כאן את כל הספרים שקראתי בילדותי ובנעוריי ראשית מפני שברגע שאני נזכרת באחד מהם נולדים מיד שלושה נוספים, וגם מפני שהסופר שבגללו חשבתי מלכתחילה על חיי כעל אוטוביוגרפיה ספרותית הוא אלבר קאמי, הסופר שלו שייכת באופן מובהק התקופה הסטודנטיאלית שלי, שכן שניים מספריו – "המיתוס של סיזיפוס" ו"הנפילה" הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה.

2

את "המיתוס של סיזיפוס" קראתי בתקופה שבה הייתי סטודנטית באקדמייה למוסיקה ולמחול בירושליים. קאמי תאר בספר את הטרגדייה של סיזיפוס – אותו גיבור מיתולוגי, שכתוצאה מעונש על חטא שחטא נאלץ לדחוף שוב ושוב במעלה הר אותה אבן כבדה מתוך ידיעה שהיא תשוב ותתגלגל במורד.
המסקנה של קאמי היתה שלא מדובר בטרגדייה מיתולוגית אלא בתיאור של חיינו העכשוויים, נטולי האלוהים ולפיכך חסרי המטרה העליונה, שהעיקר בהם הוא הדרך.
באקדמייה למדתי בין השאר בלט קלאסי. בשיעורים אלה לימדו אותנו שוב ושוב מיני צעדים, סוג של אטיודים, שביום מן הימים, אחרי שנהפוך לרקדניות היו אמורים לשמש אותנו כצעדים בריקוד. אני העדפתי את שיעורי התנועה והאימפרוביזציה שבהם יכולנו לחבר ריקודים משלנו, ובאחת השיחות שבהן שוחחנו על השיעורים השונים, התקוממתי כנגד שיטת הוראת הבלט הקלאסי, ואמרתי שאני רוצה לרקוד כאן ועכשיו, בהווה, ולא באיזשהו עתיד לא ידוע שספק אם אי פעם יגיע. כדי להבהיר את עמדתי הבאתי לשיעור שלאחר מכן את "המיתוס של סיזיפוס" וקראתי מתוכו קטע רלוונטי שדיבר מאוד אל הנוכחים ואכן סייע לי להסביר את כוונתי.

הזיכרון שקשור לספר "הנפילה" עגום יותר. אפשר להגיד שאיבדתי "בגלל" הספר הזה מקום עבודה. היה זה תיאטרון קטן שעבדתי בו כמלצרית, והופיעו בו הרכבי ג'אז והצגות תיאטרון מעוטות משתתפים. יום אחד הגיע לתיאטרון שחקן שהציג את "הנפילה" של קאמי, הצגה שהוא היה גם הבמאי שלה.
לקראת סוף ההצגה שלף השחקן מראה ועבר בין הקהל ושאל את האנשים מה דעתם על המונולוג שהשמיע באוזניהם – המונולוג של השופט אחוז החרטה שלא עשה דבר כדי להציל אדם שטבע לנגד עיניו. כשאנשים ענו לו הראה להם את פניהם הנשקפות במראה. הפעולה התיאטרלית שנקט בה נבעה מפרשנותו לפיה כולנו שותפים לאותו חטא שחטא בו השופט אחוז החרטה, חטא העמידה מנגד וההתנכרות לגורלו של אדם הטובע לנגד עינינו, אלא שלי הפריע הפער הגדול בין דמות הגיבור שכל כך מצאה בעיניי בספר, שעשתה את חשבון הנפש שלה מתוך חרטה כנה ואמיצה, לבין זו שניצבה לנגד עיניי, שנראתה מאוד מרוצה מעצמה, ותבעה את חשבון הנפש מזולתה.
כשנעמד מולי עם המראה ושאל לדעתי שתקתי. הוא חשב, כנראה, שאני מתביישת, ודחק בי לומר את דעתי ושוב העדפתי לשתוק, לשמור את מחשבותיי לעצמי. קיוויתי שיניח לי וימשיך הלאה, אבל הוא המשיך להתעקש, ובסופו של דבר אמרתי את דעתי על הפער בין שתי הדמויות.
לא זכורה לי תגובה מיוחדת, וגם לא ציפיתי לתגובה מיוחדת. הנחתי, בתמימותי, שאדם שכה להוט להטיח את האמת שלו בפני אחרים, יידע גם לקבל את האמת של זולתו. המשכתי בעבודתי שכללה איסוף הכלים מהשולחנות, הרמת שרפרפי הקש, וניקיון הרצפה, אבל למחרת, כשהיגעתי שוב לעבודה, הודיע לי המנהל שאני מפוטרת מפני שכך דרש השחקן במאי מטיח האמת בפני האנשים, שכן נפגע מאוד מדבריי אמש. הוא כל כך נפגע, הסביר לי המנהל, עד שטרח וברר מי אני, וכשנודע לו שאני עובדת בתיאטרון, אמר שמדובר בחוסר לויאליות, והצהיר שלא יבוא להופיע יותר במקום כל עוד אני נמצאת בו.
המנהל חש אי נעימות קלה, שכן היה שבע רצון מעבודתי ובנוסף חשב אפילו שהיתה בדבריי מידה של אמת, ושבכל מקרה זכותי היתה להשמיעם, אבל מצד שני, הסביר שהשחקן במאי העמיד לו אולטימאטום, והוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיד הצגה כל כך מצליחה.
הוא רצה שאבין את הסיבות שבגללן הוא מפטר אותי ואני הבנתי, אבל עד היום אני זוכרת את טעם הפגיעה, העלבון ואפילו ההשפלה, שנבעו בעיקר מתחושת חוסר האונים שחשתי. חוסר האונים שחש העובד הקטן כשהוא ניצב מול המנהל הגדול, בעל הכוח והשררה. אפילו לא העליתי בדעתי שאני יכולה לומר משהו להגנתי, להתנגד, להתקומם, שאולי יש לי זכויות משלי. בלעתי את עלבוני, אספתי את חפציי והסתלקתי.
בסוף אותו שבוע נסעתי לבית הוריי וסיפרתי לאבי מה קרה. הוא אמר לי שכדאי שאדע שעל אמירות מהסוג הזה משלמים מחירים, ושעליי לקחת זאת בחשבון בפעם הבאה לפני שאומר משהו שאני חושבת.

3

משנזכרתי במקרה שאלתי את עצמי איך הייתי מ
יבה היום כאמא אילו בתי סיפרה לי סיפור דומה.  אני רוצה להאמין שהייתי אומרת לבתי שטוב שאמרה את דעתה, שתגובתו של השחקן רק הוכיחה שהאבחנה שלה היתה נכונה, שמקום כזה לא ראוי שתעבוד בו, ומעודדת אותה שלבטח תמצא בעתיד מקום טוב יותר. הייתי מזכירה לה גם לא לשים לב לדיבוריהם של אנשים ולהצהרותיהם, אלא למעשיהם, כי לפעמים יש בין שני אלה פער גדול, גדול מאוד ומכאיב. ואולי לסיום הייתי מצטטת אפילו את הפסוק משירת חנה: "אל תדברו גבוהה גבוהה ייצא עתק מפיכם".

ובנוגע ל"עתק" ולפיטורים ראיתי וגם שמעתי אתמול בטלוויזייה שלמרות המשבר הכלכלי שבו כולנו נתונים ראשי הבנקים בארץ ממשיכים לקבל משכורות עתק, ושייתכן מאוד שהמדינה – כלומר הציבור יידרש לשלם כדי למנוע את נפילתם של בעלי הון שנפגעו מהמשבר.
הידיעות האלה הזכירו לי את כל העובדים שמפוטרים לאחרונה בהמוניהם מהמפעלים שבהם עבדו שנים רבות, רבים מהם בעלי משפחות, שמפאת גילם יתקשו מאוד למצוא עבודות חלופיות.
מנכ"לית בנק לאומי הסבירה שבסופו של דבר נהייה מוכרחים לסייע לבעלי ההון, שכן מדובר במניעת נפילתן העתידית של חברות שעובדים בהן שכירים רבים, ואם החברות האלה לא יינצלו גם עובדיהן יפוטרו.
אילו הפנתה עכשיו מראה אל פניי ושאלה לדעתי הייתי אומרת לה שלפני שמסייעים לבעלי ההון כדי למנוע פיטורים שעדיין לא התרחשו, צריך לסייע לעובדים שכבר פוטרו, ושאם בעלי ההון זקוקים לסיוע של הציבור כשהם כושלים, עליהם לסייע לו כשהם מצליחים, ושבכל מקרה לא נכון לסייע להם בלי להתנות את הסיוע בהחזרים ובסיוע שלהם בעתיד.

4

נזכרתי בקאמי כאשר חיפשתי טקסט מתאים לפסח שיסייע לי להסביר מהי חירות. נזכרתי בטקסט שלו, שהביא  לא מזמן בני הצעיר שחזר ממסע בפולין עם תנועת הנוער שבה הוא חבר והמליץ לי מאוד לקרוא בו. ההתלהבות שהתלהב בני מקאמי הזכירה לי את ההתלהבות שחשתי גם אני כשקראתי לראשונה את כתביו.
הטקסט שבני הביא היה המכתב הרביעי מתוך ארבעה שכתב קאמי לידיד גרמני, פילוסוף אקזסטנציאליסט כמוהו, שהפך לתומך בנאציזם.
במכתב מסביר קאמי לידידו איך קרה שלמרות ששניהם יצאו מנקודת מוצא משותפת, הפילוסופייה האקסזטנציאליסטית המתנגדת לאמונה במציאות עליונה כלשהי ומכירה רק במציאות הקיימת, הפכו לאנשים העומדים משני צידי המתרס ולפיכך לאויבים.
"למען האמת" כתב קאמי "אני, שסבור הייתי כי דעתי כדעתך, לא מצאתי כמעט טענות לטעון נגדך, מלבד נטייתי העזה לצדק, שבסופו של דבר נראתה לי אף היא בלתי הגיונית בדומה לתשוקה המתעוררת לפתע פתאום.
איפה היה ההבדל? בכך שאתם שקעתם על נקלה בייאוש, ואילו אני מעולם לא הסכמתי לשקוע בו. בעובדה שאתם קיבלתם את אי הצדק של מצבנו במידה כזו, שדי היה בו להניעכם להוסיף עליו, ואילו אני סברתי להיפך, ששומה על האדם להעצים את הצדק כדי להיאבק נגד אי הצדק הנצחי, ליצור אושר כדי למחות נגד עולם הרוע."
המכתב הזה הזכיר לי שהחירות היחידה העומדת לרשות האדם היא חירות הבחירה. אותה בחירה שהפכה את הידיד לאדם הרואה בזולתו השונה ממנו אדם נחות הראוי להתעללות ולפיכך להכחדה, ואת קאמי לאדם הרואה בזולת – כל זולת – אדם שווה ערך הראוי לצדק ולאושר.
קאמי כתב בהמשך מכתבו:
"כדי להמשיך ולדבוק במה שאנו מאמינים בו נאלצים אנו לכבד בכם מה שאינכם מכבדים אצל זולתכם. במשך זמן רב נהניתם מייתרון זה משום שהורגים אתם ביתר קלות מאיתנו. ועד קץ הימים יהייה זה ייתרונם של אלה הדומים לכם. אבל עד קץ הימים ניאלץ אנו, שאיננו דומים לכם, להעיד, כדי שמעבר לשגיאותיו החמורות ביותר ייזכה האדם בצידוקו ובתארי חפותו."
והוא סיים במילים:
"ברי לי כי השמיים שהיו אדישים לניצחונותיכם המתועבים יהיו אדישים גם למפלתכם הצודקת. אפילו היום אינני מצפה למאומה מהם. נתרום למצער את חלקנו בהצלת האדם מן הבדידות שלתוכה ביקשתם להטילו. אתם שבזתם לנאמנות שיש לרחוש לאדם, תהיו אלה שבהמוניכם תמותו גלמודים. עתה יכול אני לומר לך שלום." 

                                        

                                                                 *

ועכשיו גם אני מסיימת. לקראת פסח, חג החירות, אני רוצה לאחל לכולנו שנזכור שחירות הבחירה נמצאת בידינו, וכיוון שכך גם אנחנו יכולים לבחור בדרך שמעצימה את הצדק ויוצרת אושר. ושנזכור גם שהבחירה הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי במעשים, ובאופן שבו אנחנו מתייחסים לזולתנו – כל זולת – ולא בדיבורים גבוהים וריקים שלא עומד מאחוריהם דבר. 

                                                     אביב שמח !

 

סימנים טובים (לאנשי התנועה הירוקה – מימד)

 

בכנסת הזאת לא אשב. על שום ספסל. או כסא. פתאום אני לא בטוחה על מה, בעצם, בכלל יושבים שם. בטח על כסאות, כי תמיד אומרים על חברי כנסת או ממשלה שהם נדבקים לכסא. אלה בטח מין כסאות מחוברים כאלה כמו בקולנוע. או בתיאטרון. יותר מתאים תיאטרון, כי מולם יש מין במה ודוכן ופטיש כמו בהצגה. בטח יש גם מיקרופונים, אם כי שוב אני לא בטוחה. פתאום אני לא בטוחה בהרבה דברים, אולי כי זאת הפעם הראשונה בחיי שלא עברתי את אחוז החסימה. זה לא משהו שאני רגילה אליו, אבל לאט לאט אני מתרגלת.

אנסה לתאר את השתלשלות העניינים: ערב לפני יום הבחירות, הלכתי עם חברה להרצאה על צמחי מרפא. בדיוק היה גם ט"ו בשבט, וזה היה סימן טוב עבורי, כי המפלגה שהחלטתי להצביע עבורה היא מפלגה שעוסקת בין השאר באיכות הסביבה.
ההרצאה היתה במוזיאון המוקדש לעלייה הראשונה. בקומה התחתונה, שבה קנינו את הכרטיסים היה גם כיבוד ומישהו מזג תה שהוא הכין בעצמו מכלמיני עשבים ואולי גם מפרחים. היתה גם להקת כליזמרים שכבר ניגנה באולם הקטן למעלה, שבו עמדה להיערך ההרצאה, וטיפסנו שלוש או ארבע קומות. כל פעם חשבנו שהיגענו אבל היתה עוד קומה, וכיוון שהלכנו בעקבות המנגינה נזכרתי באגדה על החלילן מהמלין, וראיתי גם בזה סימן טוב, אולי כי שכחתי את סופה של האגדה.

למעלה, באולם, הסימנים הטובים המשיכו. הכליזמרים שרו שירים על עצים, והקהל , ואני בתוכו, שרנו איתם, והרגשתי מין אחווה, ושמחתי שאני יושבת עם אחיי בני האדם ושרה שירים על עצים, ושמחר אצביע למפלגה שהיא גם בעד אנשים ששרים שירים על עצים וגם בעד העצים, ואז התחילה ההרצאה והמרצה הסביר איך כלמיני שיחים שנמצאים בסביבה שלנו, ממש על יד הבית שלנו, מרפאים.
זה כבר היה ממש ממש סימן טוב שגם הוכיח לי שאני עושה את הצעד הנכון, כי אם בשיחים יש כל כך הרבה סגולות מרפא הרי ברור שצריך לשמור עליהם, ונזכרתי איך אהבתי את הטבע כבר בילדותי, איך נהגתי עוד כילדה לטייל בשדה שעל יד הבית שלי, והרגשתי איך הטבע ממש מרפא אותי אפילו בלי שהשתמשתי בשום עלה משום שיח, ושמחתי שהנה, יש לי הזדמנות להחזיר לטבע הזה טובה תחת טובה ולהצביע עבורו.

אבל הסימן ה כ י טוב היה שכאשר ההרצאה נגמרה, החברה שאיתה באתי פגשה חברה אחרת שלה, והחברה הזאת, השנייה, הוציאה מהתיק שלה פליירים של המפלגה שהחלטתי להצביע עבורה. כשחברתי ואני אמרנו לה שאנחנו כבר מצביעות עבור המפלגה הזאת היא כל כך שמחה עד שהפנים שלה ממש האירו.
זה כבר היה ממש סימן מהשמיים, וכאילו לא די בכך, האישה הזאת, עם הפליירים, היתה לא פחות ולא יותר מאשר דוקטורית לפרפרים. כלומר דוקטורית שחוקרת פרפרים. החברה שלי הכירה אותה, כי היא ציירה לה פעם פרפרים לאיזו חוברת שהם תכננו להוציא ביחד. הדוקטורית לפרפרים אמרה לחברה שלי שהחוברת עדיין לא יצאה לאור, אבל מיד באותה נשימה שאלה אותה אם היא רוצה לבוא לעזור מחר ביום הבחירות: ללבוש חולצה עם השם של המפלגה ולנסות לשכנע אנשים להצביע עבורה. החברה שלי לא רצתה, כי כבר היו לה תכניות אחרות, אבל אני רציתי, כי פתאום הכל השתלב לי כל כך יפה ביחד: ט"ו בשבט וצמחי המרפא והדוקטורית והפרפרים והמפלגה והחולצה והפליירים.

מרוב שהכל הסתדר לי כל כך יפה והתאים התמלאתי תקווה שאנחנו – המפלגה החדשה שלי ואני – לא רק הולכים לעבור את אחוז החסימה אלא להמשיך ולשעוט עוד הלאה והלאה עד לשלושה מנדטים, ומי יודע אולי אפילו עד חמישה. למה לא, בעצם, חשבתי. הרי יש לנו גם ערכים טובים וגם אנשים טובים ובטח הרבה אנשים מבינים את זה כמוני ויצביעו.
המחשבות האלה על ההצלחה הצפוייה לנו כל כך שימחו אותי עד שאמרתי לה שאשמח לעזור. החברה שלי קצת התפלאה כי היא לא הכירה אותי בתור טיפוס שמתאים לו לעשות דברים כאלה. בדרך כלל אני מעדיפה לשבת בבית ולכתוב וקשה לי מאוד למכור דברים, אבל לא היה אכפת לי איזה מין טיפוס אני. מה שהיה אכפת לי זה שסוף סוף אכפת לי, שסוף סוף מצאתי מפלגה שאני באמת רוצה שתצליח.
הדוקטורית לפרפרים רשמה את השם שלי על אחד הפליירים, כי היא לא הצליחה לפתוח את הפלפון שלה אחרי שסגרה אותו כנראה חזק מידיי אחרי שצלצל באמצע ההרצאה. יכולתי לראות בזה סימן רע, אבל לא היתה לי שומסיבה לראות סימנים רעים כשסביבי היו רק סימנים טובים, מה עוד שלסיום היא נתנה לי כרטיס ביקור מנייר ממוחזר שהיו מצויירים עליו פרפרים קטנים.

כשחזרתי הבייתה נרגשת עם כרטיס הפרפרים אישי ראה טלוויזייה. דיברו שם על הסקרים. שאלתי אותו אם אמרו משהו על המפלגה שלי והוא אמר שלא, ואני אמרתי שזה לא אומר כלום כי הסקרים האלה לא חוזים באמת מה יהייה, ולא רק שהם לא חוזים הם הופכים בעצמם גורם בהצבעה, סוג של נבואה שמגשימה את עצמה, שזה כבר ממש עניין שערורייתי.
אישי הסתכל עליי בתימהון ואמר שהוא לא שמע אף פעם אף אחד אומר דברים לא הגיוניים כאלה. הוא אמר שבכל העולם משתמשים בסקרים, ושלדעתו זה דווקא מסייע, כי זה מאפשר לאנשים לראות איפה ההצבעה שלהם עומדת ביחס לאנשים אחרים ולשקול את צעדיהם. ניסיתי להסביר לו שזאת בדיוק הבעייה, שככה אנשים בסוף לא מצביעים למה שהם רוצים, אבל הוא לא הסכים אתי.
אחר כך הוא המשיך להתפלא כשסיפרתי לו על הדוקטורית לפרפרים ועל החולצה ועל הפליירים, והתחיל להסתכל עליי כמו על מישהי שהוא לא כל כך מכיר. האמת היא שגם אני לא כל כך היכרתי את עצמי, אבל לא היה אכפת לי. הוא שאל לכמה מנדטים אני מצפה. אמרתי מינימום שלושה ואולי אפילו חמישה. הזכרתי לו מפלגה אחת שהפתיעה את כולם בבחירות שעברו, והוא אמר שאגיד תודה אם המפלגה שלי תעבור את אחוז החסימה. ראיתי על הפנים שלו שהוא בטוח שעד הבוקר תעבור לי גם ההתלהבות מהחולצה ומהפליירים.

אבל היא לא עברה. להיפך. בלילה, תוך כדי שינה, היא עוד הלכה והתחזקה. בבוקר כבר ראיתי בחזוני את חמשת חברי הכנסת החדשים שלי נשבעים אמונים למדינת ישראל מעל הדוכן. אמנם לא זכרתי את שמותיהם ובטח גם לא ידעתי את שמות אמהותיהם ואבותיהם שאותם צריך להזכיר בשבועה, אבל זה לא הפריע לי להנות מהחזון, ואז צלצל הפלפון.
זה היה מישהו מהמפלגה החדשה שלי. הדוקטורית לפרפרים כבר הספיקה להעביר לו את מספר הטלפון שלי. זה היה סימן מצויין שהראה לי איזו מפלגה יעילה בחרתי, וקבענו להיפגש בבית הספר שבו נמצאת הקלפי שלא רחוק ממנה הוא עומד.

בדרך ירד גשם חזק וכעסתי על עצמי שלא לקחתי מטרייה. בדרך כלל אני לוקחת מטרייה גם כשלא יורד גשם, ודווקא הפעם ביום כזה גשום לא לקחתי. לפחות היה לי כובע צמר, כי השיער שלי עוד היה רטוב מהמקלחת של הבוקר. שמתי את הכובע צמר על הראש ויצאתי מהמכונית.
בשער בית הספר היו שני נערים עם כיפות שחילקו גם הם פליירים, אבל חבר המפלגה שלי לא היה שם. למזלי היה לי מספר הפלפון שלו וצלצלתי אליו והוא אמר שבגלל הגשם הוא יושב בתוך המכונית שלו המכוסה פלקטים של המפלגה. הוא אפילו התפלא שלא שמתי לב למכונית בדרך לקלפי. הסברתי לו שמיהרתי בגלל הגשם, ובאמת, כששמתי לב, מיד ראיתי אותה בזכות הפלקטים. הוא קצת מיהר כי בדיוק באה עוד מישהי מהמפלגה והם תכננו לעשות סיבוב קלפיות, אז הוא נתן לי במהירות את הפליירים ויצא, וגם אני יצאתי לעבר הקלפי שהצבעתי בה בבחירות הקודמות. מרוב מהירות הוא לא נתן לי חולצה, ואני גם לא ביקשתי. 

כשהיגעתי לקלפי עמדה שם נערה דתייה מאותה מפלגה של הנערים עם הכיפות. היא נראתה נחמדה מאוד. גם לה היו פליירים, אבל היא לא נתנה אותם לאף אחד, רק עמדה בשקט וחייכה אל האנשים ואמרה להם "בוקר טוב". הייתרון שלה היה שבגלל הבגדים שלה,  שכללו חצאית ארוכה, יכלו לראות מייד לאיזו מפלגה היא שייכת. עליי לא ראו כלום, כי אפילו חולצה לא היתה לי, אז החזקתי את הפליירים הפוך כדי שאנשים יוכלו לפחות לראות מה כתוב בהם, וגם אני חייכתי ואמרתי לאנשים בוקר טוב, אבל אנשים בקושי הסתכלו, גם כי מיהרו בגלל הגשם וגם כי נראו כמי שכבר החליטו מה לבחור ושומדבר לא יעזור.
בינתיים הגשם התחזק והאנשים התמעטו והתחיל להימאס לי לעמוד שם כמו טמבלית ולחכות לאנשים שלא באים, ואמרתי לעצמי שאלך להצביע בעצמי. כשהיגעתי לקלפי התברר לי שזאת בכלל לא הקלפי שלי, שהקלפי שלי עברה למקום אחר. כיוון שלא העליתי את האפשרות הזאת בדעתי אפילו לא בדקתי. שוב הרגשתי טמבלית. אלה, בעצם, כבר היו סימנים פחות טובים, אבל לא התחשק לי לראות אותם.

במקום לראות אותם חזרתי הבייתה. בבית התנהלה חזרה של הצגה שהבן הצעיר שלי משתתף בה. אכלתי משהו והסתכלתי בהצגה ונהניתי. היא היתה מצחיקה והצעירים עבדו בשיתוף פעולה ושוב התמלאתי אופטימיות ואמרתי לעצמי שבשביל צעירים כאלה שווה להרגיש טמבלים.
אישי ישב בחדר של הבת שלנו שכבר לא גרה בבית כי היא סטודנטית, וקרא ספר על תורת המשחקים. הוא שאל אותי איך היה. אמרתי לו שהרגשתי די מטומטמת והוא אמר שאנשים צריכים להכיר את עצמם ולדעת מה מתאים להם. אמרתי לו שהוא צודק וניגשתי למחשב לבדוק אם יש חדשות בנוגע למפלגה. באתר של המפלגה היה כתוב שהיא עברה את אחוז החסימה, והיו עוד כמה רשימות שאמרו בדיוק את מה שאני אמרתי בנוגע לסקרים. שוב התעודדתי. אחר כך צלצלתי לבני דודים שלי שהבן שלהם נהרג במלחמת לבנון השנייה. אחת הסיבות העיקריות שבגללה לא רציתי להצביע למפלגה שהצבעתי לה כל השנים היתה המלחמה הזאת שבה נהרג הבן שלהם, כי אנשי המפלגה הזאת היו שותפים לאופן הגרוע שבו היא נוהלה.
אשתו של בן הדוד שלי אמרה שהם לא מצביעים הפעם, כי הם לא רוצים להצביע לאף אחת מהמפלגות שהיו קשורות למלחמה. אמרתי להם שגם אני מהסיבה הזאת לא מצביעה לאף אחת מהן וסיפרתי לה על המפלגה החדשה שמצאתי. אשתו של בן דודי אמרה שזאת באמת נשמעת מפלגה טובה והוסיפה שגם היא שקלה להצביע לה, אבל בסוף החליטה שלא, כי היא בטח לא תעבור את אחוז החסימה, והוסיפה ואמרה שהיא מאוד שמחה שאני זוכרת את הבן שלהם ביום הזה, כי כל השאר שכחו. יכולתי לשמוע אכזבה בקולה, ושמחתי שלפחות אני לא אכזבתי אותה.

אחרי שהחזרה הסתיימה אכלנו, ואחרי האוכל הלכנו לנוח. אחרי הצהריים הגיעו שני הילדים הגדולים שלנו, שבאו כדי להצביע. התברר שכל אחד מבני המשפחה שלי מצביע למפלגה אחרת מהמרכז שמאלה. ניסיתי לעניין את הילדים במפלגה שלי. היו לי גם הפליירים, אבל הם אמרו שלא צריך ונסענו לקלפי.
בדרך אספנו חבר של הבן שלי שרצה גם הוא להצביע, ובמכונית התברר לו שגם אותו העבירו לקלפי אחרת. ראיתי שגם הוא מרגיש קצת טמבל, ואמרתי לו שזה בדיוק מה שגם קרה לי, והוא מיד הרגיש יותר טוב. אחר כך תהיתי מה זה אומר עלינו כמשפחה, שכל אחד מאיתנו מצביע למפלגה אחרת, ועניתי לעצמי שזה דווקא סימן טוב, כי זה אומר שאנחנו פלורליסטים, כמו המפלגה שלי, ושוב התעודדתי.
מחוץ לקלפי, בתחנת אוטובוס, עמדה הדוקטורית לפרפרים עם עוד מישהי. שתיהן לבשו חולצות של המפלגה והיו להן המון פליירים והן שמו גם שלט גדול ופנו לעוברים ושבים. בשלט ראו תינוק ערום עם חיתול, ואישי אמר שזה לא בסדר ששמים ככה תינוק ערום בגשם. הן צחקו, אבל אותי הבדיחה הזאת קצת עצבנה כי היא היתה על חשבון המפלגה שלי. למרות זאת לא אמרתי לו כלום וגם אני צחקתי. החזרתי לדוקטורית את הפליירים שנשארו לי, בעצם את כל אלה שהיא נתנה לי אתמול, והיא הודתה לי. אמרתי לה שאני מוכנה להמשיך לעזור גם אחרי הבחירות והיא הודתה לי פעם נוספת.

ההצבעה עברה בקלות. לא היה תור ופשוט נכנסנו ארבעתינו זה אחרי זה מאחורי הפרגוד והצבענו למפלגות השונות זו מזו שלנו.
כשחזרנו הבייתה הבן שלנו לקח את האוטו ונסע עם החבר לקלפי שלו. אישי המשיך לקרוא את הספר על תורת המשחקים, והבת שלי ואני ראינו בטלוויזייה תוכנית על לטאות. הלטאות היו צבעוניות מאוד. בחיים שלי לא ראיתי לטאות צבעוניות כאלה. הראו שם גם איך הלטאות הנקבות מחפשות אוכל ובאותו זמן הלטאות הזכרים – אולי צריך להגיד לטאים – מנסים להזדווג איתן והן בכלל לא רוצות. הבת שלי אמרה שאצל בני אדם זה ההיפך. אחר כך הראו איך הלטאים הזכרים נלחמים זה עם זה על טריטורייה, והבת שלי אמרה שזה מזכיר היאבקות. זה באמת הזכיר היאבקות, ולי זה הזכיר גם את הבחירות.
כשהסרט נגמר המשכנו להסתכל בטלוויזייה כי רצינו לדעת איך הבחירות מתקדמות.
אחוזי ההצבעה היו בסדר גמור וגם לא היו בעיות מיוחדות , ואני התלבטתי אם ללכת בערב לעוד הרצאה במסגרת לימודים שאני לומדת בשנת השבתון או להישאר בבית ולראות את המדגם בטלוויזייה. אישי שראה שאני קצת מתוחה עודד אותי לצאת, אמר שכדאי שאתאוורר קצת, ובסוף באמת יצאתי.

ההרצאה שהלכתי אליה היתה על אנטארטיקה. המרצה סיפר על מסע שעשה בעקבות משלחת שארגן אקספלורר – מגלה ארצות – בשם שקלטון. הוא אמר שהיום כבר אין אנשים כאלה, ומישהי מאחורה אמרה שהיום יש אקספלורר רק באינטרנט.
הסתבר שהשקלטון הזה היה אדם עם אומץ ונחישות בלתי רגילים, וכמוהו גם המרצה שלנו שנסע בעקבותיו עם משלחת שכללה גם את אשתו ושתי הבנות הקטנות שלו. בזכות האומץ והנחישות שלהם גם שקלטון וגם המרצה ראו מראות טבע מדהימים: קרחונים מסוגים שונים, אריות ים והמוני פינגווינים, והמרצה הראה אותם גם לנו בשיקופיות.  
מחוץ לאולם שבו נערכה ההרצאה השתוללה סופה, וכבר התקשיתי להגיד אם זה סימן טוב או לא. כדי להתעודד אמרתי לעצמי שמי יודע אולי יום אחד גם אני אסע לאנטרקטיקה. המרצה אמר שלא מוכרחים לארגן משלחת, שיש גם אניות תיירים. הוא אמר גם שלא נדאג, שנספיק להגיע הבייתה בזמן למדגם, וחזר ואמר שלא צריך לדאוג, כי "יהייה רע" והוסיף "אני מבטיח לכם". כולם צחקו ואני ביניהם, אבל עדיין קיוויתי לטוב.

בדרך הבייתה, במכונית, הקשבתי לרדיו. הקריין אמר ששני הערוצים הקדימו את המדגם בדקה, למרות שזה אסור על פי החוק. נשארו שלוש דקות. התפללתי. נשמעה המנגינה של החדשות והשדרן התחיל לציין את מספרי המנדטים שקיבלו המפלגות. המפלגה של הבן שלי ניצחה, של בעלי הגיעה למקום הרביעי, ושל בתי השתרכה אי שם מאחור. את המפלגה שלי השדרן אפילו לא הזכיר. נזכרתי במדגמים משנים קודמות ובעמודות שמתארות את המנדטים. נזכרתי שהמפלגות הקטנות מסומנות בקוביות קטנות, וחשבתי שהמפלגה שלי בטח קיבלה מין קובייה קטנה כזאתי.

כשהיגעתי הבייתה התברר שלא קיבלנו שום קובייה, אפילו לא פצפונת, והתחלתי להרגיש רע. ההרגשה הטובה פשוט לאט לאט אזלה ממני כאילו יצאה דרך איזה חור נסתר בגוף כמו מתוך בלון. לרגע נדמה היה לי שהפכתי לאויר. התחלתי להרגיש לא שייכת, לא שייכת לשום אדם ולשום מקום.
אישי ניסה לנחם אותי ואמר שבמדגם כזה יכולות להיות טעויות ושצריך לחכות לתוצאות האמת. זה לא כל כך עזר להרגשה שלי. המשכתי לבהות בטלוויזייה. אנשים מהמפלגה של הבן שלי הניפו דגלים ושרו ורקדו, אבל הבן שלי, חייל משוחרר, אפילו לא ראה את זה. הוא ישב בחדר שלו והתכונן למבחן הפסיכומטרי.
אחר כך נזכרתי איך בהרצאה על אנטרטיקה המרצה הראה את כדור הארץ והצביע על נקודה קטנה ואמר: "כאן אנחנו", וכולם צחקו. חשבתי לעצמי שאני בסך הכל נקודה קטנטונת בתוך הנקודה הקטנה ההיא, שהצביעה למפלגה קטנטונת שלא עברה את אחוז החסימה, ולמי זה, בעצם, כבר משנה כל כך ביקום הגדול.

בטלוויזייה חיכו למנצחים שיבואו לנאום את נאום הניצחון. הסתבר שיש שני מנצחים ואולי אפילו שלושה. הבעל שלי אמר שהמפלגה שלו חייבת ללכת עכשיו לאופזיצייה, והלך לישון.
הבת למדה בסלון ואני הפסקתי לבהות בטלוויזייה והתחלתי לבהות בקירות. כנראה נראיתי עצובה, כי גם הבת שלי ניסתה לנחם אותי למרות שגם המפלגה שלה לא הצליחה מי יודע מה. היא אמרה שאלה רק בחירות, והזכירה לי שהחלטתי לתמוך במפלגה הזאת רק לפני כמה ימים. תארי לעצמך, אמרה לי, איך מרגישים עכשיו האנשים שממש עבדו עבור המפלגה והמועמדים.
חשבתי לעצמי שהיא צודקת מאוד, ושבאמת איבדתי קצת פרופורציות, ופתאום התחיל להתנגן לי בראש השיר של אדית פיאף "נו, רייה נה ריין, נו ז'ה נה ריגרטה ריין". זה השיר הזה, שבו היא אומרת שהיא לא מתחרטת על שום דבר. לרגע התחרטתי שלא המשכתי ללמוד צרפתית ובגלל זה אני לא יכולה להבין עכשיו את כל המילים, אבל אז נזכרתי שהשיר מדבר על חוסר חרטה והפסקתי. הפסקתי להתחרט על הכל, ובעיקרו על הקול שאולי בזבזתי, ושהיה אולי מועיל למפלגה אחרת. השיר המשיך להתנגן בתוכי ולאט לאט אפילו שוב קצת שמחתי. שמחתי על שלכל הפחות הצבעתי למפלגה שבאמת האמנתי בדרך שלה, ואז נזכרתי שוב בהרצאה על אנטרטיקה.
המרצה הראה סרטון שראו בו המוני פינגווינים בערבות הקרח וסיפר איך בני הזוג, הפיגווינים, הפינגווין והפינגווינית, מזהים זה את זה בתוך ההמון רק לפי הקול בתקופה שבה הם דוגרים על הביצים, ואיך אחר כך הם מזהים באופן הזה גם את הצאצאים שלהם.
ראו בסרטון גם את הילדה הקטנה של המרצה מדברת עם פינגווין, וכשנזכרתי בתמונה הזאת חשבתי לעצמי, שזה סימן טוב שילדה קטנה משוחחת עם פינגווין כמו עם חבר טוב. לא ידעתי בדיוק סימן לְמַה, אבל ידעתי שזה סימן טוב למשהו. בהחלט למשהו.

 

                                    

                                                                *******

 

 

את הסיפור הזה שנכתב במהירות די גדולה בתוקף המאורעות  האחרונים אני מקדישה לאנשי התנועה הירוקה – מימד, שבהם תמכתי בבחירות האחרונות ואני עדיין תומכת. 

לדעתי לא הפסדתם, להיפך. פרצתם דרך חשובה, שאנשים רבים, ואני ביניהם, הזדהו איתה. אני מקווה שתמשיכו ללכת בה.
עלו והצליחו!

 

האישה שכתבה את ספרי (וגם בורחס)

 

האישה שכתבה את ספרי איננה אני. זכרונותיה אינם זכרונותיי. כלומר הם מזכירים את שלי, אבל בכל זאת שונים. אני, למשל, זוכרת אותה, אבל היא לא זוכרת אותי. אני זוכרת אותה יושבת בממ"ד החדש בבית החדש כותבת במחשב הישן, מגששת כמו עיוורת באמצעות מילים דרך בסבך.
אני, לעומתה, כותבת בבית שכבר איננו חדש, בחדר של בתי הבכורה שעזבה מאז את הבית, וכשיש צורך אני מרכיבה משקפיים. אני כותבת במחשב נייד, חדש יחסית, וגם הסבך כבר אינו אותו סבך, כי עומדים לרשותי השבילים שהיא פילסה.
מהבחינה הזאת אני, בהחלט, חייבת לה, אבל למרות זאת יש דברים שאני לא מגלה לה. אני לא מגלה לה, למשל, שאתמול התוודעתי באמצעות האינטרנט למשוררת שתרגמה את השיר שממנו בחרה שלוש שורות למוטו של ספרה. אני לא מגלה, כי היא בטח לא תאמין. היא מין אחת כזאת שמתקשה להאמין בדברים שלא חוותה, וגם האינטרנט מרתיע אותה. במידה מסויימת אני מבינה אותה. גם אותי האינטרנט עדיין מרתיע, למרות שלפעמים מתחוללים בו אירועים שקשה להאמין שייקרו, ואפילו כשהם קורים לא כל כך מאמינים.
אני גם לא מגלה לה, שאפילו זכרונותינו המשותפים שונים, כי גם לכך ודאי לא תאמין. תשאל איך זה יכול להיות, תגיד שגדלנו באותו בית. כדי לא להסתבך בשאלות שאתקשה לענות עליהן, אני רק מתבוננת בה בשתיקה.
בעצם היא לא יודעת כלל על קיומי. כלומר היא מהרהרת בו לפעמים, מנסה לדמיין אותו, אבל היא לא מכירה אותו כמוני.
הדמיון העיקרי שאני מוצאת בינינו הוא ששתינו בשבתון, ובעצם יש עוד דמיון אחד: גם אני, זאת שכותבת עכשיו את המילים האלה, בטח אראה זרה לאישה שאהייה בעוד שבע שנים.
המחשבה הזאת גורמת לי לרצות להתקרב אליה. כשאני מתקרבת אני יכולה לראות את עיניה והן כבר לא נראות כל כך עוורות. פתאום אני נזכרת שיש דברים שגם היא ראתה והבינה והרגישה. אני נזכרת בקשיים שאיתם התמודדה, ואני מניחה יד על כתפה. המחווה הפתאומית הזאת מעלה דמעות של התרגשות בעיניה שמתערבבות בדמעותיי. 

 

 

                                                            ***

                                                           

   
הערה:   בספר "גן השבילים המתפצלים" של בורחס יש סיפור קצר שנקרא "בורחס ואני" שמתאר את מערכת היחסים בין בורחס האיש לבין בורחס היוצר. הסיפור הזה אהוב עליי מאוד ובמידה רבה שימש לי השראה בכתיבת הקטע הזה.                                                 

 

רגיעה

 

אין כמו ישיבה על שפת הים אחרי הצהריים כדי להרגע, כשהמרחבים הכחולים נפרשים ללא הפרעה לצד הלבנבנים, כששמש נעימה מחממת, כשבני הקטן חופר תעלות בחול.

בני משקיע את כולו בחפירה, כאילו חייה של עיר שלמה תלויים בתעלות, כאילו הוא עצמו עומד להתגורר בעיר שאותה הן עומדות להשקות.       

כשהוא מסיים  הוא מתבונן בתוצאה שבע רצון, ואומר שעכשיו צריך תעלה נוספת, ארוכה, שתגיע עד לים, כדי שיזרמו מים אמיתיים בתעלות, והוא שב ומתכופף,  מתקדם על ברכיו לעבר הים, כשהתעלה החדשה, הארוכה, משתרכת אחריו.

כשהוא כבר קרוב מאוד לים, מתקרבים אנשים אל מערכת התעלות שבנה, והוא מביט בהם בחשש, שמא בטעות ידרכו עליהן, יהרסו. אבל האנשים, למרות זרותם והליכתם המהירה, מבחינים בתעלות ועוקפים אותן.

בני נרגע וממשיך להתקדם, אבל התעלה שחפר אינה עמוקה דיה, והמים לא זורמים בה כפי שדמיין. לרגע הוא נראה מאוכזב, תוהה מה יעשה, ואז, כמו בעקבות החלטה שקיבל, הוא קם  ונכנס בעצמו למים, ושוב נראה מרוצה.

וגם אני מחייכת: החיים נראים פתאום פשוטים כל כך ויפים, ואין לי צורך בדבר נוסף, כשהשמש שוקעת באופק, ממול, צובעת באדום זהוב את השמיים המתכהים.  

 

רעידת אדמה

                                

במקרה, או שלא במקרה, בדיוק ברגע שבו סיים שמעון וינטר, מנכ"ל חברת ויזדומטק, להודיע ליוסי כהן, מנהל פרוייקט במחלקת הרובוטיקה, שהוא מפוטר מעבודתו לאלתר, וזאת בשל קשיים שבהם מצויה החברה בעקבות המשבר שבו נתון הענף, ארעה רעידת אדמה.
אמנם לא היתה זאת רעידת אדמה חזקה מאוד, אבל די היה בה כדי להניע את "צעצועי המנהלים" שעל השולחן – זרועות מתכת שבסופן תלויים כדורים שהחלו מתנגשים במהירות זה בזה, וכן כדור נוסף שהידרדר במין מגלשה ובעזרת טריק מיוחד הצליח לעלות ולטפס חזרה.
גם הפסלונים רעדו – מיני פרסים שבהם זכתה החברה בתחרויות בינלאומיות, שניצבו זה לצד זה כחיילים גאים בויטרינת הזכוכית שעמדה מאחורי גבו של המנכ"ל, ואחד מהם נפל .משום מה נדמה היה ליוסי שהיה זה דווקא הפרס שהוא עצמו וחבריו לפרוייקט זכו בו בתחרות אחת שנערכה לפני כשלוש שנים ביפן.
אמנם חשש מהאפשרות שיפוטר, שכן שני מנהלי פרוייקטים אחרים שעבדו במקביל אליו כבר פוטרו, אבל עד הרגע האחרון קיווה שיחזיק מעמד. גם חשב "מחשבות חיוביות" כפי שיעצה לו אשתו, שלמדה בשנים האחרונות סוגים שונים של טיפולים אלטרנטיביים. "האירועים בחיינו, הסבירה לו, "נבנים מהמחשבות שקדמו להן", ואפילו תרגל לפי עצתה: עצם את העיניים וחזר ואמר הרבה פעמים "אני אשאר בעבודה" אלא שהתרגול לא סייע והפיטורים יצאו לפועל.
רק ברעידת האדמה לא חש, והביט תמה בוינטר שמיהר להתחבא מתחת לשולחן, ושאחרי שחזר לכסאו הביט ביוסי כהן כמאשים אותו בדבר מה.
" לא שמת לב?" שאל וינטר.
" שמתי לב למה?"
" היתה רעידת אדמה."
המילה "לא" נחלצה מפיו של יוסי כמו אבן חצץ קטנה, וקולו נשמע לו כמו קול של מישהו אחר. הוא רצה להוסיף, שזאת כנראה לא היתה רעידת אדמה חזקה במיוחד, אבל עצר בעצמו, כי חשב שמר וינטר עלול לראות באמירה כזאת ביקורת עליו, והוא לא שש להשמיע ביקורת כזאת נגד מנהלו הבכיר, גם מתוך הרגל, וגם מתוך תקווה שמא ברגע האחרון ישנה את דעתו.
אבל מר וינטר רק יישר את עניבתו וכחכח בגרונו ואמר שהוא משוכנע שאדם מוכשר כמוהו ימצא במהירות את דרכו מחדש. הוא אמר גם שהם היו שמחים אילו יכלו להשאיר אותו איתם, אחרי הכל שירת אותם בנאמנות שבע שנים, שזה לא מעט זמן, אבל האירועים האחרונים במשק, הסביר, לא הותירו בידיהם ברירה.
לסיום הבטיח שכל ההסכמים שנחתמו בין יוסי כהן לחברה יכובדו, וזאת למרות שהחוזה ביניהם נחתם, כידוע, בימים הרבה יותר טובים, ומה שנותר מעתה ואילך ליוסי לעשות הוא רק להעביר את הפרוייקט בצורה מסודרת לממונה עליו, שיהיה מחליפו לעת עתה, ומר וינטר הניח את שתי כפות ידיו על השולחן לאות שהשיחה הסתיימה, ואחר כך קם והושיט יד אחת קדימה, ללחיצה.

2

יוסי כהן הצליח לשמור על קור רוח וללחוץ את ידו של המנכ"ל כנדרש, אך כשיצא מחדרו של מר וינטר והלך לכיוון חדרו, המשיכו רגליו ונשאו אותו כמו מעצמן אל מחוץ לבניין שבו עבד.
מעולם קודם לכן לא יצא מהבניין במהלך שעות העבודה. לכל היותר הלך לקפיטריה, מקום בו יכלו עובדי החברה לרכוש אוכל סביר תמורת תלושים בהנחה גדולה. אבל גם שם, בקפטריה, לא בזבז זמן: ישב בדרך כלל בצד, הזמין משהו ואכל בחופזה, כדי שיוכל לחזור במהירות הרבה ביותר לעבודה.
הפעם הוליכו אותו רגליו לשפת הים. מהחדר שבו עבד אפשר היה לראות את החוף. כמה מעמיתיו שהיו בעמדה זהה לשלו וקיבלו חדרים בצידו השני של הבניין, שנשקפו מהם רק בנייני משרדים נוספים, קינאו בו בשל כך, אבל הוא, לא רק שלא התגאה ביתרון הזה, אלא אף ראה בו מכשול שעלול לגרום לו להסיט את תשומת ליבו מהעבודה החשובה כל כך.
הפעם, בעודו מהלך בצד הכביש, נזהר מהמכוניות שחלפו לצידו במהירות רבה, נזכר איך פעם, כשהיה צעיר, בתיכון, ברח עם גדי, חברו הטוב, מבית הספר לים, ואיך כשחזרו עישנו ביחד סיגריה שגנבו מה"מחבוא" שבו נהג אביו להסתיר את חפיסות הסיגריות שקנה עבור האורחים שבאו אליהם פעם בחודש לשחק קלפים.
הוא זכר גם את המכות שאביו החטיף לו כשחזר מהעבודה, וגילה את בגד הים הרטוב שלו מתנפנף בחוץ על החבל, ואיך ספג את המכות בשתיקה. אמנם כבר היה גדול וחזק, ואילו ניסה להחזיר לאביו יכול היה אפילו לנצח במאבק, אלא שהוא לא רצה לפגוע באב.
האם כבר היתה חולה אז במחלת הכליות שבסופו של דבר הכריעה אותה, ובעודו מהלך על פני משטח הבטון, חולף על פני הסככות ויורד אל החול, נזכר בימיה האחרונים בהם המשיכה לעשן סיגריות בניגוד לעצות הרופאים, ונראתה כמעט שמחה לקראת מותה הממשמש ובא.
הוא וגדי כבר היו משוחררים מהצבא ורצו לנסוע לטייל בעולם, אבל הוא לא יכול היה לעזוב את אמו, ועוד לפני שנפטרה, כדי לשמח אותה, נרשם לטכניון ללימודי הנדסה.
כשעמד לסיים את השנה השנייה גדי חזר. אמו כבר לא היתה אז בחיים, והפעם לא נסע איתו בגלל הלימודים. גדי , שניגן בגיטרה ושר, ניסה להקים להקה, ומשלא הצליח נסע שוב, והקשר ביניהם ניתק.
עכשיו, משנזכר בו, עלה בו רצון לדעת איפה הוא ומה עלה בגורלו, ולשבת ולהקשיב לשיריו, והרצון הזה השכיח ממנו את השיחה עם המנכ"ל, ואת המחשבות על השפעותיה העתידיות על חייו, והוא נעצר והביט בים.
הים היה אפור, וקשה היה לומר איפה הוא נגמר ואיפה מתחילים השמיים, ולרגע לא היה אכפת ליוסי  מה יהייה, מה אשתו תגיד, ואיך יגיבו הילדים, והאם ימצא עבודה חדשה ואיזו.
לרגע הוא פשוט עמד והביט בגלים שנצצו כשהשמש הבליחה פתאום מתוך העננים, וירד עליו מין שקט לא מוכר, שכמו הבטיח לו שיהייה מה שיהייה, הוא ימצ
את דרכו, ואחר כך פנה לאחור וחזר לחדרו שבבניין החברה.