כשריח השריפה באוויר – ביקורת על ספרי ב"עיתון 77 "

ביקורת מאת הגר אלון על ספרי עכשיו הזמן לומר אמת הוצאת גוונים 2009, 128 עמ'

 

ספר השירים של חני שטרנברג עכשיו הזמן לומר אמת מתאר מסע אישי, המאיר בקול אמיץ,רגיש וברור, חוויות חיים המשותפות לאנשים רבים. הספר ניצב בתוך הזמן הפרטי והכללי כאחד, ועוסק גם בתהליכי פרידה מהעבר, בהתרתו של סבך קשרים בינאישיים (עם הורים, בני זוג, ילדים וסתם אנשים) וגם בפיוס, אהבה והשלמה בהקיפו מנעד רגשות רחב, תוך שימוש בעין בוחנת מציאות, בהומור ברגישות ובחמלה.
האישי תובע פתרון של אמת בלתי מתפשרת, מכאיבה ככל שתהיה, שמתוכה מצליחה המשוררת להעלות לנו ולעצמה ארוכה. יחסיה המורכבים והנוקבים עם הוריה, דין וחשבון אהבתה כרעיה וכאם, מדרבנים את הקורא לפשפש במעשיו ולבחון את המקום בו הוא עצמו עומד כעת, כי עכשיו הזמן לומר אמת.
העיסוק בהורים נעשה מן המרחק שבין החיים למתים, והשירים מבטאים תהליך ממושך של נסיונה להבין את מהות הקשר שלה איתם. הזמן בשיריה, כך נדמה, רופא לנו ומאפשר אורך נשימה ופרספקטיבה רגשית שתוכל להביא פיוס או השלמה.
באחד השירים המרגשים "קדיש לאמי" (עמ' 11) פונה המשוררת לאמה: "הזמן העובר/ מקרב אותי אלייך// מה שנבצר ממני בחייך/ מתאפשר לי במותך". אפשר ממש לחוש את ידה מונחת על כתף האם: "חלקך הנעלם הולך ומתגלה לי/ כמו כתב סתרים על נייר ריק// עוד מעט תהיי מלאה לגמרי/ ולא יהיה בך שום מיעוט// ותאירי כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית / כמו שהארת קודם פגימתך." חני שטרנברג מצליחה לתמלל סבך רגשות וסתירות המלוות מערכות יחסים רבות בין אמהות לבנות, שלאחר מות אמן נותרו עם שאלות לא פתורות ומעגלים שיש לסגור. ביכולתה להביע כאב עז על מה שהוחמץ מחד, ואהבה ורצון עז להתקרבות מאידך.
באשר לאב, השיר הפותח את הספר מוקדש לו ונקרא בפשטות "אבי": סיזיפוס מודרני/ משה חדש/ עולה ויורד בגרם מדרגות עשוי מתכת/ נושא בתיקו לוחות שבורים של אבן/ שחקוקה בהם עשר פעמים / המילה "אהבה". השיר אינו שיפוטי. הוא נכתב מתוך חמלה ועצב, ומצייר דמות מעט אבודה. אפשר לדמיין את ההילוך הכבד ממשא הלוחות, אלו שבתיקו ואלו שבליבו של האב.
אולם כאשר קוראים את "התבוננות בתמונה" (עמ' 18), הפרספקטיבה משתנה: אמרת שטוב שיש לו לאדם חלומות/ אבל על שלך ויתרת/ ונתלית בשלנו/ כמו בקרנות מזבח, שופרות". שחרור מעול כזה יכול לבוא רק עם מות האב, והקריעה קשה ומהממת: "כשמת נפלתי על הרצפה הקרה הרחק ממך/ ושכבתי כך שניות, דקות, שעות / שנים ארוכות/… צר לי על שלא יכולתי לעמוד ולהריע לך ולחייך./ צר לי על שהתפוררתי וניגרתי // חול יבש בין אצבעותיך". היטב מוחשים כאן כובד הפרידה, ההכרה העצובה באובדן, אבל גם אומץ ליבה של המשוררת לקרוא לדברים בשמם: "לא יכולתי להריע לך ולחייך".
דמות הבת / האשה העולה מן הספר מבטאת עוצמה למרות הסדקים. אף שניגרה כחול בעבר, היא עומדת זקופת קומה בחייה הבוגרים כי אי אפשר לה לאמת שתיאמר בכפיפות קומה, בסתר, ולכן היא יוצאת לאור (תרתי משמע) כי עכשיו הזמן.
אך לא רק פן של כאבים והחלמה מהם אנו פוגשים בספר. הכותבת מחוברת בנפשה ובגופה לטבע ולסביבה. אוהבת ומדייקת ברגשותיה, ושוב, מביעה חוזק ורכות כאחד, נשיות לאין קץ. בשירה "אני באה אליך" (עמ' 62): "אני באה אליך/ כמו מים הבאים אל מים" ובהמשך: "ראה איך ההרים מתקמרים, מתעגלים / איך מרוב אהבה הם מצמיחים עצים/ (…) לפנים נזרקתי, התערבלתי, / נצבעתי ורוד. / נאספתי סביב מקל דק מאד./ אחר כך רוח פרעה בי/ אצבעות משכו, נאכלתי עד כלות / (…) כשאני באה אליך/ רעננה , עתיקה, נצחית/ כמי גשם."
אם בשיר הזה היא כמיים המסמלים רכות, חום נשי ומקור חיים, הרי שבשיר מס' 5 במחזור פרידות (עמ' 30) נכתב: "אני מוחקת אותך / כמו שמים שוחקים סלע./ (…)
כשתהפוך לאוויר/ אעבור דרכך/ כמו חוט דרך קוף מחט/ אהפוך לסילון בשמיים./ אצא לחופשי".
הנשיות המגולמת כאן היא חזקה, סבלנית, ומבטאת ניסיון וחוכמת חיים כמעט טאואיסטית: "כמו שמים שוחקים סלע" הכוח שבחולשה הוא בשחיקה העקבית, האינסופית, עד שיוותר רק אוויר. מעניין הצורך במשהו קונקרטי בכל זאת: הגבר מדומה ל"קוף מחט", והיא החוט העובר דרכו וממנו הלאה כמו בתהליך התבגרות, כאילו אין ביכולתה לראות את החופש שלה, אם הוא לא מוגדר לעומתו.
התמהיל הנשי של רוך וחום , שלעת הצורך יהפכו לעוצמה שקטה, אופייני לדמות הנשית בשירתה של חני שטרנברג.
המשוררת מתגלה כמי ששקט עושה לה טוב. שקט נפשי המסומל בשיריה בהליכה איטית, התרחקות מדודה, השלמה וקבלה המאפשרות לה להימנע מריצה ובריחה שאפיינו אותה בעבר. כך למשל: "אין ספק אני שוב משתנה./ עובדה: אין לי יותר צורך לעוף לשמיים/ ואני מסתפקת בהליכה על שתיים על פני האדמה" ("שיר ליום הולדתה ה-17 של בתי הבכורה" עמ' 45). או: "להשיר טיפות אחרונות של פחד/ (לא צריך לנסוע לשם כך לאלסקה)/ ולשוב ללכת הלאה/ בנחת, בלי למהר" ("עבודות בית" עמ' 49).
ועם כל זאת יש הומור בכתיבתה של חני שטרנברג. למשל בשיר בן הארבעה חלקים המפוזר במקומות שונים בספר "בדרך להוצאת הספרים". ההתרגשות לקראת הוצאת ספר נוסף משיריה, שהוא סיום והתחלה כאחת, כי המשוררת תמיד בתנועה, מהולה בהומור. "בדרך להוצאת הספרים 4" הבית השלישי (עמ' 52): "כשאני מגיעה לקופה מוכרת הכרטיסים מאירה פנים לקראתי./ היא וודאי יודעת שקיבלתי הודעה משמחת מהוצאת הספרים./ והכרוז הוא ידידי, עובדה: הוא מודה לי על נסיעתי / ומאחל לי יום נעים".
המשוררת מודעת היטב להיבט המתסכל שבהוצאת ספר. בעצם מתחשק לה לעשות משהו אחר: "בדרך להוצאת הספרים 1" (עמ' 36): "ברגעים כאלה,/ כשריח השריפה עדיין באוויר/ מתחשק לי לעשות מעשה / להפו
ך לקומוניסטית או/ להצטרף לקבוצת נשים יהודיות ערביות או/ לכתוב ספר עב כרס…" אלא ש"האפשרות המעשית היא…/ ללכת לדואר ולשלוח את שיריי להוצאת ספרים".
ואחרי הכאב, התסכול, והחיוך מתגנב הספק: השורות האחרונות בשיר "בדרך להוצאת הספרים 2 (עמ' 38): "משוררים לא נחוצים היום לאיש/ ואל לבי מתגנב/ ייאוש". אני שמחה שביכולתי לומר, כי לא זו בלבד שיש צורך במשוררים בעולמנו המידלדל מרוחניות, אלא שמשוררת כחני שטרנברג היא מהסוג שאנו זקוקים לו ביותר.

 

 

                                                                    *

 

 עיתון 77, גיליון 343, 2009, עמ' 12-13

 

 

נעילה

 עוד כמה צילומים מהתערוכה שננעלה ביום רביעי שעבר. יום קודם לכן, ביום שלישי, התקיים שיח גלרייה נוסף – רביעי. התערוכה זימנה לי התרגשויות רבות, והייתי זקוקה להתאוששות. אני עדיין זקוקה…   

       

 

 מצד שמאל ניתן לראות את הטלוויזייה המקורית שבה הוקרן את סרט הוידאו של החתונה שלנו. כתבתי עליה קטע משיר שנושאו הוא יום החתונה. במהלך התערוכה הטלוויזייה התקלקלה, כמו שקורה בבית של ממש, והבאנו טלוויזייה נוספת. 

   

הטלוויזייה עמדה  בסלון מול הספה. כאן לא רואים אותה, אבל רואים על הקיר את חצאית הקטיפה השחורה.

 

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4155465241, 'http://farm3.static.flickr.com/2673/4155465241_48094fdf86_t.jpg', '3.1444');

קצת קשה להאמין, אבל פעם לבשתי אותה. (לפני שכתבתי עליה, כמובן) 

  

 

ואלה  שתי מרצפות שעליהן כתבתי את השיר "אבי" הפותח את ספר שיריי 

 

כאן אפשר לקרוא את הרשימה היפה ששועי רז כתב על הספר:

http://www.notes.co.il/shoey/62586.asp

 

עוד צילומים:

http://www.notes.co.il/hanis/62572.asp

http://www.notes.co.il/hanis/62559.asp

http://www.notes.co.il/hanis/62305.asp

 

הזמן העובר מקרב אותי אלייך – מילים ולחן

מזמינה אתכם לשמוע את טובה גרטנר שרה את קדיש לאמי, שיר שהיא הלחינה ומנגנת ושרה למילים שלי. שמעתי אותו כבר שלוש פעמים  בשלוש וריאציות שונות, ובכל פעם הוא נשמע אחרת, וזה יפה בעיניי, כי זה מעיד על האותנטיות של השירה, על היכולת של טובה להתחבר למילים, ולהפוך אותן לשלה. בדרך כלל טובה שרה שירים עם מילים שלה. היכולת של זמרת ומלחינה כזאת להלחין ולשיר מילים של אחרים היא לא מובנת מאליה, ומעידה על היכולות הגבוהות שלה.

 כששמעתי את טובה שרה בפעם בראשונה את השיר בערב הפתיחה בכיתי. גם השיר המוקלט מרגש מאוד. הקול בוקע מתוך הנשמה. כתבתי את השיר מלכתחילה כתפילה. כשאני שומעת את טובה שרה אני מרגישה שהמילים מקבלות כנפיים. 

כתבתי את השיר על וילון שאמי רקמה, שלפנים תלה בביתנו  במטבח. כשעברנו לזכרון יעקב לא מצאנו לו שימוש וכשהתחלתי לכתוב את שיריי על חפצים בחרתי בוילון עבור השיר. בהמשך כתבתי שיר נוסף על וילון נוסף שגם אותו אמי רקמה. מעניין שגם בתערוכה שניהם תולים באויר מעל מיטת הנוער.

 

זה השיר כפי שהוא מופיע בספר שיריי החדש עכשיו הזמן לומר אמת עמ' 12

 

קדיש לאמי

הַזְּמַן הָעוֹבֵר
מְקָרֵב אוֹתִי אֵלַיִךְ,
מַה שֶׁנִּבְצַר מִמֶּנִּי בְּחַיַּיִךְ
מִתְאַפְשֵׁר לִי בְּמוֹתֵךְ.
חֶלְקֵךְ הַנֶּעֱלָם הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה לִי
כְּמוֹ כְּתַב סְתָרִים עַל נְיָר רֵיק.
עוֹד מְעַט תִּהְיִי מְלֵאָה לְגַמְרֵי
וְלֹא יִהְיֶה בָּךְ שׁוּם מִעוּט
וְתָאִירִי כְּאוֹר הַחַמָּה וּכְאוֹר שִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית
כְּמוֹ שֶׁהֵאַרְתְּ קֹדֶם פְּגִימָתֵךְ
וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ מִקְרָא כָּתוּב:
"כְּמוֹ שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים"
אָמֵן וְאָמֵן.

 

כך הוא מופיע בתערוכה:

 

 

 

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4124833538, 'http://farm3.static.flickr.com/2623/4124833538_4cd1384cf1_t.jpg', '3.1444');

 

בתגובה לפוסט הקודם שלי טובה תיארה את התערוכה כבנוייה קומות קומות: קומת המילים, קומת העבודות, קומת הצילומים. אהבתי את התיאור. כך נוצרו הדברים באופן כרונולגי. אז אני מזמינה אתכם לקומת השירים המולחנים, הקומה המוזיקלית: 

 

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14013&blogID=116 

 

עוד חדרים והמופע

 

 

 

 

insitu_init_page_photo_title_div('4089123952');

למעלה – הסלון – על הספה והשולחן כתבתי מחזור שירים בעקבות נשיונאל ג'אוגראפיק. השירים מופיעים גם בחוברת של   נשיונאל ג'אוגראפיק שנמצאת על השולחן. משמאל הרדיו הישן ומפה, ומימין התנור הישן

למטה הרדיו מקרוב. כמה מהאנשים שהגיעו לתערוכה זיהו מיד באיזה רדיו מדובר – מה שמו (שכחתי…)

 

 

חדר נוער – וילונות שאמי רקמה ועליהם שירים הנוגעים לה ומתחתיהם מיטת נוער

 

 

על מיטת הנוער שיר העוסק בנעורים

 

 

 חדר שינה – מיטה זוגית שהתפרקה  ונבנתה מחדש עם שיר העוסק בזוגיות . מעל המיטה תלוייה שמלת החתונה שלא נראית בצילום. כן נראית שמלה משנות ה-70 וברקע ציפה בערך מאותה תקופה ועליה חלק משיר אחר העוסק בזוגיות בתרגום לערבית. שאר האלמנטים הם חלק מהתערוכה הקבועה של המוזיאון וכאן ניתן לראות את השילוב המוצלח

 

 

מבט מקדימה על המיטה. הזוג משמאל מצוייר על רגלי המיטה שהתפרקו

 

 

החלק האחורי של המיטה – עברית וערבית

 

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4111901187, 'http://farm3.static.flickr.com/2557/4111901187_470a4c56e1_t.jpg', '3.1444');

 

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4111899197, 'http://farm3.static.flickr.com/2767/4111899197_8105fec07d_t.jpg', '3.1444');

 

וביום שישי שעבר התקיים בתערוכה מופע מרגש עד דמעות של טובה גרטנר שהלחינה ושרה משיריי המופיעים בספרי החדש,  ומשיריה המתכתבים עם שיריי. טובה הופיעה גם בערב הפתיחה ובעקבותיו עלה הרעיון לקיים מופע נוסף. מתוך שיריי בחרה טובה בשיר אבי שהעליתי כאן, בשיר  קדיש לאמי שהגר אלון התייחסה אליו בדבריה בפתיחה. טובה צירפה לו מילים משיר נוסף שמתחיל במילים עוד מעט ראייתי תתחדד/ כמו ראייה של עוף לילה דורס, וכן בחרה בשיר יציאת מצריים. את יציאת מצריים טובה שרה גם בפסטיבל שער של הליקון.

 

 

                                                  יציאת מצריים

 

                                                   מִי שֶׁרוֹצֶה
                                                   שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בּוֹ
                                                   שֶׁיִּתְחַבֵּא
                                                   בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
                                                   שֶׁיְּסַמֵּן
                                                   אֶת מִפְתַּן גּוּפוֹ 
                                                   בְּדָם.
                                                   שֶׁיֹּאמַר בֶּאֱמוּנָה וּבְאֹמֶץ:
                                                   "מָחָר, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר,
                                                   אֲנִי קָם וְיוֹצֵא מִכָּאן".

                                                            

       —

 

מתוך עכשיו הזמן לומר אמת  עמ' 66                                           

 

כאן אפשר לראות צילומים נוספים מהתערוכה

 

http://www.notes.co.il/hanis/62305.asp

 

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4111904363, 'http://farm3.static.flickr.com/2667/4111904363_0e7f4d93b9_t.jpg', '3.1444');

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4112674082, 'http://farm3.static.flickr.com/2725/4112674082_ed495f7ae7_t.jpg', '3.1444');

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4089123952, 'http://farm3.static.flickr.com/2507/4089123952_858c001794_t.jpg', '3.1444');

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4111909781, 'http://farm3.static.flickr.com/2525/4111909781_95c0151496_t.jpg', '3.1444');

 

                                                       שבת שלום!

 

 

צילומים ראשונים והזמנה למופע

 

קודם כל ההזמנה: ביום שישי הקרוב ב- 13.11.09 בשעה 11:00 יתקיים מופע מוסיקלי של טובה גרטנר במסגרת התערוכה שלי שירת הבית במוזיאון העלייה הראשונה בזכרון  יעקב. 
טובה תשיר במופע שירים שהלחינה מתוך ספרי החדש עכשיו הזמן לומר אמת, וכן שירים שלה שמתכתבים עם שיריי.

ועכשיו לצילומים. אתמול התקיים שיח הגלרייה השלישי בתערוכה שלי. הגיעה קבוצת נשים בעקבות הכתבה ב"גפן". רוב השואלות גם בשיחי הגלרייה הקודמים רצו לדעת איך צץ במוחי הרעיון לכתוב על חפצים, מאיין באים הרעיונות לשירים, למה אני כותבת גם בערבית, האם למדתי ציור. 

עכשיו, כשיש בידי סוף סוף צילומים, אוכל לענות על חלק מהשאלות גם וירטואלית. 
 

זה הציור המוקדם ביותר שלי המופיע בתערוכה:

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4088362763, 'http://farm3.static.flickr.com/2426/4088362763_9492e45e67_t.jpg', '3.1444');
ציירתי אותו על קרש עץ קטן בשנת 80 בזמן שעשיתי הפסקה בלימודי התנועה והמחול. אחר כך חזרתי ללמוד והחיים נשאו אותי לכיוונים אחרים. במשך השנים אמרתי לעצמי שביום מן הימים כשיהיו לי זמן וסטודיו – אחזור לצייר.

העבודות מוצגות בתערוכה ב"חדרים". זה מבט כללי על חלק מחדר הכניסה. מצד שמאל תלוייה על הקיר העבודה הראשונה שעשיתי על חפץ – מפה שאמא שלי רקמה. מצד שמאל למטה כתבתי "מה נשאר מהבנאדם" משפט שאמי אמרה זמן קצר לפני שנפטרה, שהמשכו היה "רק הדברים שעשה". 

 

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4089099166, 'http://farm3.static.flickr.com/2608/4089099166_eb1993e6af_t.jpg', '3.1444');

עוד ניתן לראות בחדר עבודה קטנה ב"שיתוף" עם בני הצעיר. זו עבודה שעשה כשהיה ילד 

שולחן שעליו צילומים של סביי וסבתותיי ומפית
 

על כל החפצים והרהיטים כתובים שירים. גם על השולחן עצמו   

insitu_init_page_photo_description_div('4089126468');

זה מבט כללי על חדר "עבודות הבית" 

F.decorate(_ge('photo_notes'), F._photo_notes).notes_go_go_go(4088339297, 'http://farm3.static.flickr.com/2735/4088339297_0c27f50767_t.jpg', '3.1444');

המגבת שתלוייה מצד ימין היא אחת העבודות הראשונות שעליהן כתבתי את שיריי. השיר שמופיע עליה (חלקו) כמו שירים בעבודות נוספות בתערוכה מופיע בספר שיריי החדש.

בנוסף יש בחדר מראה, מכונת כביסה ישנה – פריט אספנות של המוזיאון, שעליה מוצג השיר עבודות הבית הכתוב על המגבת, וכן טריפטיכון עשוי משטיחים, סמרטוטי רצפה ומטלית אבק. כתוב עליו שיר שחיברתי לכבוד יום הולדתה ה-17 של בתי הבכורה.

זה מבט מקרוב על המראה: 

קיבלתי את המראה כמתנה לחתונה ועם השנים יצאה משימוש. את השיר שכתבתי עליה חיברתי בעקבות תגובה על שיר אחר שקיבלתי ב"רשימות". השיר מופיע ב"עכשיו הזמן לומר אמת" עמ' 110.

מי אני?

 50% פּוֹלָנִיָּה

 50% הוּנְגָּרִיָּה

וְזֶהוּ: לֹא נִשְׁאַר כְּלוּם.

בְּעֶצֶם, בְּיַחַס לַהוּנְגָּרִיָּה

אֲנִי לֹא בְּטוּחָה

כִּי טְרַנְסִילְבַנְיָה,

הָאֵזוֹר שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאָה אִמִּי,

הָיָה לֹא יַצִּיב בִּמְיֻחָד,  כָּמוֹהָ,

הֶחְלִיף יָדַיִם, כָּמוֹהָ,

וּבְעֶצֶם גַּם כָּמוֹנִי,

כִּי אֵין מַה לַעֲשׂוֹת,

לֶעָבָר יֵשׁ צֹרֶךְ

לְשַׁכְפֵּל אֶת עַצְמוֹ

אֲבָל לָאָדָם יֵשׁ צֹרֶךְ

לְחַלֵּץ אֶת עַצְמוֹ

מִמְּכוֹנַת הַשִּׁכְפּוּל.

—
בתערוכה חדרים נוספים – סלון, חדר נוער, חדר שינה  ועבודות נוספות. מקווה להעלות עוד צילומים בהמשך, ומזכירה שוב את המופע של טובה גרטנר ביום שישי הקרוב. 

נשמח לראות אתכם איתנו !            

—

  צילומים: ניקולה ראדיץ' לוצאטי

 

כתובת האתר של טובה גרטנר :

http://www.tovagertner.com/tovagertner/

 

 אוצרת התערוכה: אביטל אפרת

 

"התוצאה מדהימה: שירת החפצים…"

 

מזמינה אתכם לקרוא את הכתבה שהתפרסמה היום בעיתון גפן על התערוכה שלי. שיתפתי בכתבה בתהליך היצירה (ולא שכחתי להזכיר את הבלוגים.)

 

http://www.gfn.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=5081

 

                                               שבת שלום!

 

                                                   

ממשיכה לנסוע

 

שמחה לבשר שהתערוכה שלי שירת הבית  המלווה את ספרי החדש עכשיו הזמן לומר אמת שהיתה אמורה להינעל ב- 23.10  הוארכה בחודש ימים ותינעל ב- 23.11.

ביום שישי ה- 6.11 בשעה 10:30 יתקיים שיח גלרייה נוסף (עפ"י דרישת הקהל…)

על שיח הגלרייה הקודם נכתב בעיתון מגזין המושבות. כאן אפשר למצוא תזכורת –

http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=23&article=1396  (שילוב בין ישן לחדש)

היום התראיינתי לכתבה על התערוכה בעיתון המקומי גפן – מקווה להביא את הכתבה בהמשך.

אחד הכיפים הגדולים שלי בתערוכה זה לקרוא את הדברים היפים והמרגשים שאנשים כותבים לי בספר התערוכה. מקווה להביא בהמשך גם מהם. 

וזה השיר הראשון הפותח את הספר ומופיע גם בתערוכה: 

 

                                                   אבי

                                 הָלוֹךְ וָשׁוֹב נָסַע אָבִי בָּאוֹטוֹבּוּס
                                 מֵהַבַּיִת לָעֲבוֹדָה, מֵהָעֲבוֹדָה לַבַּיִת,
                                 סִיזִיפוּס מוֹדֶרְנִי, מֹשֶׁה חָדָשׁ
                                 עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת עָשׂוּי מַתֶכֶת
                                 נוֹשֵׂא בְּתִיקוֹ לוּחוֹת שְׁבוּרִים שֶׁל אֶבֶן 
                                 שֶׁחֲקוּקָה בָּהֶם עֶשֶׂר פְּעָמִים
                                 הַמִּלָּה "אַהֲבָה".

 

—

התערוכה "שירת הבית" מתקיימת במוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב ברחוב הנדיב 2
שעות פתיחה – ימים ב'-ו' – שעות 9:00-14:00 
כתובת האתר של המוזיאון 

http://museon1.datinet.co.il/

 

 

                 

דברים שאנשים נורמלים לא עושים

 

                          דברים שאמרה אביטל אפרת* בערב הפתיחה של  "שירת הבית"

 

זאת הפעם הראשונה שבה המוזיאון מציג תערוכת אמנות. בדרך כלל המוזיאון עוסק בתולדות היישוב ובהיסטוריה, אבל יש לנו גם עניין גדול מאוד בתרבות עברית וביצירה ישראלית. התערוכה של חני היא נדבך ביצירה העברית המקורית, ובהקשר של חני העברית היא מילת מפתח. בראש ובראשונה אני רואה בחני משוררת. השירים שלה מאוד מאוד מדברים אליי. בשבילי זאת שירה מופלאה שמדברת אליי בכל הרבדים – אישיים, אנושיים, נשיים. המילים בעלות עוצמה יוצאת מהכלל – השירה היא הרובד המחזיק של היצירה.
לאט לאט למדתי שהביוגרפיה של חני מאוד מורכבת, כי היא למדה בכלל תנועה ומחול, ואח"כ מישהו הציע לה ללמוד ערבית, אז היא למדה ערבית והיא מתפרנסת מהוראת ערבית. הרב תחומיות הזאת מאוד מיוחדת ונדירה והיא מחזקת את האמנות. כאמנית פלסטית יש לחני ייחוד נוסף שמורגש מאוד בעבודות – העובדה שאף פעם לא למדה אמנות באופן אקדמי. היצירה שלה מאוד אינטואיטיבית, נובעת מהר געש פנימי שמתפרץ על הבדים והחפצים. הכל מאוד פשוט ראשוני וילדי, אבל המורכבות מאוד בשלה.
אני באופן אישי התחברתי מאוד לחופש. לאפשרות של חני לעשות דברים שאנשים "נורמלים" לא עושים. דברים שילדים טובים לא עושים. הרי לימדו אותנו תמיד לקפל ולשמור ולא לצאת מהקוים, וחני לא נשמעת לחוקים האלה.   

האמנות שלה היא קודם כל התכתבות. התכתבות כי היא טקסט, וגם התכתבות בינדורית עם ההורים, הסבים והסבתות שאותם חני לא הכירה ועם בני המשפחה הגרעינית.
היבט מעניין בהתכתבות הזאת הוא ההתכתבות עם השושלת הנשית, עם האמא והסבתא. חני לא סתם כותבת על חפצים שנמצאים סביבה כמו מיטה שולחן ורדיו, אלא שולפת מארון המזכרות את המפה שהאמא רקמה ומתכתבת עם האמא. על מפת עבודת יד שקיבלה לחתונה היא מציירת זר פרחים לסבתא שאהבה לרקום.
יותר מכל חפץ אחר מבטאת שמלת החתונה את הרעיון של לקיחת חפץ שאנשים "נורמלים" שומרים בארונות. יש נשים ששומרות את שמלת החתונה שלהן בתוך ניילון אחרי שמסרו אותה לניקוי יבש, ואילו חני מציירת על שמלת החתונה שלה וכותבת עליה. רעיון משוחרר מאוד ופרוע. כי מהם בעצם החפצים עצמם? החפצים הם סוג של נוסטלגייה. המשמעות המילולית של המילה נוסטלגייה היא "להביט אחורה בכאב". בדרך כלל כשאנחנו מדברים על נוסטלגייה אנחנו חושבים על געגועים והתרפקות, אבל אצל חני מתאימה המשמעות המילולית, ובהקשר הזה  ההתכתבות עם האמא מאוד מעניינת .
אמא של חני, שרה, היא אישה של התקופה שלה, וכאשת התקופה היא רקמה על מפה בדייקנות פרחים מתוך דוגמאות. כשנוצר חור במפה היא תיקנה אותו באופן עמלני מסודר ותקני, ואילו חני עושה בדיוק ההיפך. היא מציירת על המפה בחופשיות, אבל מתוך התייחסות. במבט ראשוני הכל נראה מאוד שמח, צבעוני, פשוט וילדי, אבל כשקוראים את השירים נוצר קונטרסט מושלם. השירים מחזיקים את האמת הפנימית והמשמעות בצורה יוצאת דופן.

קרה משהו מיוחד בשיח בין חני לביני. כשראיתי את החפצים בפעם הראשונה הם היו זרוקים במחסן מוזנח, וכשהבאנו אותם למוזיאון הם הסתדרו בתוך ה"חדרים" כמו פאזל. הסלון עם הטלוויזייה וסרט החתונה של חני ויעקב, פינת הכביסה – האיזור שבו קורים המעשים היומיומיים, שבו כולנו צריכים "להתיידד עם עבודות הבית", חדר הילדים עם מיטת הנוער שעליה כתבה חני שיר לאבא שלה, ומעל המיטה הוילונות שאמא של חני רקמה.
יש גם לוח שנה ששייך לתנועת "ערכים" שמקיימת כאן, במוזיאון, הרצאות ביהדות.  בלוח יש ציורים שמופיעים בהם רק גברים דתיים – בעלי בית ורבנים, לא מופיעה בהם דמות אישה, וחני בחרה בלוח הזה כדי לכתוב בו את שירי השושלת הנשית שלה, כך שהסיפור שמופיע עכשיו בלוח השנה הוא סיפור הנשיות.
ואחרונים חביבים  אתייחס לשני הלוחות שנמצאים על יד המדרגות שמוקדשים לאבא של חני. האהבה שלו לרדיו נמצאת ברדיו, ועל ידם נמצא גם התנור שעל ידו אהב להתחמם בחורף.
זאת תערוכה שמזמינה שיחזרו אליה שוב ושוב כי בכל ביקור ניתן לגלות בה משהו חדש שלא נראה קודם. אני מאחלת לכולנו שנצליח להתכתב כמו חני עם האנשים הקרובים אלינו – המתים והחיים. 

—

 

* אביטל אפרת היא מנהלת מוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב ואוצרת התערוכה המלווה את ספר שיריי עכשיו הזמן לומר אמת. אנקדוטה מעניינת היא שאביטל היא בתו של עזריה אלון המיתולוגי, שאת תוכניותיו על נופי הארץ הרבינו לשמוע בבית ילדותי ברדיו הישן.  

 

                                                                   ***                             

 

בימים ראשון שני ושלישי ה-4-6.10 מתקיימות במוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב סדנאות לילדים בהשראת  "שירת הבית" וכן מתקיים שיח גלרייה. הפעילות בשעות 11:00 – 15:00.

את הסדנאות מעבירות מדריכות המוזיאון ואת שיח הגלרייה מעבירה אביטל.  

התערוכה תהייה פתוחה עד ה- 23.10.09  בימים ב'- ו' בשעות 9:00- 14:00. בחול המועד עד השעה 17:00

 

                                                           ***                                                     

 

עוד מתוך ערב הפתיחה:

 

http://www.notes.co.il/hanis/60651.asp

http://www.notes.co.il/hanis/60787.asp

 

 

                                                             סוכות שמח לכולם 🙂

 

 

 

 

שני שירים בשלוש שפות

 עציונה הלמן היא מורה לערבית וחוקרת שפות. בערב הפתיחה של התערוכה שלי קראה עציונה שניים מהשירים המופיעים בספר שיריי החדש בשלוש שפות: עברית, ערבית ויידיש.

בחרתי לתרגם משיריי לערבית וליידיש בשל הקשר המיוחד שיש לי עם שתי השפות האלה. ערבית היא השפה אותה אני מלמדת, ויידיש היתה השפה שבה דיברו הוריי בילדותי כשלא רצו שאבין מה הם אומרים. עציונה תרגמה את השירים לערבית (היא תרגמה לערבית שירים נוספים שמוצגים בתערוכה) וד"ר שלום חולבסקי – חבר קיבוץ עין השופט, היסטוריון  ופרטיזן לשעבר, תרגם ליידיש.

ביקשתי מעציונה שתקרא שורה בכל שפה, והקריאה הזאת גרמה לקהל התרגשות והצחיקה אותו. אביטל  אפרת – האוצרת – סיפרה  שיידיש וערבית הן שתי השפות שבהן דיברו ראשוני זכרון יעקב. יידיש שהביאו מהבית  וערבית בה דיברו עם הפועלים שהעסיקו. היא סיפרה שבארכיון היישוב נמצאים הפרוטוקולים של ראשוני המתיישבים הכתובים ביידיש, מחכים שיתרגמו אותם לעברית.

כשדיברתי עם עציונה אחרי הערב הזכירה בצער שיצירות ספרות רבות נכתבו ביידיש ולא תורגמו לעברית, ואם לא יתורגמו יירדו לטמיון. נזכרתי שכשפניתי לשלום חולבסקי (על נסיבות הכרותי איתו אספר פעם אחרת) וביקשתי שיתרגם משיריי ליידיש, התפלא על שאני מתעניינת בשפה הזנוחה הזאת, שזכתה ללעג ולבוז, ושנים רבות בני דורי התביישו בה. 

בשנים האחרונות אני מגלה אצל אנשים רבים שהוריהם דיברו יידיש געגועים ואהבה לשפה הזאת, רצון לשמוע אותה ואפילו לדבר בה. התופעה הזאת ניכרה גם בקהל בערב הפתיחה. היו בקהל גם מבוגרים וגם צעירים ואלה וגם אלה נהנו משני השירים שהוקראו בשלוש השפות.    

 

זה השיר הראשון שעציונה קראה: 

 

   היום, בשבת אחרי הצהריים,
   ﺃليوم, السبت بعد الظهر
   היינט שבת נאכמיטאג
   הופשרו בהרינו שלגים.
    ذوبت الثلوج على جبالنا 
   האבן זיק צעגאנגען אין די בערג די שנייען
   זמן רב לא יכולנו להם
   مدة طويلة لم نتمكن منها
   אלאנגע צייט ניט געקענט זיי בייקומען
   הם היו קשים מאיתנו
   كانت ﺃصعب منا
   זיי זיינען הארטער פון אונז
   וחזקים כסלעים.
   وﺃقوى كالصخور 
   און שטארק ווי די פעלז'ן
   לפנות ערב        
   في العصر
  פארנאכט-צוי
  השמיים האדימו, הזהיבו,
  ﺇحمرت السماء واصفرت كالذهب
  דער הימל צערויטלט, באצויג'ן מיט גאלד
  כמו התפוחים והאגסים 
  مثل التفاح واﻹجاص
  פונקט ווי די עפ'ל און באר'ן
  שקנית בסופר 
  التي اشتريتها في المتجر 
  וועלכע דוּ האסט געקויפט אין סופער
  ביום שישי.
  يوم الجمعة
  פרייטיק בייטאג.
 
   

 

                          תרגום לערבית: עציונה הלמן

                          תרגום ליידיש: שלום חולבסקי

 

 

                                               ***

 

 

        וזה השיר בנפרד בעברית:    (תוספת מיוחדת לטלי)

 

      היום, בשבת אחרי הצהריים,

      הופשרו בהרינו שלגים.

      זמן רב לא יכולנו להם

      הם היו קשים מאיתנו

      וחזקים כסלעים.

 

      לפנות ערב

      השמיים האדימו, הזהיבו,

      כמו התפוחים והאגסים

      שקנית בסופר

      ביום שישי.

 

      —

 

      עוד מתוך ערב הפתיחה:

    

      http://www.notes.co.il/hanis/60651.asp

 

     http://www.notes.co.il/hanis/61195.asp

     

     

 

הגר אלון על "עכשיו הזמן לומר אמת"

הגר אלון היא מורה לתנ"ך וחוקרת ספרות. בעבר פרסמה סדרת מאמרים שכתבה על סבה אלכסנדר פן בכתב העת עיתון 77.  גם  אמה, זרובבלה, בתו של פן, היתה משוררת. הדברים  האלה, שהגר אמרה בערב הפתיחה של התערוכה החדשה שלי המלווה את ספר שיריי החדש, הם חלק ממאמר ארוך יותר שהיא כותבת על הספר. 

 

                                                  עכשיו הזמן לומר אמת

ספר השירים של חני או חנה, תלוי עד כמה היא מקלפת מעצמה באותו רגע, הוא ספר מסע אישי מאד המאיר בקול אמיץ רגיש וברור הרבה חוויות המשותפות לכל מי שכבר חווה או נמצא חווה בעת הזו תהליכי פרידה מעברו, התרתו של סבך קשרים בין אישיים ויהיה זה עם הוריו, בני זוג או סתם אנשים, ויהיו אלו חיים או מתים משכבר.
גם פיוס אהבה והשלמה מצויים בספר שמצליח להקיף מנעד רגשות רחב מאד תוך שימוש בעין בוחנת מציאות, הומור עצמי כאב ואהבה.

כך או כך, חני לוקחת אותנו למקום שבו האישי תובע פתרון, אמת בלתי מתפשרת, מכאיבה ככל שתהיה, מתוכה מצליחה חני להעלות לנו ולעצמה ארוכה, מרפא.

אי אפשר להניח את שיריה ולהיוותר אדישים.
יחסיה המורכבים עם הוריה נוקבים דין וחשבון ואהבה המדביקים את הקורא בהכרח לפשפש בענייניו , ובבחינת המקום בו הוא או היא עומדים כיום. כי עכשיו הזמן לומר אמת.

מן המרחק המבדיל בין החיים למתים, חני עוסקת בהוריה.
באחד השירים המרגשים בספר "קדיש לאמי" חני פונה אליה:
"הזמן העובר מקרב אותי אלייך/ מה שנבצר ממני בחייך מתאפשר לי במותך".
(אפשר ממש לחוש את ידה מונחת על כתף אמה , מנחמת.)
"חלקך הנעלם הולך ומתגלה לי/ כמו בכתב סתרים על נייר ריק"
והיא מוסיפה: "עוד מעט תהיי מלאה לגמרי/ ולא יהיה בך שום מיעוט// ותאירי כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית/ כמו שהארת קודם פגימתך."

הזמן רופא לנו או מאפשר לנו נשימה ממנה בפרספקטיבה ריגשית אחרת יכול לבוא פיוס או לפחות השלמה.

בשיר המוקדש לאביה חני לא מפחדת לחשוף את הכאב והעומק הרגשי במערכת היחסים המורכבת שהיתה ביניהם.
ושוב, כל אחד ואחת מאיתנו מתבונן בה, חווה אותה, כמעט נוגע באביה או באב הפרטי.
חני לא חוסכת מילים קשות, מטיחות אמת:
"אמרת שטוב שיש לו לאדם חלומות/ אבל על שלך ויתרת ונתלית בשלנו/ כמו בקרנות מזבח, שופרות."

שחרור מעול כזה יכול לבוא רק במות והקריעה קשה , מהממת:
"כשמתת נפלתי על הרצפה הקרה הרחק ממך/ ושכבתי כך שניות, דקות, שעות,/ שנים ארוכות."

"צר לי על שלא יכולתי לעמוד ולהריע לך ולחייך/ צר לי על שהתפוררתי וניגרתי.// חול יבש בין אצבעותיך."
כקורא אתה מרגיש את כובד הפרידה, את ההכרה העצובה בנזק שנגרם, אבל גם לא נותר אדיש לעוצמה, לזאת שקמה וקראה לדברים בשמם: "לא יכולתי להריע לך ולחייך".

דמות הבת – האשה העולה מן הספר לכל ארכו היא של מישהי שעל אף הסדקים היא חזקה כמו עוף חול, למרות שניגרה בין אצבעותיו, היא עומדת עכשיו זקופת קומה בחייה הבוגרים כי אי אפשר לה לאמת שתיאמר בכפיפות קומה, בסתר, ולכן היא יוצאת לאור (תרתי משמע) כי עכשיו הזמן.

לא רק חני של כאבים והחלמה אנו פוגשים בספר, ישנה חני לירית מאד, מחוברת בנפשה ובגופה לטבע ולסביבה. אוהבת את בעלה ומדייקת ברגשותיה, מביעה חוזק ורכות באחת, במילים אחרות, נשיות אין קץ.
"אני באה אליך כמו מים הבאים אל מים"
ובהמשך:
"ראה איך ההרים מתקמרים מתעגלים
איך מרוב אהבה הם מצמיחים עצים
ראה איך הפרי מבשיל"
ולקראת הסוף:
"ראה אני הופכת סוכר מתמוססת
לפנים נזרקתי, התערבלתי,
נצבעתי ורוד.
נאספתי סביב מקל דק מאד.
אחר כך הרוח פרעה בי
אצבעות משכו, נאכלתי עד כלות.
אבל עכשיו כל אלה הם זיכרון ישן, רחוק,
כשאני באה אליך
רעננה, עתיקה, נצחית כמי גשם."

כפי שאמרתי בפתיחת דברי, מתגלה בספר המופלא הזה גם חני מצחיקה, אחת שמתרגשת להוציא ספר נוסף משיריה, הפעם ספר שיש בו הקלה, סיום תהליך והותרת פתח לאחר שיבוא, כי חני תמיד בתנועה. אני אוהבת במיוחד את הבית השלישי מתוך השיר "בדרך להוצאת הספרים 4":
"כשאני מגיעה לקופה מוכרת הכרטיסים מאירה פנים לקראתי.
היא וודאי יודעת שקיבלתי הודעה משמחת מהוצאת הספרים
והכרוז הוא ידידי, עובדה: הוא מודה לי על נסיעתי
ומאחל לי יום נעים."

לסיום אני מבקשת לומר משהו לחני,
השורות האחרונות בשיר "בדרך להוצאת הספרים 2" מבטאות ספק המתגנב בך ואפילו יאוש. את כותבת:
"משוררים לא נחוצים היום לאיש ואל ליבי מתגנב יאוש".
הביטי מסביב, כל מי שכאן והרבה אחרים שאת לא מכירה, אומרים לך שזה לא כך, מבקשים ממך להמשיך. ספר מופלא.

                                                     ***

 

 

על התערוכה "שירת הבית" אפשר לקרוא כאן:

http://www.notes.co.il/hanis/60616.asp

 

ועוד על הספר ועל התערוכה בקישורים כאן:

http://www.notes.co.il/hanis/60191.asp

 

עוד מתוך ערב הפתיחה:

 

http://www.notes.co.il/hanis/60787.asp

 

http://www.notes.co.il/hanis/61195.asp