ארכיון קטגוריה: ענייני היום

הרהורים על האינטרנט – בעקבות איי וויי וויי וגם יובל נוח הררי

לפני זמן מה יצא לי לראות בערוץ 8 סרט דוקומנטרי על האמן הסיני המרשים מאוד והלוחם למען זכויות אדם,  איי וויי וויי, שהזכיר לי עד כמה זכויות אדם אינן מובנות מאליהם, כמה קשה נלחמו בעבר אנשים כדי להשיג אותן, ועדיין נלחמים, וכמה חשוב, לפיכך, להגן עליהן. איי וויי וויי דיבר בשבחם של האינטרנט – הבלוגים, והרשתות החברתיות וסיפר על השימוש שהוא עושה בהם במאבקו, על האופן שבו הם מאפשרים גם לאנשים פשוטים להשפיע על דעת הקהל, ועל חשיבותה של התקשורת. הסרט הסתיים במעצרו של איי וויי וויי על ידי הרשויות בשל אי תשלום מסים, ובסופו לא יכול היה יותר לדבר בחופשיות וכן נאסר עליו להמשיך לפרסם דבריו ואמנותו באינטרנט.

דברים אלה הזכירו לי דברים אחרים שקראתי משל  סופר אמריקאי (שאינני זוכרת כרגע את שמו) שאמר שהוא לא מאמין שאדם בעל חיבור לאינטרנט יצליח ליצור יצירה ספרותית בעלת ערך, וחשבתי על הפער הגדול בין שתי העמדות האלה, המעידות בעיקר על החברות השונות שבהן חיים שני היוצרים. הסופר האמריקאי – בעולם שבו האינטרנט משמש בעיקר להרחבת הקשרים החברתיים של האדם ולפרסומו, ואיי וויי וויי – בעולם שבו על מלחמה למען זכויות האדם משלמים בחיים.

ניתן לומר שהאינטרנט הוא ההמצאה הטכנולוגית החשובה ביותר מבחינה תקשורתית אחרי הטלפון והטלויזיה, אבל כמו בבדיחה שבה מישהו שואל איך תראה מלחמת העולם השלישית ומישהו אחר עונה "אני לא יודע אבל ברביעית אנשים יילחמו שוב במקלות ובאבנים", נראה לי שאחרי עידן האינטרנט, כלומר אחרי שההתלהבות הראשונית ממנו תחלוף, אנשים יחפשו שוב מפגשים של פנים אל פנים, ואולי, במידה מסויימת זה כבר קורה.

אולי  מיני "מהפכות חברתיות" כמו גם זו שארעה בישראל לפני שנתיים (מדהים שכבר שנתיים עברו, ונשאלת כמובן השאלה מה בדיוק נהפך…) לא פחות משהתרחשה בזכות האינטרנט, התרחשה כתגובת נגד לקומוניקציה הלא גופנית שהוא כופה על האנשים, ואכן, זכור לי שאחת החוויות העוצמתיות במהלך ה"מהפכה" היתה עצם היציאה מהבית, עצם הגיחה מאחורי המחשב וההסתובבות במרחב ציבורי בחברת המוני אנשים בשר ודם, חוויות שבמידה רבה נעלמו מחיינו. ייתכן גם שהצורך הזה של שהייה בחברת אנשים אמיתיים שאינם בני משפחה הוא גם אחת הסיבות לפופולריות הגדולה של מיני תוכניות ריאליטי הנותנות לצופה את האשלייה שהוא "נפגש" עם אנשים אחרים ו"מכיר" אותם לפניי ולפנים, בעודו יושב בעצם בביתו וצופה בהם בטלויזיה.

מהבחינה הזאת גם האינטראקציה החברתית באינטרנט היא במידה רבה אשלייתית. אנחנו לא באמת מכירים את האנשים שאיתם אנחנו מתקשרים, אין בינינו יחסי חברות אמיתיים, ולכן אין באינטראקציה הזאת כדי להקל באמת על תחושות של בדידות, ואולי היא אפילו מעצימה אותה.

עניין זה מזכיר לי אמירה שהרשימה אותי במיוחד בספרו המצויין של יובל נוח הררי "קיצור תולדות האנושות", שבה הסביר שהעולם המערבי נוטה להעלות את האינדיבידואליות על נס, אבל בעצם האינדיבידואליות מאפשרת למשטרים המערביים לשלוט ביתר בקלות באזרחיהם, שכן אזרחים בודדים ואינדיבידואלים חלשים יותר מאזרחים מאוגדים.

האמירה הזאת שלו מחזירה אותי לאיי וויי וויי שכאזרח במדינה לא דמוקרטית העלה על נס את האינדיבידואליות ואת יכולתו של אדם יחיד, כמוהו, להילחם במשטר שלם לא מעט באמצעות האינטרנט. כנראה שכמו הרבה עניינים אחרים, גם האינטרנט הוא עניין של גיאוגרפיה לא פחות מאשר של מהות.

בוגי יעלון נגד מגילת העצמאות ונתן בלנק

מסתבר שזכינו בשר ביטחון ליברלי ושוחר חופש מצפון המתנגד להטלת סנקציות אוטומטיות פליליות על סרבני גיוס מטעמי מצפון, אבל זאת אך ורק כשהם משתייכים למגזר הנכון, כלומר החרדי. במקרים אלה מעוניין שר הביטחון לדון בעצמו בכל מקרה סרבנות לגופו, אבל כשסרבני המצפון הם, לא עלינו, חילונים, כמו במקרהו של נתן בלנק, לא רק שהסנקציה היא אוטומטית אלא שהיא מופעלת פעם אחר פעם אחר פעם (עד עתה עשר פעמים והיד עוד נטוייה).

ובתחתית שרשרת המזון המצפונית נמצאים, כמובן, הערבים, שלהם אפילו לא ניתנת הזכות לסרב. הם מסורבים מראש, וזאת במדינה שכך נכתב במגילת העצמאות שלה:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות;"

ראו גם כאן:

https://hanist.wordpress.com/2013/05/25

בואו לצעוד ביחד ביום שישי הקרוב ב-7.12 נפגשים בשעה 10:30 בכיכר הבימה בת"א

מזה זמן אני מכותבת של "שלום עכשיו". עד עכשיו נמנעתי מלהעלות בבלוג אי מיילים שאני מקבלת מהם על מיני אירועים ומצעדים, אבל הפעם, אני חשה, מדובר באמת בשעה קשה. אמנם משרד החוץ הנחה את השגרירים הנזופים לומר לנוזפיהם שתכנון השכונה החדשה במזרח ירושליים הוא מכורח הבחירות, אבל אין שום סיבה שאנחנו, אזרחי המדינה המתנגדים למהלך, לא נשמיע את קולנו כנגדו. להיפך: יש סיבה שנשמיע אותו כדי לומר שאנחנו לא מסכימים, ולא רק שאנחנו לא מסכימים, אלא שלפי הסבר משרד החוץ מתקיים כאן קמפיין בחירות על חשבון משלמי המיסים, וגם כנגד כך יש למחות. כלפי פנים הוסבר שמדובר ב"בטחוננו הלאומי", בעוד שמה שפוגע בבטחוננו הוא דווקא המהלך הזה המכרסם בלגיטימציה של ישראל בעולם המכורסמת ממילא. התפיסה של "עם לבדד ישכון" ו"לנצח נאכל חרב" היא תפיסה מסוכנת לבטחוננו

אז הנה האי מייל ככתבו וכלשונו

אחרי 4 שנים במהלכן הסיתו חברי קואליציה נגד ארגוני השמאל, בטענה (השקרית) כי הם מובילים לדה-לגיטימציה של ישראל בעולם, באו הימים האחרונים והוכיחו לכולנו כי היחידה שפוגעת במעמדה של ישראל בעולם, היחידה שמבודדת אותנו והיחידה שמביאה לדה-לגיטימציה בפועל היא אך ורק ממשלת ישראל!

ביום חמישי שעבר, 29/11/12, פנו הפלסטינים לאו"ם וביקשו מעמד של מדינה לא חברה. בקשתם התקבלה ברוב מוחץ.

לקראת ההצבעה, עשרות פעילי "שלום עכשיו" כבשו את הגשרים בת"א ובירושלים וקראו לראש הממשלה לתמוך במהלך ולהגיד כן למדינה פלסטינית.

בנוסף, שלום עכשיו פנתה לשרי החוץ וההסברה בניסיון למנוע את הנזק המדיני הצפוי מהתנגדותה של ישראל להצבעה באו"ם, והציעה קו הסברה אלטרנטיבי שיהפוך את ההצבעה להזדמנות ישראלית.

לצפייה באלבום התמונות המלא

לקריאת ערכת ההסברה

**********

בעקבות ההליכה לאו"ם החליטה ממשלת ישראל לנקוט בצעדי "ענישה" כנגד הרשות הפלסטינית והודיעה על בניית 3000 יחידות דיור ב-E1

E1 היא תכנית בנייה להקמת התנחלות גדולה ממזרח לירושלים, בלב הגדה המערבית, הרחק מהקו הירוק ומחוץ לתחום השיפוט של ירושלים.

תכנית הבנייה ב-E1 נועדה לחסל את הסיכוי להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, דבר המסכן את החזון הציוני ואת המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אם תכנית הבנייה ב-E1 תתממש, לא ניתן יהיה להגיע להסכם עם הפלסטינים כי לא יתאפשר רצף טריטוריאלי הגיוני בין הצפון והדרום של המדינה הפלסטינית, בין רמאללה ובין בית לחם.

E1 = מדינה אחת

ממשלת נתניהו מחסלת את החזון הציוני!

**********

בואו לצעוד עם "שלום עכשיו" במצעד זכויות האדם תחת הקריאה ביבי מבודד אותי!

ביום שישי הקרוב, 7.12, יתקיים מצעד זכויות האדם השנתי של האגודה לזכויות האזרח, ולאחריו קונצרט זכויות האדם הראשון מסוגו.

גם השנה, נצא לרחובות ונצעק- יש לנו זכות לחיות בשלום! יש לנו זכות לחיות במדינה שיוויונית, דמוקרטית ולא מבודדת!

נפגש בשעה 10:30 בכיכר הבימה בת"א כי עכשיו, יותר מתמיד, חשוב שנצעד כולנו יחד.

לפרטים נוספים לחצו כאן

**********

אנחנו זקוקים לעזרתכם כדי להמשיך ולפעול למען חזון 2 המדינות ושמירה על ישראל יהודית ודמוקרטית, תירמו לשלום עכשיו באינטרנט באמצעות תרומה מאובטחת

להצטרפות למגוון הפעילויות של "שלום עכשיו" צרו קשר עםמור: mor@peacenow.org.il

בברכה,

ענבל משען

זאת לא הספרות שמתה, זאת השיטה

מנחם פרי מתבכיין בגלריה של הארץ על מות הספרות. זאת לא הספרות שמתה. זאת השיטה – שיטת ההוצאה לאור ושיטת השיווק, השיטות שהתייחסו אל הספר כאל מוצר צריכה, אל הסופר כאל מותג , ואל העורך כאל שליט על.

פרי עצמו היה במידה רבה מייסדן של השיטות האלה, אלא שלא פרי הוא העניין כאן. אם לא היה זה הוא, ודאי היה קם איזה גאון תורן אחר שהיה מזהה לאן נושבת הרוח, וסופרים אחרים היו חוברים אליו ונהנים מהפירות.  

עכשיו, כשהמהלך הצליח מעל ומעבר למשוער, והמוצר נמכר במחיר מבצע  של 4 במאה בצירוף שובר לאיקאה – מקוננים מייסדי השיטה ומרוויחיה הגדולים כל עוד עבדה לטובתם, ועוד מכנים את בכייתם: "מחאת הסופרים".

למה הדבר דומה? לטייקונים שמבכים את מצבם הכלכלי הקשה בשל הירידה ברווחיהם, כיוון שקמו עליהם טייקונים חזקים מהם .  

אין לטענות האלה דבר וחצי דבר עם ספרות. סופרים ומשוררים אמיתיים כתבו תמיד ויכתבו תמיד מתוך כורח, ולא פרי, עם כל הכבוד לו , הוא שייקבע את חייהם או את מותם.

חוק הסופרים, שפרי וכוכביו נלחמים היום למענו, נועד לחזק את מעמדם של הסופרים החזקים יחסית, ולא להציל את הספרות. הוא גם לא ייפגע ברווחיהן של רשתות הספרים שימשיכו ודאי במבצעים על ספרים פחות חדשים. לפיכך יש צורך במהלך רדיקאלי, שיחרוג לגמרי מהשיטה, ייצא מהמטריקס, והמהלך שאני בעדו בשלב הזה, שהוא כנראה שלב ביניים עד שהספר האלקטרוני ישתלט על התחום (זה עוד ייקח זמן, לדעתי ) – הוא הוצאה עצמאית לאור של ספרים, ושיווק הספרים באמצעות מפגשים עם קהל ובאמצעות האינטרנט.

כך יכולים הכותבים לעקוף הן את הוצאות הספרים והן את הרשתות, למכור את הספרים במחירי המבצע של צומת וסטימצקי כמחיר ריאלי, וכל הרווחים יהיו שלהם.

מדובר בכל מקרה בהמעטת ההפסדים, שגם זה סוג של רווח, שכן כיום סופרים ומשוררים נדרשים לשלם מכיסם סכום לא קטן עבור ספרים "לא מסחריים", והוצאות הספרים אפילו לא טורחות לייחצן את הספר, שכן כבר הרוויחו את שלהן מהכותב, ועל כן למה להן להתאמץ?

לגבי האפשרות שהמדינה תסבסד הוצאה לאור של ספרים כפי שהיא מסבסדת תיאטרון וקולנוע – סבסוד כזה שוב יעמיד בראש הפירמידה קבוצה של אנשים, שיחליטו את מי לסבסד ואת מי לא, כמו הוצאות הספרים דהיום. הכוח פשוט יעבור מקבוצה אחת לאחרת, ונשאלת השאלה מי ייבחרו לתפקיד, ובמי הם יבחרו ולמה.

הוצאה עצמאית של ספרים לאור פותרת גם את הבעייה הזאת.

גילוי נאות: יואב איתמר ואני שהוצאנו לאחרונה לאור את "מקף" – כתב עת חדש לספרות – פועלים למען יוזמה חדשה, שתסייע  לכותבים להוציא לאור את ספריהם באופן עצמאי. מי שמעוניין יכול כבר לפנות אלינו בעניין זה באמצעות האתר של "מקף". (בקרוב המפגש  התל אביבי)

http://makaf2012.wordpress.com/

ניתן ליצור קשר עם המערכת בכתובת:makaf.magazine@gmail.com

כתובת למשלוח מכתבים:מאנה 4 דירה 3 תל אביב 64168

ועוד על "מקף" ועל ההשקה החיפאית אפשר לקרוא כאן

נילי דגן באתר mysay – http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaazrk

ראיון עם אלי אשד באתר יקום תרבות – http://www.yekum.org/2012/05/%D7%9E%D7%A7%D7%A3-%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%94/

האתר של שועי רז – http://shoeyraz.wordpress.com/2012/05/21/abstract/
האתר של יעקב פורת – http://www.artporat.com/Prague04/Makaf/Makaf-launching-evening.htm

רחל פרומן קומלוש באתר דה מארקר – http://cafe.themarker.com/post/2633200/

מקף באתר אינדיבוק – http://indiebook.co.il/%d7%9e%d7%a7%d7%a3-%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa/
ועוד…

הגיע הזמן לבקש סליחה מניצולי השואה

ראיתי אתמול בטלויזיה שלושה סרטים: הראשון על שני אחים, שכילדים ניצלו בסופו של דבר ע"י קסטנר, השני על קסטנר והשלישי על משפט אייכמן. שלושת הסרטים כמו המשיכו זה את זה והשלימו זה את זה עד הפינאלה שאליה עוד אגיע.

הסרט הראשון – על  האחים – היה רווי חמלה אנושית. בעיקר נגעו ללבי האופן שבו סיפרו האחים על הנשים האמיצות וטובות לב שהושיטו להם יד בעודם ילדים, וטיפלו בהם באהבה ובמסירות. אך החיים, ממש כמו שטען איוב, לאוו דווקא זיכו אותן בגמול. אחת מהן התאבדה אחרי שנודע לה שארוסה נהרג ושהיא לא תוכל לאמץ את הילדים, ואחרת היתה אישה צעירה שתינוקה נרצח ע"י האיכרה שהצילה את חייה ויילדה אותה, כי האיכרה פחדה שבכי התינוק יגלה את הילדים. האישה המשיכה לטפל בילדים גם אחרי מות תינוקה, אבל בהמשך לא יכלה יותר ללדת ילדים.

היה מרגש לראות את הקשר בין האחים, את האחווה למרות השוני, ובעיקר  את הרגע שבו האח הגדול אחז כמו מבלי משים בידו של הצעיר והצעיר שאל אותו: "מתיי פעם עשית דבר כזה?" והחיבוק שהגיע בעקבותיו.

                                              *

האח הגדול הופיע לאחר מכן גם בסרט על קסטנר. במאית הסרט ניסתה להבין איך זה שהיהודי שהציל מספר הכי גדול של יהודים בשואה זכה בארץ לקיטונות של בוז ושנאה ובסופו של דבר נרצח. מישהו או מישהי הסביר או הסבירה שהמדינה הצעירה היתה זקוקה למיתוס של גבורה עבור לוחמיה ולכן האדירה את סיפורה של חנה סנש – סיפורו של מבצע צבאי כושל שמראש לא היה לו שום סיכוי לחולל שינוי – ולעומתו קעקעה את דמותו של קסטנר שהצליח להציל יהודים בפועל אך הואשם כמשתף פעולה עם הנאצים. הרוצח ,אגב, ממש כמו ברצח רבין, היה מחוגי הימין הקיצוני.  הוא אמנם טען שמישהו אחר ירה את הירייה שהרגה את קסטנר, אבל לא ברח מאחריות.

בהמשך הסתבר שהסוכנות היהודית עצמה עמדה מאחורי כמה מפעולותיו של קסטנר– ניסתה לרכוש באמצעותו נשק מהנאצים. הבמאית העלתה את האפשרות שקסטנר קיווה שהסוכנות תודה בחלקה בפרשה ולא רצה לחשוף אותה בעצמו, אבל הסוכנות, כמובן, לא עשתה זאת.

טומי לפיד אמר בסרט שהמדינה שבדרך עשתה מעט  מידי עבור ניצולי השואה. הניצולים עצמם סיפרו על איך שאנשי הפלמ"ח וההגנה זלזלו בהם, כינו אותם כמי שהלכו לצאן לטבח, על איך ששנים הרגישו מנודים כאילו האשימו אותם על כך שניצלו בזכות רכבת קסטנר והתביישו. ניצולה אחת השתמשה במושג "אות קין".

נזכרתי שזאת היתה האוירה הכללית גם בישראל של ילדותי ונעוריי – לא רק כלפי ניצולי קסטנר אלא כלפי כל הניצולים, ועלה בדעתי שאולי בטקס יום השואה הממלכתי הבא, במקום לשאת נאום פוליטי על השואה הבאה העומדת בפתח ייפנה ראש הממשלה אל ניצולי השואה ויבקש מהם סליחה על היחס המשפיל שקיבלו מהמדינה שבדרך ומהמדינה הצעירה דווקא ברגעים שבהם נזקקו ממנה להכי הרבה תמיכה.

לא יזיק להתנצל בהזדמנות הזאת גם על היחס בהווה שבו פקידי האוצר מונעים מהניצולים שנותרו את הכספים שמגיעים להם ומערימים בדרכם קשיים ביורוקרטיים.

אלא שגם יחסם של חלק מהניצולים עצמם אל קסטנר היה מקומם. ניצולה אחת ישבה בתוך בית מפואר שנראה כמו ארמון, והתלוננה על כך שבאיזשהו שלב בדרך הוכנסו לברגן בלזן וראו שם מראות נוראיים ש"לא היו צריכים לראות." אולי היתה שייכת לאחת המשפחות העשירות שמימנו את מבצע ההצלה. האטימות שלה ואופן המחשבה שלה ש"לא הגיע לה לראות מה שראתה" כלומר את הסבל ששאר בני עמה סבלו, שאגב גם אמי, ניצולת ברגן בלזן, היתה ביניהם, היה מחזה קשה לצפייה.

אבל הגדיל לעשות הרבי מסאטמר שניצל על ידי קסטנר בעודו מותיר את צאן מרעיתו מאחוריו. הרבי הזה אמר שלא קסטנר הציל אותו אלא אלוהים, ועל כן הוא אינו מוקיר לקסטנר תודה. מה שיש לי לומר לרבי הזה, זה שאם לאלוהים היו אזניים והוא היה מסוגל לשמוע אותו הוא היה ודאי מתפלץ למשמע דבריו, ואם היה לו רוק – לא מן הנמנע שגם היה יורק עליו, אבל אלוהים, כידוע, הוא לא בשר ודם ולכן הרבי נשאר יושב על מקומו ללא פגע.

כן. כעסתי. כעסתי מאוד בזמן הצפייה. זה היה כעס ישן שעלה בי , צעקה ישנה שהיתה חנוקה לי בגרון הרבה זמן ומי יודע אולי באיזשהו אופן היא משתחררת קצת עכשיו.

הסרט הסתיים בסוג של הפי אנד שבו מוסד "ים ושם" הסכים סוף סוף לקבל אחרי שנים של התנכרות את הארכיון של קסטנר. אחת הניצולות שסיפרה על הסבל הרב שסבלה דווקא אחרי שהגיעה ארצה, אמרה שם: "מבחינתי השואה לא הסתיימה אף פעם. אולי היא הסתיימה היום".

היה בסיום הזה נחמת מה והיה מרגש גם לראות את שמחתן של בתו של קסטנר ונכדותיו – ביניהן, אגב, מירב מיכאלי, שבניגוד לתדמיתה התקשורתית הזחוחה משהו, נגעה ללב באופן שבו תמכה באמה, וגם בפתיחות שגילתה כלפי הרוצח וכלפי התנאים שבהם פעל. 

                                             *

לסיום ראיתי סרט נוסף על אדולף אייכמן. אייכמן, בעדותו, ייצג נאמנה את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנאליה של הרוע", אבל אי אפשר היה להתעלם מכך שכינוי כזה יכול היה להינתן רק על ידי מישהי שהסתכלה על האירועים מנקודת מבטם של המענים. מנקודת המבט של המעונים לא היתה שם שום בנאליה. היה שם בעיקר רוע. צרוף.

בשל ההליך המשפטי התבקשו העדים להיות ענייניים ולהתאפק מלהביע רגשות, וניכר היה שהדבר היה מאוד קשה להם. הוא היה קשה גם לקהל ששב וננזף על ידי השופטים, ואחדים מהם שרגשותיהם סערו – הוצאו מבית המשפט, והדיון אף הופסק.

אייכמן הדגיש שוב ושוב שהיה רק בורג קטן במכונה גדולה, ושקיים נהלים שהיה עליו לקיים בתוקף תפקידו. כל התנהלותו העידה על כך, שאכן היה אדם שהנאציזם ואולי גם הצייתנות הגרמנית, שטפו את מוחו, עד שהתנהג כחלק של איזו מכונה.

הסנגור ביקש להוכיח שטענתו לא נכונה, ושאייכמן עצמו היה בין נותני הפקודות ומחבריהן, כלומר בורג גדול. הסרט שהיה עשוי מרצף של צילומים מקוריים היו הפסקות של חושך, ובאחת ההפסקות האלה שהתארכה עד שנדמה היה לי שהסרט הופסק – כיביתי את הטלויזיה.

החושך היה סיום נאות למה שראיתי, אם כי אז נזכרתי בדבריה של אחת ממדליקות המשואה בטקס הממלכתי, שסיפרה שכתבה ספרי ילדים על השואה אבל סיימה את כולם בהפי אנד כדי לא לפגוע באמונם של הילדים בבני האדם.

                                           *

ספק אם בקשת הסליחה מניצולי השואה, אם מישהו יטרח בכלל לבקש אותה, תצליח לרפא את הפצעים הישנים, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם, ומוטב מעט מאשר לא כלום, ולא יזיק לבקש בהזדמנות הזאת סליחה גם מבניהם ומבנותיהם של הניצולים, שסבלו גם הם מהיחס אל הוריהם שעדיין נצור בליבם.

וביניהם גם בלבי שלי.

אולי עכשיו, אחרי הרשימה הזאת, יהייה פחות נצור.

                                        ***       

נכתב ביום השואה 2012

תודה לאלי ישי

תודה רבה לך מקרב לב

אלי ישי היקר

שר הפנים של מדינת ישראל.

לא יכולתי לבקש לעצמי

בגילי המתקדם

מחווה יפה יותר משלך

"פרסונה נון גראטה" –

מי פילל ומי מילל

לעת זקנה

לכבוד  שכזה

הניתן רק לנביאי אמת.

אז נכון שבנעוריי

הייתי חבר בתנועת הוואפן אס אס

כלומר שגיתי חטאתי פשעתי,

ונכון שהסתרתי זאת זמן רב

בשל הבושה הכרוכה 

מטבע הדברים

בחטא נעורים שכזה,

ובעיקר כיוון שהבנתי

שעלו על עקבותיי

ושמוטב, אם כן,

שאקדים ואודה, 

אבל תודה לאל

או למי שלא יהיה

התגברתי על אי הנעימות

שגרמה לי החשיפה המאוחרת

וכוחי חזר למותניי

ולכן הזהרתי

בטיפות הדיו האחרונות שלי

מפני האימה  הגדולה

הגלומה

כמו בסרט סוריאליסטי של בונואל

בקורבן שהפך לתוקף.

אז שוב תודה רבה לך

אלי ישי היקר

שר הפנים של מדינת ישראל

על שסייעת לי למרק את חטאיי

ולהפוך סוף סוף לקורבן באמת

וכך לחזור ולהיות איש הרוח

שעוד מנעוריי חלמתי להיות –

זה הניצב בראש מחנה הטובים

ומוביל מאחוריו

את כוחות המורדים

בחושך הגואה

על החתום:

ידידך לנצח נצחים

הסופר, המשורר ואיש הרוח

גינטר גראס

גרמניה,

התבל

נ.ב.

מסור תודה בשמי

גם לנתניהו ולליברמן

על תגובותיהם הנלהבות

מ"הלפיד" של קרל קראוס ליאיר לפיד

הרשימה פורסמה ב  – writersboutiqe  כאן http://www.writersboutique.net/blog/2011/11/1659

"איך נשלט העולם ומובל למלחמה? דיפלומטים משקרים לעיתונאים ומאמינים לשקרים האלה כשהם רואים אותם בדפוס" *

 לכאורה נראה שאת האבחנה החדה הזאת כתב סטיריקן מבריק בן ימינו בעקבות הדואט המצליח "איראן איראן" של הצמד ביברק בניצוח שמעון פרס, אבל מסתבר שכתב אותה קרל קראוס – משורר, סופר, מסאי, מחזאי עיתונאי וסטיריקן אוסטרי (1874-1936) שכתב בגרמנית. הוא נולד כיהודי, אך בשל אכזבתו המיר את דתו לקתוליות, והתאכזב גם ממנה.  

נתקלתי בשמו לראשונה בספר של ברוך קורצווייל "ספרותנו החדשה  – המשך או מהפכה?" (הוצאת שוקן, תשכ"ה). קרוצווייל  הזכיר את שמו של קראוס בצמידות לשמותיהם של ברנר, קפקא, וווייניגר , ותהיתי  מיהו האדם הזה שקורצווייל כל כך העריך (ואף הושפע ממנו מאוד בכתיבתו הסאטירית), ולמה הוא מוכר פחות מהאחרים. 

הסיבה נעוצה כנראה בעובדה שקראוס התנגד לציונות אותה כינה "אנטישמיות יהודית", שכן זיהה, שממש כמו האנטישמיות האירופאית גם היא שוללת את הקשר בין היהודים לאירופה.

באמצעות כתב העת "הלפיד" שערך ופרסם בו מכתביו, קראוס העביר ביקורת חריפה מאוד על העיתונות בת זמנו, טען שהיא מרדימה את הציבור באמצעות כתבות בנושאי בידור וזוטות, מנהלת שיח שבלוני וקלישאתי, ובאופן זה משתפת פעולה עם הכוחניות  של השלטון ומסייעת בהתבססותו.  

קורצוויל ביקש להוכיח שלקראוס היתה כמיהה לאיזו יהדות מקורית, כפי שקראוס עצמו ניסח: "באותו מצב שבו לא הכריזה עדיין על היותה בלתי תלויה ומשוחררת משלטון אלוה". כלומר, בניסוח  עכשווי: קראוס לא מצא את מקומו בתוך יהדות שאין לה אלוהים ולמרות זאת מדברת בשמו,  ואף שלח את חיציו הסאטיריים לכיוון אלה שהאשימו אותו בשנאה עצמית יהודית וכינה אותם: "אלה שאינם יודעים מטרה דתית מהי, אלה החיים הרבה מתחת לכל חשד, שבכלל היו מסוגלים להשתמש במשהו למען מטרה דתית כלשהי." **                                  

קורצווייל מכנה את קראוס  "המיסטיקן הגדול של הלשון בעת החדשה"  קובע שיחסו של קראוס לשפה "אינו אסתטי אלא דתי מיסטי" ומסביר ש"הקטסטרופה ההיטלרית היא שגילתה לקראוס, שהקיץ הקץ על עולמו הסאטירי ועל האפשרות להילחם את מלחמת הרוח באמצעי הסאטירה."                                                          

                                                                        *

 דוגמה עכשווית לעיתונאות מהסוג שמן הסתם היתה מזכה את כותבה בתגובה כלשהי ב"הלפיד" של קראוס, מצאתי בטור של יאיר לפיד ב-7 ימים של "ידיעות אחרונות" מתאריך ה-4.11.2011. לפיד נושא בטורו על נס, או שמא מוטב לומר על לפיד, את חופש הביטוי של העיתונות הישראלית, אך נשאלת השאלה לצורך מה הוא משתמש בו. הנה הדוגמה:  

"4    בנובמבר

השמאל הישראלי מסתובב בתחושה שאיש אינו זוכר את רצח רבין. זאת אומרת זוכרים, אבל זוהי מין אנקדוטה עצובה שהולכת ומתרחקת מאיתנו, ואיש אינו רוצה להסיק ממנה את המסקנות.

הימין הישראלי מסתובב בתחושה שאיש אינו זוכר את ההתנתקות. זאת אומרת זוכרים, אבל זוהי מין אנקדוטה עצובה שהולכת ומתרחקת מאיתנו, ואיש אינו רוצה להסיק ממנה את המסקנות.

אני חושש ששני הצדדים צודקים." 

לכאורה אומר כאן לפיד דברים נכונים, שאנשים משני צידי המפה הפוליטית יכולים להזדהות איתם, אלא שבעצם הצגת הרצח וההתנתקות  כך זה בצד זו כאילו היו שני חלקים זהים במשוואה לוגית, לפיד הופך שותף לתופעה שכביכול מצערת אותו – התרחקות מהאירועים ואי הסקת מסקנות. הרי אם באמת מצער אותו שהאירועים הולכים ונשכחים, למה אינו כותב עליהם ביתר אריכות ואף מסיק מסקנות? הרי יש לו לצורך כך עמוד שלם בעיתון. אולי הוא לא עושה זאת בשל החשש שאם יאריך ויעמיק הוא עלול לקומם כנגדו את אחד הצדדים. כך, בטכניקת ההשוואה שבה הוא נוקט, אפילו לא ביודעין, הוא מקזז אי נחת אחת באחרת, ויוצר מישור נוח להליכה, שממנו הוא יכול לפנות גם לימין וגם לשמאל, ולגזור קופונים בשני הצדדים.       

זאת רק דוגמה אחת לאופן שבו התקשורת והפוליטיקה הולכות יד ביד, ובמקרה של יאיר לפיד זה קורה אפילו בתוך אותו אדם. הדבר נובע בין השאר מכך ששתי המערכות הן  מערכות כוחניות במהותן השואפות לפופולאריות ולרייטינג.  כיוון שכך מוטב לשים לב למה שהתקשורת נמנעת מלסקר, למה שכותבים נמנעים מלכתוב – יש סיכוי שדווקא שם, באזורי הצל, יימצאו הנושאים  החשובים, המהותיים יותר. 

הנה עוד כמה הברקות מעוררות מחשבה של קראוס  על העיתונות: 

"משימת העיתונות היא להפיץ תרבות תוך כדי השמדת תשומת הלב שלנו"  

"העיתונאי הוא אדם חסר רעיונות, אבל בעל יכולת לבטא אותם; כותב שכשרונו משתפר בהתאם לדדליין. ככל שיש לו יותר זמן, כתיבתו נעשית גרועה יותר"

                                                        *

                                           הרהור בעניין רבין

 האם אין מן הטראגיות בבחינת אקדח המופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה, בעובדה שדווקא בשטחים הכבושים, שרבין היה שותף בהחלטה ליישבם, התפתחה המחשבה הדתית – לאומית הקיצונית, שהכשירה ברבות הימים את הקרקע לרצח שלו?

 

                                                            ***

 * הציטטה הראשונה ברשימה ושתי האחרונות לקוחות מהרשימה המומלצת "מה שנשמיד" של אורן פרסיקו בעין השביעית.  ניתן לקרוא שם בהמשך גם קטע ממחזה סאטירי שכתב קראוס בשם "ימי האנושות האחרונים":

http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/061111_What_we_will_destroy.aspx

השבוי

במקרה או שלא במקרה בדיוק בשבוע שבו שוחרר גלעד שליט משבי החמאס יצא לי לקרוא את "ארבעה סיפורים" של ס. יזהר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965) וביניהם "השבוי".
יזהר מספר בו על רועה צאן פלסטיני תמים, שכוחותינו שבו במהלך מלחמת העצמאות. לרוע מזלו רעה הרועה את צאנו בנוף הפסטורלי בדיוק במקום שבו נצפה על ידי כיתת חיילים שיצאה לסיור. וכך מתאר יזהר אל לכידתו: "מיד הותחם מעגל בעולם, הכל מעבר למעגל, ובתוכו מופרש אחד שיצודוהו חי, וכבר יצאו הציידים."
ובהמשך: "… ופרצנו בדהרה אל הבחור שהיה יושב על אבן בצל האלון. קפץ הלה על רגליו, מיד אחזתהו בהלה והשליך מקלו ורץ כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, ישר אל זרועות הציידים."
ובכן מסתבר ששם, אז, במלחמה ההיא, שבה התחילו להתהוות הפליטים הפלסטינים, פגעו דווקא כוחותינו בחפים מפשע, שנלכדו בידיהם כמו חיות רדופות, כמו במשחק.
"אה, איזה צחוק! שיא הכיף! המם מם שלנו לא נח וכבר הבהיק אמצאה זריזה ומפתעת בחריפות נועזת: גם את הצאן ניקח! דבר מושלם. היכה כף אל כף וסיים בשיפת שתי כפות מבוסמת- נחת לאמור: "זה העניין! ועוד פלוני אחריו עילא ובלע רוקו: – "יהייה גולש! א-ני אומר לכם !…" והתעוררנו כולנו למלאכה בחשק, שהנאת מנצחים ושכר-עמלים הרתיחוהו להתלהבות של אמת: יאללה!"

לא אתייחס ברשימה הזאת בהרחבה לסגנונו של יזהר, שדומה שהתיישן מעט עם השנים, אבל יחד עם זאת עולה ממנו רוח התקופה – שפה גבוהה מליצית ובארוקית כשמדובר בתיאורי נוף וטבע ובהרהורים, ושפה יומיומית מתובלת בסלנג ואפילו ערבית – בדו שיח. ברשימה הזאת אתייחס יותר לתוכן. ובכן מסתבר שלא רק צייד של  חפים מפשע היה במלחמת  העצמאות, אלא גם ביזה. התלהבות החיילים מהמשימה מפחידה את הצאן, אלא שהחיילים אינם מסוגלים להוביל אותו, ולכן הם נזכרים בשבוי וכך מתארו יזהר:"כבן ארבעים, שפם נוטף מעברי פיו, אף אווילי ושפתיים פעורות משהו, ועיניים, אלא שהללו קשורות בקופייה של עצמו – כדי שלא יראה כאן, איני יודע מה שלא יראה כאן."
מהתיאור הזה  וגם מתיאורים נוספים של השבוי, יש להודות, עולה ריח אנטישמי קל (הערבים יש לזכור גם הם שמים) שמצביע על היחס המזלזל המתנשא והמשפיל של החיילים כלפי ערביי המקום, יחס הבא לידי ביטוי באופן ברור ביותר בהתנהלותם.  
בעצת המ"מ מוסרת הכפייה מעיניו של השבוי ונקשרת לידיו, כדי שיוכל להוביל את הצאן, כי החיילים לא מצליחים לעשות זאת. בהמשך  מתנהלת חקירה אבסורדית שכן מסתבר שהשבוי אינו יודע דבר וחצי דבר אודות העניינים הצבאיים המעניינים את חוקריו, ועולה גם ההצעה "לגמור אותו" אך בסופו של דבר מטלפנים לסמ"פ ומחליטים לשלוח אותו למחנה אחר שבו חוקרים שבויים, ויזהר מציין בסוגריים :"(לפחות שלושה בחדר עיקמו חוטם בבחילה לדרך פסולה זו, כה אזרחית, כה פשרנית)".
כלומר חיסול שכזה היה בגדר הנורמה. משהוטל על המספר (בן דמותו של יזהר) לשמור על השבוי הוא מתלבט אם לא לשחררו, התלבטות המוצגת כסוג של זרם תודעה, ומזכירה "דילמות מוסריות" שבדומות להן דנו ברבות הימים בתנועות הנוער:   
"הנה זה עתה בידיך: הבחירה שלך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי לבך. לפי אהבתך, לפי אמת שלך, לפי הגדול מכל גדול – שחרורו של אדם.
שחרר.
היה אדם.
שחרר!"
כך מורה לחייל קולו הפנימי אלא שהוא לא משחרר את השבוי. בהכרעתו זאת הופך יזהר למבשרו של "יורים ובוכים" המאוחר יותר, וכמו מניח תשתית לתפישה הקיימת עד היום ביצירה הישראלית (ראינו אותה לא מזמן ב"ואלס עם בשיר"), והסיפור מסתיים כפי שהתחיל בתיאור הנוף  שבו מתחולל העוול ההופך שטוח ורדוד עם נבואה לימינו אלה: "…בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אי שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי יודע, של אזלת יד מחפירה, של מי יודע שבלב אישה ממתנת, של מי יודע גזירת-חיים, של מי יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור."  

אכן, לא גמור. על פי המצויין הסיפור נכתב בנובמבר 1948 כלומר במהלכה של מלחמת העצמאות, דבר מרשים לכשעצמו.  הצידוק המוסרי שהחיילים נותנים לעצמם לגירוש ולכיבוש עפ'י "חרבת חזעה" המופיע גם הוא בקובץ הסיפורים, הוא שהם מכינים בית לפליטים היהודים מאירופה, אלא שיזהר, מסתבר, לא מקבל את הצידוק הזה. הוא גם לא מקבל את צידוק עדיפות הכוח, כלומר את האמירה שרווחה בתקופה ההיא שכיוון שאנחנו חזקים יותר זכותנו לכבוש: 

"יום אחד לא נוח, ואחר כך ש ל נ ו  יכו כאן שורש, ימים רבים. כעץ על פלגי מים. כן. לעומת זה, הרשעים…אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?"  

הפליטים הערבים מושמים כמו היהודים בקרונות, ויזהר חש מה המחיר שמשלמים עבור גירוש שכזה: 

"כשיגיעו למקום גירושם כבר יהייה לילה. שמלתם היא לבדה כסותם לעורם בה ישכבו. טוב. מה אפשר לעשות. הקרון השלישי החל מטרטר. וכי חזה מעודו איצטגנין במעמד כוכבי שמי הכפר ובמזלות אנוש – כיצד ייפלו כאן הדברים? ואיזה אדישות יש בנו – כאילו מעולם לא היינו אלא מגלי גלויות – וגס ליבנו במלאכה." 

טוב להיזכר בדברים החשובים האלה בימים שבהם נדמה שנשכח לגמרי ההקשר ההיסטורי, שבו נשבו ואף שוחררו גלעד שליט ופלסטינים רבים, בימים שבהם נשמעות אמירות, שלפיהן אחד שלנו שווה אלף שלהם, וזאת למרות שאינני תומכת בשום טרור משום צד כנגד חפים מפשע, ושמחה מאוד בשחרורו של גלעד שליט.                                                   

                                                                   *

אל המשך לא צפוי ומרגש מאוד לסיפורו של יזהר התוודעתי במוצאי יום הכיפורים האחרון במהלך צפייה בטלוויזייה. היה זה  סיפורו של חייל ישראלי, מפקד, שיחידתו שבתה חיילים מצריים  במהלך מלחמת יום הכיפורים. הוא  סיפר איך ישב ודיבר עם אחד השבויים, היחיד שידע אנגלית, ולפיכך שימש כדובר החיילים המצרים שנשבו, איך שתו יחד קפה ועישנו סיגריה (גם השבוי של יזהר ביקש סיגריה אבל בקשתו רק הצחיקה את החיילים ששבו אותו ומבוקשו לא ניתן לו). השבוי המצרי, סיפר הישראלי, סיפר לו על חייו במצריים. הסתבר שהוא סטודנט באוניברסיטה כמו הישראלי, שהיה סטודנט בטכניון, שיש לו אישה ומשפחה, והחייל הישראלי הבין שמדובר באדם בדיוק כמוהו, (כפי שהבין גם המספר בסיפורו של יזהר), אלא שאותו חייל, שכבר אינו בן דורו של יזהר, אלא בן דור ילדיו, החליט בעקבות התלבטות לשחרר את השבוי, אחרי שחילץ ממנו הבטחה שלא יחזור להילחם. הוא אף נתן לו את מספר הטלפון שלו ואמר לו, שכאשר יהייה שלום יתקשר אליו. 
הוא סיפר שאחרי ששחרר אותו פחד נוראות. הפחדים שתיאר הזכירו את אלה שחלפו בראש המספר של יזהר. בעיקר חשש שהחייל המצרי המשוחרר יבגוד בו, יפר את הבטחתו, ויזעיק חיילים מצרים אחרים שיילחמו בהם ואולי יישבו אותו ואת חבריו, אלא שהחייל המצרי מילא את הבטחתו, ומיד אחרי שנחתם הסכם השלום עם מצריים – התקשר אל משחררו.  כיום הישראלי חי באמריקה וה"שבוי" המצרי לשעבר הוא  חברו הטוב.

                                                         *

במהלך שידורי הטלוויזיה שסקרו את  שחרור גלעד שליט, כאשר המסך נחצה לשניים, ומצד אחד נראתה שמחת הישראלים, ומהצד שני שמחתם של הפלסטינים, היה רגע שבו לא נראו דגלים, וקשה היה לומר מיהו מי – ברגע הזה הדמיון עלה על השוני. היתה בו  שמחה אנושית פשוטה על שחרורם של שבויים, שמחה שהזכירה, שכולנו  בראש ובראשונה בני אדם,  כפי שסיפר לנו יזהר וכפי שהבין משחרר השבוי המצרי במלחמת יום הכיפורים, דבר שאותו נוטים לשכוח בקלות בלהט הסכסוך.

מחאת הדיור – סולידריות וצדק חברתי וד"ש מאלברט אינשטיין

                                                                                                                                                לחברי גרעין "בראש" של הנוער העובד והלומד, באהבה

 מה שמייחד את מחאת הדיור ההולכת ומתרחבת היא שעד עתה – שבועיים מאז שהתחילה – אין לה עדיין מטרות מסויימות שניתן לסמן לידן וי אם יושגו או איקס אם לא יושגו, אלא היא מסמנת כיוון כללי של סולידריות וצדק חברתי. הכיוון הזה אומר שיש צורך בשינוי אמיתי ועמוק, ושינוי כזה, מטבעו, לוקח זמן. אי אפשר לעשות אותו בשליפות מהירות מהמותן. השליפות המהירות האחרונות של נתניהו (כולל השליפה שבה ירה ברפתנים) מלמדות שהוא לא מדינאי רציני, אלא לכל היותר אקדוחן מיומן.   

חשיבותה של מחאת הדיור היא בעצם התעוררותה. בעצם התפשטותה והתרחבותה. בעצם ההבנה ההולכת וגוברת של אנשים רבים שמדובר בשיטה ולא במקרה פרטי זה או אחר. זאת מחאה שמובילים אותה הצעירים.  כאם וכמורה ראיתי את הצעירים האלה צומחים. בני הצעיר הצטרף בכיתה ח' לנוער העובד והלומד, ובימים אלה הוא וחבריו מסיימים שנת שירות בקריית עקרון, שבמהלכה חיו חיים שיתופיים, עסקו בהדרכה, והשתתפו בהפגנות ומחאות רבות.  

מזה חמש שנים אני שומעת ורואה אותו ואת חבריו פועלים למען הערכים, שתופשים עכשיו את הכותרות. ראיתי וגם שמעתי דברים דומים מרבים מתלמידיי במהלך השנים וידעתי: גדל כאן דור של צעירים אינטילגנטים ואכפתיים, דור שחזר, בניגוד לזרם ולרוח התקופה אל ערכים שנדמה היה שכבר נעלמו מהעולם, ושלמרבה הפליאה והמזל גילה אותם מחדש.   

אלא ששינויים כאלה לא מתחוללים ביום אחד ואפילו לא בשבוע או בשבועיים. כרגע הכל מצטלם יפה, אבל הגל הזה שבו התקשורת מלווה את המהפכה הפוטוגנית, ומתמקדת כהרגלה השטוח באנשים מעטים, והופכת אותם לגיבורי תרבות לשעה – הימים האלה יחלפו, יעברו, וישובו ימי העבודה האפורה והסיזיפית במידה רבה, שבה עסקו צעירים עוד לפני המחאה המתוקשרת,  וזכו לחשיפה מעטה.    

החשיפה העכשווית חשובה, אבל היא איננה המטרה. היא האמצעי ויש למנף אותו להמשך עשייה בכיוונים העולים ומתבהרים כמו מתוך נייר לקמוס  – כן לסולידריות, כן לצדק חברתי, כן להחזרת המדינה לעם, ובמושג עם יש לכלול  את  כ ל  אזרחי המדינה בעלי כל הדתות המינים והצבעים  – ולא לסקטוריאליות, לא להעדפת מגזרים מסויימים על פני אחרים, לא לשמאל המתחפר בשאלת הכיבוש החשובה לכשעצמה, אבל שוכח את תפקידו החברתי. 

מה שהמוחים אומרים בעצם היום לפוליטיקאים הקטנים מכל קצוות הקשת הפוליטית זה: שכחתם אותנו בבית. נסעתם למסעותיכם הפרטיים ברחבי הארץ והעולם, ושכחתם אותנו –  ציבור הבוחרים שבזכותו היגעתם לשלטון.  מהבחינה הזאת אינכם הרבה יותר דמוקרטים מרודנים אחרים במרחב הגיאוגרפי שבו אנחנו חיים, כי דאגתם בעיקר לעצמכם ולשוחרי שלטונכם, ושכחתם אותנו. 

בעניין זה, עניין השכחה, יש לי רק בקשה אחת מכל האנשים שתומכים היום במחאה כולל ממני עצמי: בואו לא נשכח את מה שאנחנו רואים ושומעים עכשיו כשיגיע יום הבחירות. בואו נסמן את הימים האלה בזכרוננו, כי עד הבחירות הימים האלה ודאי יישכחו ויצוצו סיסמאות יפות וחדשות ומצגות מיופיפות שיטרחו עליהן טובי המומחים והיחצנים, אבל עלינו יהייה לזכור שמה שאנחנו רואים ושומעים היום הוא תוצאה של פעילות פוליטית רבת שנים – פעילות סקטוריאלית צרת ראייה ואינטרסים, ואל לנו להאמין  לכל המילים היפות שודאי עוד נשמע על סולידריות וצדק חברתי,  אלא אם כן יהיו מגובות מלכתחילה במעשים משמעותיים.  

כן, אני יודעת. גם אני עכשיו, כמו המוחים, אומרת דברים כלליים, ואת הדברים האלה יש צורך לפרוט לפרוטות קטנות, כי אלוהים, כזכור, נמצא בפרטים הקטנים. לשם כך נדרשים אנשים אחרים שיסייעו, כי גם כאן דרושה סולדיריות ודרוש שיתוף פעולה בין אנשים מתחומים שונים. מהבחינה הזאת אין מקום להטיח האשמות ב"מנהיגי המאבק" הצעירים על שלא יצאו לדרך עם משנה סדורה, ועל שלא קבעו מראש מטרות. הישגם הגדול הוא הצלחתם למשוך את תשומת ליבה של התקשורת ולהרחיב על ידי כך את המאבק, וזה הישג לא מבוטל כלל וכלל.  עכשיו מוטל על אנשים נוספים לעזור, לתמוך , איש איש בדרכו,  לדאוג לכך שההישג הזה לא יתמסמס וייעלם כמו עוד הצלחה תקשורתית ותו לא. יש להמשיך לדחוף את העגלה העמוסה  במעלה ההר.  

דברים רלוונטיים, בבחינת דרישת שלום מהעבר, מצאתי בנאום שנאם אלברט אינשטיין לפני אסיפת סטודנטים שהוקדשה לעניין פריקת הנשק. התרגום קצת ארכאי, אך ניתן להבין את הכוונה, ולהבחין בו גם בפציפיזם של אינשטיין.  

"…יותר מבשנים עברו תלוי מזלה של האנושות התרבותית בכוחות המוסריים שתוכל למצוא בקרבה. כולנו מרגישים שהמשחק החופשי של הכוחות הכלכליים, יצרי השלטון והרכוש של היחידים בלי יד מסדרת ומרסנת, אין בו כדי להביא אוטומאטית לידי פתרון הוגן…"

."..אנו זקוקים לסידור תכניתי של ייצור הנכסים, של סיפוק הכוחות בעבודה ושל חלוקת סחורות התוצרת, כדי שלא להשבית כוחות פרודוקטיביים רבי ערך ושלא לדלדל ולפרוע חלקי יישוב גדולים. אם האגואיזם חסר הגבולות עלול להוביל לאבדון בחיים הכלכליים, הרי ביחסים שבין לאום ללאום הוא מורה דרך גרוע עוד יותר."

"ולמה נגזר על כל אדם ועל כל אומה שיחרדו וירעדו לקיומם? מפני שכולם מתכוונים רק להנאת עצמם העלובה בת הרגע, ואין הם רוצים לכוף יצרם לשם אושרו ושגשוגו של הכלל.

לפיכך אמרתי לכם בתחילת דבריי, שיותר מבשנים קודמות תלוי עכשיו מזלה של האנושות בכוחות המוסריים שבה. בכל מקום שבעולם מוליכה הדרך להווייה של חדווה ואושר על פני וויתור וצמצום עצמי.

היכן מעיין הכוחות להתפתחות כזו? רק באלה שניתנה להם האפשרות לחזק רוחם ולשחרר מבטם בלימודים באביב ימיהם. וכך, אנו, הקשישים, נושאים עינינו אליכם בתקווה, שאתם במיטב כוחותיכם תחתרו ותשיגו את המטרה שאנו קצרה ידינו מהשיגה." 

                                                    *

 כפי שציינתי לעיל אני מקדישה את הפוסט הזה לחברי גרעין "בראש" של הנוער העובד והלומד המסיימים בימים אלה את שנת השירות שלהם בקריית עקרון, ועומדים להתגייס.  אני שולחת לכם באהבה רבה את השיר הזה של אהוד בנאי  – מי ייתן ומלאכי ציפורים מעליכם ישמרו את צעדיכם, והממשלה לא תפריע להם

http://www.youtube.com/watch?v=ieBX8OhPb6s

המקרה המוזר של עירא בן גיאת – בעקבות מלחמת לבנון השנייה

איזה זיכרון קצר יש לנו. רק לפני חמש שנים פרץ הטריומווירט אולמרט – פרץ – חלוץ ביהירות רבה במלחמה שנמשכה ונמשכה,  שנהרגו בה הן חיילים והן אזרחים, העורף ננטש, אנשים הפכו לחסרי בית, חיפשו מקומות מקלט, וחמש שנים אחרי איש כמעט כבר לא זוכר כלום חוץ ממשפחות ההרוגים כמובן (כנראה בגלל זה עלתה לאחרונה ההצעה שאלוהים יזכור אותם), ולכן כשמשפחות חללי צה"ל ארגנו טקס אזכרה בהר אדיר, איש משרי הממשלה או חברי הכנסת שפרצו את המלחמה לא הגיע.

לעירא בן גיאת, חברתי, אמא של סמ"ר יער בן גיאת ז"ל, חייל נח"ל  שנהרג במלחמה בזמן שחיפה על פינוי חבריו הפצועים, לא אכפת שאף אחד משרי הממשלה או חברי הכנסת לא הגיע, אם כי לא היתה מתנגדת שמישהו מהם יבוא לחבק אותה, כי את בנה, יער, היא אומרת, היא כבר לא יכולה לחבק. היא מעדיפה לבחור ביופי הנשקף אליה מהר אדיר, בעצים שהיא כל כך אוהבת, ובחצי הכוס המלאה. "יער העיר אותי" היא אומרת, ומסבירה שיער העיר אותה להבין שהיא בוחרת בחיים, אבל היא מודעת לכך שמדובר בדרך התמודדות לאו דווקא אופיינית, ושאנשים אחרים מתמודדים אחרת. כך קרה שיוסי בן גיאת, אביו של יער, בעלה לשעבר של עירא, נפטר לפני פחות משנה מצער על מותו של יער, ולאחר מכן קרה שנוף, בתם של עירא ויוסי ואחותו של יער, שהמשיכה את דרכו של יער ושירתה כחיילת קרבית, פוטרה ממשרתה כמלצרית אחרי שיצאה לשירות מילואים של שלושה שבועות.  

כי זאת המדינה שאנחנו חיים בה, מדינה שממהרת לשכוח את מי ששילמו מחירים עבור המלחמות שהיא עצמה פורצת בהן, אבל לא שוכחת לאסור נדרים וחרמות כדי למנוע ממי שמבקש למחות בדרך האפקטיבית היחידה העומדת לרשותו כנגד המדיניות שלה, כי כוח, מסתבר, מבין רק כוח, ומחאה של מילים לא מזיזה לאף אחד, כי מילים הן רק מילים הן רק מילים והן חולפות ברוח כמו להקות ציפורים נודדות. 

 

 

 

ראיון של עירא עם ירון דקל 

http://www.iba.org.il/bet/bet.aspx?type=32&entity=748181

 

 חיבור הבגרות של יער

https://hanist.wordpress.com/2008/07/17 

 


סופשבוע בסבך הלבנון

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=17558&blogID=251