בכנסת הזאת לא אשב. על שום ספסל. או כסא. פתאום אני לא בטוחה על מה, בעצם, בכלל יושבים שם. בטח על כסאות, כי תמיד אומרים על חברי כנסת או ממשלה שהם נדבקים לכסא. אלה בטח מין כסאות מחוברים כאלה כמו בקולנוע. או בתיאטרון. יותר מתאים תיאטרון, כי מולם יש מין במה ודוכן ופטיש כמו בהצגה. בטח יש גם מיקרופונים, אם כי שוב אני לא בטוחה. פתאום אני לא בטוחה בהרבה דברים, אולי כי זאת הפעם הראשונה בחיי שלא עברתי את אחוז החסימה. זה לא משהו שאני רגילה אליו, אבל לאט לאט אני מתרגלת.
אנסה לתאר את השתלשלות העניינים: ערב לפני יום הבחירות, הלכתי עם חברה להרצאה על צמחי מרפא. בדיוק היה גם ט"ו בשבט, וזה היה סימן טוב עבורי, כי המפלגה שהחלטתי להצביע עבורה היא מפלגה שעוסקת בין השאר באיכות הסביבה.
ההרצאה היתה במוזיאון המוקדש לעלייה הראשונה. בקומה התחתונה, שבה קנינו את הכרטיסים היה גם כיבוד ומישהו מזג תה שהוא הכין בעצמו מכלמיני עשבים ואולי גם מפרחים. היתה גם להקת כליזמרים שכבר ניגנה באולם הקטן למעלה, שבו עמדה להיערך ההרצאה, וטיפסנו שלוש או ארבע קומות. כל פעם חשבנו שהיגענו אבל היתה עוד קומה, וכיוון שהלכנו בעקבות המנגינה נזכרתי באגדה על החלילן מהמלין, וראיתי גם בזה סימן טוב, אולי כי שכחתי את סופה של האגדה.
למעלה, באולם, הסימנים הטובים המשיכו. הכליזמרים שרו שירים על עצים, והקהל , ואני בתוכו, שרנו איתם, והרגשתי מין אחווה, ושמחתי שאני יושבת עם אחיי בני האדם ושרה שירים על עצים, ושמחר אצביע למפלגה שהיא גם בעד אנשים ששרים שירים על עצים וגם בעד העצים, ואז התחילה ההרצאה והמרצה הסביר איך כלמיני שיחים שנמצאים בסביבה שלנו, ממש על יד הבית שלנו, מרפאים.
זה כבר היה ממש ממש סימן טוב שגם הוכיח לי שאני עושה את הצעד הנכון, כי אם בשיחים יש כל כך הרבה סגולות מרפא הרי ברור שצריך לשמור עליהם, ונזכרתי איך אהבתי את הטבע כבר בילדותי, איך נהגתי עוד כילדה לטייל בשדה שעל יד הבית שלי, והרגשתי איך הטבע ממש מרפא אותי אפילו בלי שהשתמשתי בשום עלה משום שיח, ושמחתי שהנה, יש לי הזדמנות להחזיר לטבע הזה טובה תחת טובה ולהצביע עבורו.
אבל הסימן ה כ י טוב היה שכאשר ההרצאה נגמרה, החברה שאיתה באתי פגשה חברה אחרת שלה, והחברה הזאת, השנייה, הוציאה מהתיק שלה פליירים של המפלגה שהחלטתי להצביע עבורה. כשחברתי ואני אמרנו לה שאנחנו כבר מצביעות עבור המפלגה הזאת היא כל כך שמחה עד שהפנים שלה ממש האירו.
זה כבר היה ממש סימן מהשמיים, וכאילו לא די בכך, האישה הזאת, עם הפליירים, היתה לא פחות ולא יותר מאשר דוקטורית לפרפרים. כלומר דוקטורית שחוקרת פרפרים. החברה שלי הכירה אותה, כי היא ציירה לה פעם פרפרים לאיזו חוברת שהם תכננו להוציא ביחד. הדוקטורית לפרפרים אמרה לחברה שלי שהחוברת עדיין לא יצאה לאור, אבל מיד באותה נשימה שאלה אותה אם היא רוצה לבוא לעזור מחר ביום הבחירות: ללבוש חולצה עם השם של המפלגה ולנסות לשכנע אנשים להצביע עבורה. החברה שלי לא רצתה, כי כבר היו לה תכניות אחרות, אבל אני רציתי, כי פתאום הכל השתלב לי כל כך יפה ביחד: ט"ו בשבט וצמחי המרפא והדוקטורית והפרפרים והמפלגה והחולצה והפליירים.
מרוב שהכל הסתדר לי כל כך יפה והתאים התמלאתי תקווה שאנחנו – המפלגה החדשה שלי ואני – לא רק הולכים לעבור את אחוז החסימה אלא להמשיך ולשעוט עוד הלאה והלאה עד לשלושה מנדטים, ומי יודע אולי אפילו עד חמישה. למה לא, בעצם, חשבתי. הרי יש לנו גם ערכים טובים וגם אנשים טובים ובטח הרבה אנשים מבינים את זה כמוני ויצביעו.
המחשבות האלה על ההצלחה הצפוייה לנו כל כך שימחו אותי עד שאמרתי לה שאשמח לעזור. החברה שלי קצת התפלאה כי היא לא הכירה אותי בתור טיפוס שמתאים לו לעשות דברים כאלה. בדרך כלל אני מעדיפה לשבת בבית ולכתוב וקשה לי מאוד למכור דברים, אבל לא היה אכפת לי איזה מין טיפוס אני. מה שהיה אכפת לי זה שסוף סוף אכפת לי, שסוף סוף מצאתי מפלגה שאני באמת רוצה שתצליח.
הדוקטורית לפרפרים רשמה את השם שלי על אחד הפליירים, כי היא לא הצליחה לפתוח את הפלפון שלה אחרי שסגרה אותו כנראה חזק מידיי אחרי שצלצל באמצע ההרצאה. יכולתי לראות בזה סימן רע, אבל לא היתה לי שומסיבה לראות סימנים רעים כשסביבי היו רק סימנים טובים, מה עוד שלסיום היא נתנה לי כרטיס ביקור מנייר ממוחזר שהיו מצויירים עליו פרפרים קטנים.
כשחזרתי הבייתה נרגשת עם כרטיס הפרפרים אישי ראה טלוויזייה. דיברו שם על הסקרים. שאלתי אותו אם אמרו משהו על המפלגה שלי והוא אמר שלא, ואני אמרתי שזה לא אומר כלום כי הסקרים האלה לא חוזים באמת מה יהייה, ולא רק שהם לא חוזים הם הופכים בעצמם גורם בהצבעה, סוג של נבואה שמגשימה את עצמה, שזה כבר ממש עניין שערורייתי.
אישי הסתכל עליי בתימהון ואמר שהוא לא שמע אף פעם אף אחד אומר דברים לא הגיוניים כאלה. הוא אמר שבכל העולם משתמשים בסקרים, ושלדעתו זה דווקא מסייע, כי זה מאפשר לאנשים לראות איפה ההצבעה שלהם עומדת ביחס לאנשים אחרים ולשקול את צעדיהם. ניסיתי להסביר לו שזאת בדיוק הבעייה, שככה אנשים בסוף לא מצביעים למה שהם רוצים, אבל הוא לא הסכים אתי.
אחר כך הוא המשיך להתפלא כשסיפרתי לו על הדוקטורית לפרפרים ועל החולצה ועל הפליירים, והתחיל להסתכל עליי כמו על מישהי שהוא לא כל כך מכיר. האמת היא שגם אני לא כל כך היכרתי את עצמי, אבל לא היה אכפת לי. הוא שאל לכמה מנדטים אני מצפה. אמרתי מינימום שלושה ואולי אפילו חמישה. הזכרתי לו מפלגה אחת שהפתיעה את כולם בבחירות שעברו, והוא אמר שאגיד תודה אם המפלגה שלי תעבור את אחוז החסימה. ראיתי על הפנים שלו שהוא בטוח שעד הבוקר תעבור לי גם ההתלהבות מהחולצה ומהפליירים.
אבל היא לא עברה. להיפך. בלילה, תוך כדי שינה, היא עוד הלכה והתחזקה. בבוקר כבר ראיתי בחזוני את חמשת חברי הכנסת החדשים שלי נשבעים אמונים למדינת ישראל מעל הדוכן. אמנם לא זכרתי את שמותיהם ובטח גם לא ידעתי את שמות אמהותיהם ואבותיהם שאותם צריך להזכיר בשבועה, אבל זה לא הפריע לי להנות מהחזון, ואז צלצל הפלפון.
זה היה מישהו מהמפלגה החדשה שלי. הדוקטורית לפרפרים כבר הספיקה להעביר לו את מספר הטלפון שלי. זה היה סימן מצויין שהראה לי איזו מפלגה יעילה בחרתי, וקבענו להיפגש בבית הספר שבו נמצאת הקלפי שלא רחוק ממנה הוא עומד.
בדרך ירד גשם חזק וכעסתי על עצמי שלא לקחתי מטרייה. בדרך כלל אני לוקחת מטרייה גם כשלא יורד גשם, ודווקא הפעם ביום כזה גשום לא לקחתי. לפחות היה לי כובע צמר, כי השיער שלי עוד היה רטוב מהמקלחת של הבוקר. שמתי את הכובע צמר על הראש ויצאתי מהמכונית.
בשער בית הספר היו שני נערים עם כיפות שחילקו גם הם פליירים, אבל חבר המפלגה שלי לא היה שם. למזלי היה לי מספר הפלפון שלו וצלצלתי אליו והוא אמר שבגלל הגשם הוא יושב בתוך המכונית שלו המכוסה פלקטים של המפלגה. הוא אפילו התפלא שלא שמתי לב למכונית בדרך לקלפי. הסברתי לו שמיהרתי בגלל הגשם, ובאמת, כששמתי לב, מיד ראיתי אותה בזכות הפלקטים. הוא קצת מיהר כי בדיוק באה עוד מישהי מהמפלגה והם תכננו לעשות סיבוב קלפיות, אז הוא נתן לי במהירות את הפליירים ויצא, וגם אני יצאתי לעבר הקלפי שהצבעתי בה בבחירות הקודמות. מרוב מהירות הוא לא נתן לי חולצה, ואני גם לא ביקשתי.
כשהיגעתי לקלפי עמדה שם נערה דתייה מאותה מפלגה של הנערים עם הכיפות. היא נראתה נחמדה מאוד. גם לה היו פליירים, אבל היא לא נתנה אותם לאף אחד, רק עמדה בשקט וחייכה אל האנשים ואמרה להם "בוקר טוב". הייתרון שלה היה שבגלל הבגדים שלה, שכללו חצאית ארוכה, יכלו לראות מייד לאיזו מפלגה היא שייכת. עליי לא ראו כלום, כי אפילו חולצה לא היתה לי, אז החזקתי את הפליירים הפוך כדי שאנשים יוכלו לפחות לראות מה כתוב בהם, וגם אני חייכתי ואמרתי לאנשים בוקר טוב, אבל אנשים בקושי הסתכלו, גם כי מיהרו בגלל הגשם וגם כי נראו כמי שכבר החליטו מה לבחור ושומדבר לא יעזור.
בינתיים הגשם התחזק והאנשים התמעטו והתחיל להימאס לי לעמוד שם כמו טמבלית ולחכות לאנשים שלא באים, ואמרתי לעצמי שאלך להצביע בעצמי. כשהיגעתי לקלפי התברר לי שזאת בכלל לא הקלפי שלי, שהקלפי שלי עברה למקום אחר. כיוון שלא העליתי את האפשרות הזאת בדעתי אפילו לא בדקתי. שוב הרגשתי טמבלית. אלה, בעצם, כבר היו סימנים פחות טובים, אבל לא התחשק לי לראות אותם.
במקום לראות אותם חזרתי הבייתה. בבית התנהלה חזרה של הצגה שהבן הצעיר שלי משתתף בה. אכלתי משהו והסתכלתי בהצגה ונהניתי. היא היתה מצחיקה והצעירים עבדו בשיתוף פעולה ושוב התמלאתי אופטימיות ואמרתי לעצמי שבשביל צעירים כאלה שווה להרגיש טמבלים.
אישי ישב בחדר של הבת שלנו שכבר לא גרה בבית כי היא סטודנטית, וקרא ספר על תורת המשחקים. הוא שאל אותי איך היה. אמרתי לו שהרגשתי די מטומטמת והוא אמר שאנשים צריכים להכיר את עצמם ולדעת מה מתאים להם. אמרתי לו שהוא צודק וניגשתי למחשב לבדוק אם יש חדשות בנוגע למפלגה. באתר של המפלגה היה כתוב שהיא עברה את אחוז החסימה, והיו עוד כמה רשימות שאמרו בדיוק את מה שאני אמרתי בנוגע לסקרים. שוב התעודדתי. אחר כך צלצלתי לבני דודים שלי שהבן שלהם נהרג במלחמת לבנון השנייה. אחת הסיבות העיקריות שבגללה לא רציתי להצביע למפלגה שהצבעתי לה כל השנים היתה המלחמה הזאת שבה נהרג הבן שלהם, כי אנשי המפלגה הזאת היו שותפים לאופן הגרוע שבו היא נוהלה.
אשתו של בן הדוד שלי אמרה שהם לא מצביעים הפעם, כי הם לא רוצים להצביע לאף אחת מהמפלגות שהיו קשורות למלחמה. אמרתי להם שגם אני מהסיבה הזאת לא מצביעה לאף אחת מהן וסיפרתי לה על המפלגה החדשה שמצאתי. אשתו של בן דודי אמרה שזאת באמת נשמעת מפלגה טובה והוסיפה שגם היא שקלה להצביע לה, אבל בסוף החליטה שלא, כי היא בטח לא תעבור את אחוז החסימה, והוסיפה ואמרה שהיא מאוד שמחה שאני זוכרת את הבן שלהם ביום הזה, כי כל השאר שכחו. יכולתי לשמוע אכזבה בקולה, ושמחתי שלפחות אני לא אכזבתי אותה.
אחרי שהחזרה הסתיימה אכלנו, ואחרי האוכל הלכנו לנוח. אחרי הצהריים הגיעו שני הילדים הגדולים שלנו, שבאו כדי להצביע. התברר שכל אחד מבני המשפחה שלי מצביע למפלגה אחרת מהמרכז שמאלה. ניסיתי לעניין את הילדים במפלגה שלי. היו לי גם הפליירים, אבל הם אמרו שלא צריך ונסענו לקלפי.
בדרך אספנו חבר של הבן שלי שרצה גם הוא להצביע, ובמכונית התברר לו שגם אותו העבירו לקלפי אחרת. ראיתי שגם הוא מרגיש קצת טמבל, ואמרתי לו שזה בדיוק מה שגם קרה לי, והוא מיד הרגיש יותר טוב. אחר כך תהיתי מה זה אומר עלינו כמשפחה, שכל אחד מאיתנו מצביע למפלגה אחרת, ועניתי לעצמי שזה דווקא סימן טוב, כי זה אומר שאנחנו פלורליסטים, כמו המפלגה שלי, ושוב התעודדתי.
מחוץ לקלפי, בתחנת אוטובוס, עמדה הדוקטורית לפרפרים עם עוד מישהי. שתיהן לבשו חולצות של המפלגה והיו להן המון פליירים והן שמו גם שלט גדול ופנו לעוברים ושבים. בשלט ראו תינוק ערום עם חיתול, ואישי אמר שזה לא בסדר ששמים ככה תינוק ערום בגשם. הן צחקו, אבל אותי הבדיחה הזאת קצת עצבנה כי היא היתה על חשבון המפלגה שלי. למרות זאת לא אמרתי לו כלום וגם אני צחקתי. החזרתי לדוקטורית את הפליירים שנשארו לי, בעצם את כל אלה שהיא נתנה לי אתמול, והיא הודתה לי. אמרתי לה שאני מוכנה להמשיך לעזור גם אחרי הבחירות והיא הודתה לי פעם נוספת.
ההצבעה עברה בקלות. לא היה תור ופשוט נכנסנו ארבעתינו זה אחרי זה מאחורי הפרגוד והצבענו למפלגות השונות זו מזו שלנו.
כשחזרנו הבייתה הבן שלנו לקח את האוטו ונסע עם החבר לקלפי שלו. אישי המשיך לקרוא את הספר על תורת המשחקים, והבת שלי ואני ראינו בטלוויזייה תוכנית על לטאות. הלטאות היו צבעוניות מאוד. בחיים שלי לא ראיתי לטאות צבעוניות כאלה. הראו שם גם איך הלטאות הנקבות מחפשות אוכל ובאותו זמן הלטאות הזכרים – אולי צריך להגיד לטאים – מנסים להזדווג איתן והן בכלל לא רוצות. הבת שלי אמרה שאצל בני אדם זה ההיפך. אחר כך הראו איך הלטאים הזכרים נלחמים זה עם זה על טריטורייה, והבת שלי אמרה שזה מזכיר היאבקות. זה באמת הזכיר היאבקות, ולי זה הזכיר גם את הבחירות.
כשהסרט נגמר המשכנו להסתכל בטלוויזייה כי רצינו לדעת איך הבחירות מתקדמות.
אחוזי ההצבעה היו בסדר גמור וגם לא היו בעיות מיוחדות , ואני התלבטתי אם ללכת בערב לעוד הרצאה במסגרת לימודים שאני לומדת בשנת השבתון או להישאר בבית ולראות את המדגם בטלוויזייה. אישי שראה שאני קצת מתוחה עודד אותי לצאת, אמר שכדאי שאתאוורר קצת, ובסוף באמת יצאתי.
ההרצאה שהלכתי אליה היתה על אנטארטיקה. המרצה סיפר על מסע שעשה בעקבות משלחת שארגן אקספלורר – מגלה ארצות – בשם שקלטון. הוא אמר שהיום כבר אין אנשים כאלה, ומישהי מאחורה אמרה שהיום יש אקספלורר רק באינטרנט.
הסתבר שהשקלטון הזה היה אדם עם אומץ ונחישות בלתי רגילים, וכמוהו גם המרצה שלנו שנסע בעקבותיו עם משלחת שכללה גם את אשתו ושתי הבנות הקטנות שלו. בזכות האומץ והנחישות שלהם גם שקלטון וגם המרצה ראו מראות טבע מדהימים: קרחונים מסוגים שונים, אריות ים והמוני פינגווינים, והמרצה הראה אותם גם לנו בשיקופיות.
מחוץ לאולם שבו נערכה ההרצאה השתוללה סופה, וכבר התקשיתי להגיד אם זה סימן טוב או לא. כדי להתעודד אמרתי לעצמי שמי יודע אולי יום אחד גם אני אסע לאנטרקטיקה. המרצה אמר שלא מוכרחים לארגן משלחת, שיש גם אניות תיירים. הוא אמר גם שלא נדאג, שנספיק להגיע הבייתה בזמן למדגם, וחזר ואמר שלא צריך לדאוג, כי "יהייה רע" והוסיף "אני מבטיח לכם". כולם צחקו ואני ביניהם, אבל עדיין קיוויתי לטוב.
בדרך הבייתה, במכונית, הקשבתי לרדיו. הקריין אמר ששני הערוצים הקדימו את המדגם בדקה, למרות שזה אסור על פי החוק. נשארו שלוש דקות. התפללתי. נשמעה המנגינה של החדשות והשדרן התחיל לציין את מספרי המנדטים שקיבלו המפלגות. המפלגה של הבן שלי ניצחה, של בעלי הגיעה למקום הרביעי, ושל בתי השתרכה אי שם מאחור. את המפלגה שלי השדרן אפילו לא הזכיר. נזכרתי במדגמים משנים קודמות ובעמודות שמתארות את המנדטים. נזכרתי שהמפלגות הקטנות מסומנות בקוביות קטנות, וחשבתי שהמפלגה שלי בטח קיבלה מין קובייה קטנה כזאתי.
כשהיגעתי הבייתה התברר שלא קיבלנו שום קובייה, אפילו לא פצפונת, והתחלתי להרגיש רע. ההרגשה הטובה פשוט לאט לאט אזלה ממני כאילו יצאה דרך איזה חור נסתר בגוף כמו מתוך בלון. לרגע נדמה היה לי שהפכתי לאויר. התחלתי להרגיש לא שייכת, לא שייכת לשום אדם ולשום מקום.
אישי ניסה לנחם אותי ואמר שבמדגם כזה יכולות להיות טעויות ושצריך לחכות לתוצאות האמת. זה לא כל כך עזר להרגשה שלי. המשכתי לבהות בטלוויזייה. אנשים מהמפלגה של הבן שלי הניפו דגלים ושרו ורקדו, אבל הבן שלי, חייל משוחרר, אפילו לא ראה את זה. הוא ישב בחדר שלו והתכונן למבחן הפסיכומטרי.
אחר כך נזכרתי איך בהרצאה על אנטרטיקה המרצה הראה את כדור הארץ והצביע על נקודה קטנה ואמר: "כאן אנחנו", וכולם צחקו. חשבתי לעצמי שאני בסך הכל נקודה קטנטונת בתוך הנקודה הקטנה ההיא, שהצביעה למפלגה קטנטונת שלא עברה את אחוז החסימה, ולמי זה, בעצם, כבר משנה כל כך ביקום הגדול.
בטלוויזייה חיכו למנצחים שיבואו לנאום את נאום הניצחון. הסתבר שיש שני מנצחים ואולי אפילו שלושה. הבעל שלי אמר שהמפלגה שלו חייבת ללכת עכשיו לאופזיצייה, והלך לישון.
הבת למדה בסלון ואני הפסקתי לבהות בטלוויזייה והתחלתי לבהות בקירות. כנראה נראיתי עצובה, כי גם הבת שלי ניסתה לנחם אותי למרות שגם המפלגה שלה לא הצליחה מי יודע מה. היא אמרה שאלה רק בחירות, והזכירה לי שהחלטתי לתמוך במפלגה הזאת רק לפני כמה ימים. תארי לעצמך, אמרה לי, איך מרגישים עכשיו האנשים שממש עבדו עבור המפלגה והמועמדים.
חשבתי לעצמי שהיא צודקת מאוד, ושבאמת איבדתי קצת פרופורציות, ופתאום התחיל להתנגן לי בראש השיר של אדית פיאף "נו, רייה נה ריין, נו ז'ה נה ריגרטה ריין". זה השיר הזה, שבו היא אומרת שהיא לא מתחרטת על שום דבר. לרגע התחרטתי שלא המשכתי ללמוד צרפתית ובגלל זה אני לא יכולה להבין עכשיו את כל המילים, אבל אז נזכרתי שהשיר מדבר על חוסר חרטה והפסקתי. הפסקתי להתחרט על הכל, ובעיקרו על הקול שאולי בזבזתי, ושהיה אולי מועיל למפלגה אחרת. השיר המשיך להתנגן בתוכי ולאט לאט אפילו שוב קצת שמחתי. שמחתי על שלכל הפחות הצבעתי למפלגה שבאמת האמנתי בדרך שלה, ואז נזכרתי שוב בהרצאה על אנטרטיקה.
המרצה הראה סרטון שראו בו המוני פינגווינים בערבות הקרח וסיפר איך בני הזוג, הפיגווינים, הפינגווין והפינגווינית, מזהים זה את זה בתוך ההמון רק לפי הקול בתקופה שבה הם דוגרים על הביצים, ואיך אחר כך הם מזהים באופן הזה גם את הצאצאים שלהם.
ראו בסרטון גם את הילדה הקטנה של המרצה מדברת עם פינגווין, וכשנזכרתי בתמונה הזאת חשבתי לעצמי, שזה סימן טוב שילדה קטנה משוחחת עם פינגווין כמו עם חבר טוב. לא ידעתי בדיוק סימן לְמַה, אבל ידעתי שזה סימן טוב למשהו. בהחלט למשהו.
*******
את הסיפור הזה שנכתב במהירות די גדולה בתוקף המאורעות האחרונים אני מקדישה לאנשי התנועה הירוקה – מימד, שבהם תמכתי בבחירות האחרונות ואני עדיין תומכת.
לדעתי לא הפסדתם, להיפך. פרצתם דרך חשובה, שאנשים רבים, ואני ביניהם, הזדהו איתה. אני מקווה שתמשיכו ללכת בה.
עלו והצליחו!
יוצאת לאור 