Category Archives: סיפורים מהחיים

הכרמל, נוף מולדתי

נוף מולדתי הוא הכרמל. נולדתי בחיפה על מורדותיו הצפוניים על שפת ואדי. עכשיו אני מתגוררת בזכרון יעקב על מורדותיו הדרומיים גם על שפת ואדי. כשהיגעתי בפעם הראשונה לבית שבו אני מתגוררת הוא היה רק שלד. אפילו לא נכנסתי אליו. עמדתי על שפת הואדי וידעתי: היגעתי הבייתה, כי שוב עמדתי על מורדות הכרמל על שפת ואדי.

4,000,000 עצים נשרפו עד עתה באסון השריפה בכרמל. אני רוצה לספר על עץ אחד –  עץ הברוש שלי. כשעברנו לגור בזכרון רצינו שהגינה שלנו תהייה פתוחה לנוף של  הואדי שבקצהו רואים את הים, לנוף של השמורה. החברה שפיתחה את האיזור נטעה עצים למרגלות המגרשים ולמרגלות  המגרש שלנו ניטע עץ ברוש. הוא היה עדיין צעיר מאוד – שתיל רך. אישי תהה אם לא כדאי לעקור אותו כדי שלא יסתיר לנו את הנוף, ואני התנגדתי באופן נחרץ. היה לי ברור שלא עוקרים עץ מהאדמה שבה כבר היכה שורש, בטח לא מסיבה כזאת, כי לעץ, משניטע, חיים משלו וזכות להישאר במקומו. אישי קיבל את דעתי והעץ נשאר, ומאז נפשי נקשרה בנפשו של הברוש, ואני רוחשת לו אהבה מיוחדת. הבוקר, למחרת פרוץ השריפה בכרמל, יצאתי למרפסת והסתכלתי עליו. הוא היה במקומו –  גבוה וירוק וחזק. על צמרתו עמדה ציפור. הסתכלתי גם בשמורה – גם היא היתה  במקומה – ירוקה, מין ירוק חום כזה – ירוק של שנה שחונה. ניסיתי לדמיין איך הייתי מרגישה אילו עלו פתאום באש לנגד עיניי – העץ, השמורה. אילו הירוק היה הופך לשחור. הצמחים הם אלמים. אין להם פה לצעוק "הצילו" או להאשים בפשעים או במחדלים. הם נשרפים בשקט כפי שחיו, ודווקא בגלל אלמותם אני כל כך אוהבת אותם.

                                                                 *

  "ערפו את ראשו, ערפו את ראשה" צעקה מלכת הלבבות בעליסה בארץ הפלאות בכל פעם שמישהו או מישהי  עשו משהו שלא מצא חן בעיניה. גם בארץ הפלאות שלנו מרובות הקריאות האלה בעיקר כשמתרחשים אסונות. איך אמרה לי הבת שלי הבוקר? לא מדובר בראש זה או אחר שצריך לערוף – מדובר בהתנהלות מערכתית כושלת, אותה התנהלות שבגללה מחסני הצבא היו ריקים במלחמת לבנון השנייה – התנהלות כוחנית אגואיסטית – מופרטת – שאינה רואה את טובתם של האדמה החי הצומח ובני האדם, אלא את טובתם של בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי.

לראשונה בתולדותיה מדינת ישראל הרואה את עצמה כמאצ'ו השכונתי הודתה בחולשתה, בחוסר האונים שלה, וביקשה עזרה מאומות העולם, גם מאלה  שבדרך כלל אינן נחשבות בעיניה, שהיא רואה עצמה טובה וחזקה מהן.  בחנוכה ההיסטורית קרה לנו נס: פך אחד של שמן הספיק לשמונה ימים  וניצחנו את היוונים – בחנוכה תשע"א שריפה שניתן אולי היה לכבות ביום אחד עלולה להימשך שמונה ימים והיוונים באו לסייע לנו לכבות אותה.

איך אמר לי היום אישי? הבעייה של העם הזה היא שהוא מצפה לנסים – אני לא רוצה נסים, אני רק רוצה שאנשים יעשו את העבודה שלהם כמו שצריך.

                                                                    *

 אתמול, ביום שבו פרצה השריפה בכרמל, חגגנו בבית הספר שבו אני מלמדת – בית הספר המשותף חוף כרמל   –  את חנוכה. התמזל מזלי ללמד בבית הספר הזה. אני חברה בו בצוות מיוחד – צוות המורות לערבית. בשנים האחרונות קלטנו שתי מורות ערביות. אתמול, כשחגגנו את חנוכה – התקיימה בבית הספר תחרות כשרונות צעירים. תלמידים הופיעו בשירה נגינה וריקוד. חבריהם בקהל הריעו להם בתשואות ממושכות.  חברי מועצת התלמידים ברכו. ייחדו לכל נר  ברכה – ברכה לאהבה, להתגשמות חלומות, ועוד. על ידי ישבה חברתי לצוות – המורה הערבייה. לפני שהתחרות התחילה היתה נרגשת, כי היתה זאת הפעם הראשונה, שבה, כך סיפרה לי, היא עומדת לצפות בהדלקת נרות. כשיצאנו סיפרתי לה איך נעשית הדלקת הנרות בבתים – היא לא ידעה. גם אני לא ידעתי שעיד אלאדח'ה – חג הקורבן  של המוסלמים מבוסס אמנם על סיפור עקידת יצחק, אלא שעל פי הקוראן איבראהים לא עקד באמת את יצחק, אלא רק חלם חלום שבו אללה ציווה עליו לשחוט את בנו ולבסוף המיר את הבן בכבש – הכבש אותו שוחטים בחג. מה יש להגיד, מיתולוגייה לא פשוטה בכלל יש לנו ולבני דודינו.  דיברנו על ריבוי החגים היהודיים לעומת מיעוט החגים של המוסלמים – רק שניים – עיד אלאדח'ה  ועיד אלפטר – החג הנחגג בתום צום הרמאדאן. אמרתי לה שאנחנו יכולים להלוות להם כמה, והיא צחקה, ואחר כך סיפרתי לה על הרצון שלי שקיים כבר הרבה זמן לפעול למען קירוב לבבות. חשבנו שאולי נוכל לעשות משהו שתינו, יחד. כשיצאנו מהתחרות שהתקיימה באולם הספורט השריפה כבר התחילה, אבל עדיין לא התייחסנו אליה. היתה עוד שעה נוספת שבה החלפתי מקום של מחנכת – ערכתי לתלמידים חידון על חנוכה וחילקתי סופגניות, וכשיצאנו היה כבר ענן עשן ענק בשמיים, והתברר שההסעות מאחרות ושהתלמידים מבית אורן לא חוזרים הבייתה אלא מפונים למרכז מירב שבכרם מהר"ל. לא יודעת איך החלק האחרון של הפוסט מתקשר לשני החלקים הקודמים.  אולי מכיוון האור, האש, לא זאת הניצתת  מתוך זדון או מתוך רשלנות ושאין די מטוסים וחומרי כיבוי כדי לכבותה, אלא זאת  הקיימת בתוך כל אדם וחיה ובבטן האדמה המצמיחה עצים ופרחים – האדמה הטובה.    

חולצה כחולה והיא (עדיין) עולה

 

היום ביקרתי בנווה שאנן – שכונת ילדותי ונעוריי. נסעתי עם בתי הבכורה, סטודנטית למתמטיקה ומדעי המחשב בטכניון, כדי לראות את הדירה שבה היא מעוניינת לשכור חדר לקראת שנת הלימודים השנייה. מהדירה המשכנו למסעדה שעומדת קרוב למבנה  התנועה, שבה הייתי חברה בנעוריי – תנועת המחנות העולים. לא היתה זאת הפעם הראשונה שבה עברתי בשנים האחרונות על יד המבנה, שנקרא בפינו "מחנה", אלא שבפעמים הקודמות עמד תמיד ריק. הפעם, להפתעתי, היו בו אנשים – כמה צעירים לובשי חולצות כחולות וכמה חיילים במדים, שעמדו ושוחחו.
הימצאותם של הצעירים באותו מחנה, שבו אני הייתי בנעוריי ריגשה אותי מאוד. ניגשתי אליהם, והיצגתי את עצמי כחברה לשעבר בתנועה. אחד הצעירים – בהמשך התברר ששמו עומר שי והוא רכז איזור הצפון – התנדב מיד לערוך לי סיור, והסביר לי מה השינויים שחלו במקום. את חלקם יכולתי לראות.
ראשית, מבנה בית הספר הסמוך, בית ספר תל חי, בית הספר היסודי שבו למדתי בכיתות א'- ג' התרחב, וחלקו עומד עכשיו בחורשה, שבה נהגנו לעשות בעבר מסדרים, שבמהלכם השמענו את ה"קריאות" שלנו: "עלה נעלה – עולים עלו!"
שנית, האולם הגדול, שחשנו ברי מזל כשהיה פנוי, ושבו נהגו להתכנס כל חברי המחנה בהזדמנויות מיוחדות, נהרס, הפך למרפסת. נותרה ממנו רק הבמה, שכמה וכמה מופעים שהיצגנו עליה נחקקו בזכרוני. ביניהם, כמובן, ריקוד הבלט המיתולוגי של אותם זמנים, שבו הבנים מרקדים בטייץ צמודים בדמות ברבורים ענוגים לצלילי "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי.
שאר החדרים שבהם ערכנו את הפעולות שלנו נותרו כפי שהיו. לרגעים לא הייתי בטוחה מי עומדת בתוכם: הנערה שהייתי בשכבר הימים, או האישה שאני היום, שבתה כבר סטודנטית.
עומר הסביר לי שהיום אין כל כך הרבה חניכים בתנועה כמו שהיו בזמני. הוא הסביר שבשנות התשעים חל משבר גדול, כשאף בוגר לא יצא יותר ל"גרעין", כלומר לא בחר להמשיך לחיות בקיבוץ. בעקבות המשבר הבינו בתנועה שנחוץ שינוי, שתפקידה של התנועה מעתה ואילך יהייה לחזק את החברה מבפנים, ופנו לדרך חדשה: הדרכת נוער במסגרת "שנת שירות" ולהמשך במסגרת קומונות עירוניות – דרך זהה לזו שבה הולכים היום גם בשאר תנועות הנוער הסוציאליסטיות.
בנעוריי, כשהייתי בתנועה, חוויתי אותה לפעמים כסוג של מכבש אידיאולוגי. מתוך סקרנות ערכתי ביקורים גם בתנועות האחרות, ומשלב מסויים ערכנו בימי שישי "מסיבות סלוניות".
בסופו של דבר לא יצאתי לגרעין ולא הלכתי לנח"ל, וכשהתגייסתי משפחתי עברה דירה לאחוזה. לאחר מכן היו תקופות בחיי, שבהן התנועה כמעט נשכחה מזכרוני. 
היום אני מגלה את הפינה החמה, שנבנתה עבורה במהלך השנים, בלי שהרגשתי – סוג של מחנה מוקטן – בתוך ליבי.

 

 

ועל שירים מצחיקים שנהגנו לשיר בימי התנועה כתבתי כאן.

כתיבה, מחיקה והוצאה לאור

לאחרונה מחקתי שני שירים אחרי שהעליתי אותם לבלוג. לא הייתי שלמה איתם. הם לא היו די טובים בעיניי. הוצאתי אותם לאור קודם זמנם, ורק אחרי שיצאו חשתי בחסרונותיהם. ודאי אמשיך לעבוד עליהם, ואולי אעלה אותם שוב במועד מאוחר יותר, אבל שני המקרים האלה הבהירו לי את נחיצותו של העורך בתהליך הכתיבה, ואת נחיצותו של זוג עיניים נוסף, שמתבוננות ביתר אובייקטיביות, או בסובייקטיביות אחרת, במה שנכתב.
אני חשה בנחיצות הזאת במיוחד בעת האחרונה, שבה אני אוספת שירים שכתבתי בתשע השנים האחרונות – עוד מעט עשר – מאז ראה אור ספר שיריי הראשון – שירי מעבר. כבר אספתי אותם בעבר, כלומר השמטתי אחדים ותיקנתי אחרים, אבל גם מאז עבר זמן, נוספו שירים חדשים, ובעיקר השתנתה נקודת המבט. 
כשפרסמתי את ספר הפרוזה הראשון שלי – עונות – ציטט באזניי נתן שחם, שערך את ספרי, את בודלר שאמר, שמשורר, בעצם, לא מסיים אף פעם את הכתיבה, אלא רק משחרר אותה לעולם. אבל להרגשתי גם השחרור הזה צריך להיעשות ברגע המתאים, ועורך יכול להיות כאן לעזר.
ואולי מדובר גם בצורך להיחלץ, ולו לזמן מה, מהבדידות שבכתיבה. באפשרות לעשות כברת דרך בחברת אדם נוסף. מה שבטוח זה שעורך כזה צריך להיות בעל מקצוע טוב – סוג של מיילד /ת.
הרבה פעמים שמעתי שמשווים את תהליך היצירה ללידה, ואכן, יש דמיון מסויים, אבל בעיניי דווקא תהליך ההוצאה לאור יותר מזכיר אותה,  והחששות והדאגות שמתעוררים בתהליך מזכירים לי משפט נפלא, ששמעתי פעם מאדם נפלא, גם הוא סוג של מיילד – מורה בקורס שהשתתפתי בו, שמשלב בודהיזם ותראפייה. הוא נהג לומר שוב ושוב:" trust the process"- סוג של מאנטרה שמלווה אותי מאז. פעם הקדשתי לו שיר. חשבתי להעלות אותו, אבל קריאה מחודשת בשיר גורמת לי לרצות לחכות לזוג העיניים הנוסף.

 

שירים מתנועת הנוער – היזכרות (ותוספת)

 

הבן הצעיר שלי יצא אתמול למחנה הדרכה מטעם התנועה שלו – תנועת הנוער העובד והלומד. הוא אמר שצריך להיות בקן בתשע וחצי בבוקר, אבל בתשע וחצי בבוקר רק שנינו היינו בקן, אז הוא ביקש שנעשה קצת סיבובים עם האוטו עד שיבואו עוד אנשים, ובדרך שרתי לו כלמיני שירים מצחיקים שנהגנו לשיר בתנועה שאני הייתי בה – מחנות העולים, שפתאום נזכרתי בהם כמו, למשל, שיר המחנה:

מחנה זה עניין רב תועלת
שישנן בו הרבה מעלות מעלות
שחוזרים עם קיבה מקולקלת
אחרי הזלילה בלילות.

המרק טעמו כתפוח
שטבלו את כולו בליזול בליזול
החמאה טעמה כדג מלוח
והריבה מעורבבת בחול.

אוהלים פה בארץ נקימה
זה יהייה מחנה למופת למופת
בחורים הבו זמר ושמחה
ואתן בחורות לא לפטפט.

כשהגעתי לשורה האחרונה הבנתי בפעם הראשונה כמה היא שובניסטית, ושבחורות היום, בטח לא היו מסכימות לשיר שורה כזאת, ומי יודע, אולי בגלל השורה הזאת השיר לא שרד, ובני לא מכיר אותו.

ואז, בהמשך, נזכרתי ב"שיר המפלצת":

יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר
ובלילה את ידה תולה היא על הקיר
קול יוצא מבין שפתיה כזמזום מטוס
ובלילה את שיניה שמה היא בכוס.

פזמון:
נגני נגני תזמורת עד בלי די
את מוציאה אותי מתוך כליי,
כי זה היום אגילה ואשמח
שלא אני הוא הבחור אשר נפל בפח

יש לה אף שופר תוקע ושפמפם תחתיו
יש לה פה מעיין נובע הוי כמה רחב,
מחפשת המפלצת בעל נאמן
זה סוף כל בחור מסכן המחפש נדן

פזמון:
נגני נגני …

ולמרות ששנינו צחקנו, שוב היתה לי תובנה לגבי נקודת המבט השובניסטית, ושוב עלו בי מחשבות, שהיום שיר כזה היה מעורר מיד תרעומת בקרב הנערות (מקווה שגם בקרב הנערים) וטוב שכך.

נזכרתי גם בכלמיני קריאות שהיינו קוראים בדרך, בטיולים, שבני מכנה "מוראלים" (ר' בקמץ וא' נחה) כמו למשל:

– מה בסוף העלייה?
– מה בסוף העלייה?
י י ירידה

– מה בסוף הירידה?
– מה בסוף הירידה?
ע ע עליה

חשבתי איך המוראל הזה מסכם יפה כל כך ובתמציתיות את מהות החיים, ובני אמר שגם להם יש הרבה מוראלים ושירים, אבל לא התחשק לו לשיר, דווקא התחשק לו לשמוע, ואני, נסחפת על גלי ההצלחה הבלתי צפוייה, נזכרתי גם בשירים ובקריאות ששרנו נגד תנועות אחרות: "התנועה המאוחדת הסמרטוט של המולדת" וגם: "על ראש הגבעה עומדת פרה פותחת סוגרת התחת שלה, בא החזיר הכניס לה גרגיר, וכך נולד השומר הצעיר", וחשבתי כמה מטופשות נראות המלחמות האלה ממרחק של זמן, אחרי שכל התנועות הסוציאליסטיות לשעבר התאחדו ובדרך שכחו את הסוציאליזם.

אחר כך נזכרתי גם ב: "מי אני – אני, ומי אתה – אתה, מי אנחנו מי כולנו בני עקיבא, סיסמתנו: כיבוש ארצנו, אדוקים, פיסטוקים, חרא על הראש", וחשבתי על הפער הגדול שהיה כבר אז בין דתיים לחילוניים ועל  כמה שהוא גדל,  ואז בני הפתיע אותי ואמר לי שגם היום יש שירים כאלה, נגד התנועות האחרות, ושיש להם אפילו שיר נגד הקן הכי גדול – קן בורוכוב – כי אין מה לעשות כנראה הגדולים והמצליחים מעוררים בכל גיל קנאה והתנגדות, ונזכרתי שגם לנו היה שיר של המחנה שלנו, כי אצלנו קראו לזה "מחנות" ולא קינים – מחנה נווה שאנן, שהיה מחנה גדול יחסית. נזכרתי ששרנו:

נווה שאנן נווה שאנן
יופי של שכונה
יש בה הר יש בה גיא
יש בריכת שחייה

ושאחרים שרו:

נווה שאנן נווה שאנן
חרא של שכונה
אין בה הר אין בה גיא
יש בה משתנה

ונזכרתי שהיה גם בית נוסף , כנראה סוג של פשרה בין שני הבתים האלה:

נווה שאנן נווה שאנן
יופי של שכונה
ברנשים חתיכות
ופחי אשפה

ואז, תוך כדי ההסתובבות והשירה, בני ראה שתי בנות מגיעות ואמר שאפשר לחזור לקן, וחזרנו ונפרדנו והוא נסע . 

                                                             *

ועכשיו, כשאני כותבת, אני שבה ונזכרת ב"בריכה" ההיא שהיתה לנו בשכונת זיו, שהמים העמוקים הגיעו בה עד קצת מעל הברכיים, ושהמציל היה שורק בה בשעה עשר, כדי שהילדים ייצאו מהבריכה ויישבו בצל, ויאכלו את האוכל שהביאו מהבית. ואיך פעם איבדתי בה את הכפכפים, כפכפי גומי עם אצבע -דומים לאלה שחזרו עכשיו לאופנה, ואיך חזרתי הבייתה יחפה, מחפשת צל לדרוך עליו ומקומות חלקים במדרכה, כי המדרכה היתה מחוספסת וחמה.

ועכשיו, כשאני כותבת, אני חושבת גם על הפער הגדול שהיה אז בין חיי שלי – חיים של נערה "צברית", חברה בתנועת נוער, לבין חייהם של הוריי ניצולי השואה, פער שלקח לי כל כך הרבה שנים לגשר עליו, עד שרק עכשיו, ממש לאחרונה, אני מצליחה לחזור ללא אשמה אל זכרונותיי שלי, ולהמשיך איתם הלאה, ולהגיע עד להווה של אמא לבן שגם הוא חבר בתנועת נוער, שמחשיב הרבה יותר מכפי שאני החשבתי כשהייתי בגילו את ערכי  הסוציאליזם, שיצא למחנה הדרכה בן שישה ימים ביער לביא.

 

                                                           *

 

תוספת בעקבות התגובות:

 

שיר נוסף שנזכרתי בו ששרנו לפי שיר של מרים מקבה :

 

סתם עושה ברדק
קצין בצבא          
סתם עושה ברדק
קצין בצבא

מה היא אמרה
מה היא אמרה
קוקה מקה
קוקה מקה

 

את הבית השני שרים פעמיים וכאן מופיע השיר המקורי של מקבה:

http://es.youtube.com/watch?v=kCc61z9IFu4&feature=related

 

וכאן בועז כהן כתב על מרים מקבה:

http://www.notes.co.il/boaz/45707.asp

 

 

התייחסות ראשונה וסגירת מעגל

 

כשאדם מוציא לאור ספר ראשון הוא מצפה להתייחסות. בכל אופן האדם שאני הייתי, כשהוצאתי לאור את ספר השירים שלי "שירי מעבר" בשנת 1999. ואמנם נערכה לכבוד ספרי "חגיגת ספר" ביישוב שלי מטעם הספרייה המקומית, וכן קיבלתי מכתבים נרגשים וחמים מאנשים שקראו את הספר, ביניהם אנשים מעולם הספרות, אבל בעיתונות הכתובה לא נכתב עליו דבר. 
בהוצאה הזהירו אותי מראש שכך יהייה. ספרי שירה, ובטח ספר ראשון של משוררת לא מוכרת, הסבירו לי, אינם זוכים להתייחסות בעיתונות וגם לא נמכרים, ולמרות זאת, בתמימותי, קיוויתי שמשהו ייכתב. ב"הארץ" של אותם ימים, בחלק הספרותי בעריכת הנדלזלץ, פרסמו תקציר קטן במסגרת דיווח על ספרים חדשים שראו אור, וגם ציטטו כמה שורות מאחד השירים. לימים היכרתי מישהי שזכרה את הציטוט.
במקרה או שלא במקרה בדיוק באותו שבוע שבו ספרי ראה אור השתתפתי בחגיגת הלילה הקצר ביותר או הארוך ביותר – חגיגה  שהשתתפו בה רק נשים, שעוררה את תשומת ליבה של העתונות, ונשלחה אליה עיתונאית שראיינה גם אותי. למחרת הופיעה הכתבה בעיתון וגם שמי הוזכר בה רק לא בהקשר שבו הייתי מעוניינת, מקרה שעורר בי הרהורים נוגים בדבר טיבם של הארועים הזוכים לתשומת ליבה של התקשורת. בכל מקרה הייתי בעיקר מאוכזבת. הרגשתי כמו אישה שילדה תינוק, ואף אחד, מלבדה, לא מתעניין בו, אבל למרות זאת המשכתי לכתוב – בין השאר שירי אכזבה.

כעבור כשלוש שנים, בשנת 2002, הזמינה אותי חברה להתלוות אליה לאירוע שנקרא "ויקהל" שנערכו בו סדנאות לימוד. שאר פרטי האירוע – העונה והמקום, נשמטו מזכרוני. נדמה לי שזה היה בסוכות, ובחוץ, את זה אני זוכרת בוודאות, היתה במה שהתקיימה עליה הופעה של לאה שבת, זמרת שאני אוהבת. חברתי היתה מעוניינת בסדנה מיוחדת שעמדו להרצות בה בין השאר גם על עמנואל לווינס – פילוסוף צרפתי וחוקר תלמוד, שהגישה הפילוסופית שלו, חשיבותו של "האחר" – מאוד עניינה אותה. גם אני רציתי לשמוע את ההרצאה הזאת, אבל כשהגענו החדר שבו עמדה להיערך ההרצאה, היה כבר מלא.
חברתי ניסתה לשכנע את האחראי שיכניס אותנו, אבל הוא התעקש ואמר שאי אפשר. גם היא התעקשה, אבל הוא התעקש שוב בחזרה, ואני היצעתי שנעזוב ונחפש לנו סדנה אחרת. נדמה לי שאפילו ציטטתי משפט שאני נוהגת לצטט בהזדמנויות דומות: "כל עכבה לטובה" – וגם מאמינה בו. חברתי הסכימה לוותר, ומתוך סקירה מהירה של הסדנאות שאפשר ללכת אליהן בחרנו סדנה שעסקה ב"שירה יהודית". בשירים שאני כותבת יש לעתים קרובות מוטיבים יהודיים, ועניין אותי על איזו שירה יהודית ידברו. בחדר ההוא היה מקום, והמרצה, שכבר התחיל להרצות, אפילו חייך אלינו כשנכנסנו והזמין אותנו לשבת, וחיכה עד שנמצא את מקומנו. רק אחרי שהבטחנו לו שאנחנו חשות בנוח, המשיך.
המרצים שישבו על יד השולחן היו כותבים ואמנים שקשורים לכתב העת "דימוי", ובהרצאה הזכיר המרצה את יהודה עמיחי, ומשוררים נוספים ששכחתי את שמותיהם, שבשירה שלהם יש מוטיבים יהודיים. ההרצאה מאוד מצאה חן בעיניי, וחשבתי שכיוון שגם בשירה שלי יש, כאמור, מוטיבים יהודיים, כדאי לי לגשת ולדבר עם המרצה, ששמו היה מנחם לורברבוים, ולהתעניין יותר בכתב העת. (לימים, כפי שמי שילחץ על הקישור יראה, יגאל סרנה כתב עליו כאן, ב"רשימות".) אזרתי אומץ וניגשתי אליו והיצגתי את עצמי וסיפרתי שאני כותבת שירים. הוא מיד שאל מה שמי. להפתעתי הגמורה הסתבר לי ששמי מוכר לו וכן שיריי, וכאילו לא די בזה, הוסיף ואמר, שבקרוב הוא עומד לפרסם מאמר ב"דימוי" שבו הוא מזכיר את ספרי. לא הבנתי איך שמע עליו, והוא סיפר שרכש את הספר באחת מחנויות הספרים, אהב את השירים והחליט לכתוב עליהם, ואפילו התנצל על שהמאמר יוצא זמן רב כל כך אחרי שהספר ראה אור. 
ביקשתי שיודיע לי כשהגיליון ייצא, ושמחתי שמחה גדולה כשקיבלתי את המאמר שנקרא "קול כבודה בת מלך – שירת נשים חדשה (1999-2000)" שבו סקר פרופ' לורברבוים ספרים של תשע משוררות נחשבות בעיניו ואת ספרי ביניהן. (דימוי, גיליון 21, קיץ תשס"ב, עמ' 8-14 ).

במאמר ציטט מתוך ארבעה שירים.  לרשימה הזאת אוסיף שניים. הראשון הוא השיר שמתוכו ציטט בזמנו, "הארץ", והשני – אחד השירים שצוטטו במאמר.

עגילים

רוצה שכל העגילים הבודדים, האבודים,
ישובו אליי
ממיטות אפיריון ומשטיחים נמוכים
מדרכי גישה, ומדרכי בריחה
מחדרים שהתגוררתי בהם
ומחדרים שרק עברתי בהם
ומחדרים שלא התגוררתי בהם מעולם
ומערים, ומארצות.
רוצה לתלות אותם שוב באזניי,
זוגות זוגות.

אשת לוט

א

למה עונש נורא כל כך
על דבר כל כך פעוט?

גם אני שמעתי לפנים קריאה דומה
האוסרת על פנייה לאחור

מקורה היה הפחד הנורא מפני
העומד להתגלות

והמשכתי לרוץ, לברוח,
וכל הדרך שמעתי מאחוריי אנחות.

ב

אולי ידעת מוקדם מידיי
שבריחה אינה אפשרית
למי שרוצה להמשיך לאהוב.

אולי לא היה בך הכוח לחכות
עד שאפשר יהייה לחזור ולהביט
בהריסות.

 

ואני רוצה להוסיף שיר נוסף שכתב מנחם לורברבוים בספרו "בכפר הזה" שראה אור בשנת 2001
בהוצאת כרמל. השיר הזה מתכתב בעיניי עם "עגילים" ופרסומו כאן, בבלוג, הוא עבורי סוג של סגירת מעגל.

רובר

אהבתנו שמורה בסמטאות
וחדרי מדרגות
בהם רק שנינו נעלה.
הרחק מאולמות אור יום
מנגינתנו שקטה, במלון
ומיטות יד שניה.

אמא של חייל

 

בשלוש השנים האחרונות הייתי בסוג של מירוץ. גם התחלתי ללמוד מקצוע חדש, וגם היצגתי בתערוכות מתוכן שתי תערוכות יחיד שכללו גם מופעים, וגם התחלתי לכתוב באתר "רשימות", וכל זאת במקביל לעבודתי בחצי משרת הוראה ולעבודתי בבית. אולי לא במקרה במהלך השנים האלה גם בני עבר מסלול לא קל כחייל ב"גולני". עכשיו, כשסוף השירות שלו מתקרב, והוא בתפקיד נינוח יחסית, ואני אחרי כל הסערות ולפני שנת שבתון – אני יכולה לראות את הקשר בין החוויות שלנו במשך שלוש השנים האלה.
לפני שבני התגייס ניסיתי לשכנע אותו שלא יילך ל"קרבי". עשיתי את זה גם מסיבות אגואיסטיות וגם כי הדבר האחרון שרציתי היה שיתחכך עם אוכלוסייה אזרחית בשטחים. אני שרתתי בזמני במודיעין ביחידה 8200, ולמרות שלא רוויתי נחת מהשירות, ניסיתי לשכנע אותו ללכת בדרכי. אמרתי לו שהוא, עם הראש שלו, אחרי שקיבל תעודת הצטיינות על ציוני הבגרות שלו, שכללו בין השאר חמש יחידות בפיזיקה, יכול לתרום לצבא באופנים אחרים, אולי אפילו יותר מאשר כחייל קרבי. אבל הוא אמר שהוא רוצה להגן על המדינה שלו, שזה לא הוגן שצעירים אחרים יסכנו את החיים שלהם והוא לא, ושגם סבא שלו ואבא שלו לפניו היו חיילים קרביים, והוא רוצה ללכת בדרכם. בשלב מסויים התמרמר ואמר שאני מפריעה לו, עומדת בדרכו, ואז הבנתי שאני חייבת להרפות, שהוא בוחר בדרך מסויימת, ואני, כאמא שלו, צריכה לתמוך בו.
במלחמת לבנון השנייה היה עדיין בתקופת ההכשרה שלו כלוחם, והכיתה שלו היה "כיתת הלוויות" – כמעט כל יום הם השתתפו כ"משמר כבוד" בהלוויות של חיילי "גולני". אנחנו, בבית, קיבלנו מידי יום בשורות קשות על בוגרי בית הספר שנהרגו, ביניהם שני בנים של חברות לעבודה, אחת מהן חברתי עירא בן גיאת שאסי סיקורל  הזכיר ברשימה שלו ראיון ששמע איתה ברדיו. גם  ניר כהן ז"ל , בנם של בני דודיי נאוה וגיורא כהן מהיישוב מכבים, שאני מאוד קרובה אליהם, נהרג במלחמה. זאת היתה עבור כולנו, כמו עבור רבים בעם ישראל, תקופה מסוייטת.

בתקופות מסויימות במהלך השירות שלו בני לא סיפר לי איפה הוא משרת כדי שלא אדאג, ואני גם לא שאלתי. ניסיתי לברוח מהדאגות, לקטוע את ראשן ברגע שרק התחילו לצמוח, ולפמפם לעצמי משפטים בנוסח "יהייה בסדר" ו"יהייה טוב", ובמקביל הייתי, כאמור, בעשייה אינטנסיבית שלא כל כך אופיינית לי. גם כשסיפר לי איפה הוא משרת, וגם כשקיבל תפקידים פחות מסוכנים בהדרכה, עדיין היה לא קל, שכן גם התפקידים הפחות מסוכנים דרשו ממנו הרבה.
השירות שלו, כמו גם אירועי המלחמה, שינו מאוד את ההסתכלות שלי על החיים בארץ. הבנתי שגדלים כאן צעירים ברוכי כשרונות וחדורי מוטיבצייה, שמרגישים קשר למדינה ורוצים להגן עליה, אבל פעמים רבות שאלתי את עצמי עד כמה המדינה מגינה עליהם.
החיילים שעומדים במחסומים הם צעירים הדומים לבני, והם גם החיילים שלחמו במלחמה. (אני לא מדברת על חריגים סאדיסטיים, שכמוהם יש בכל חברה ואותם צריך להוקיע). מדובר, כאמור, בצעירים רבי יכולות ועם רצון עז לתת, שהמדינה מציבה אותם במצבים מאוד קשים, ולא די בכך, הם גם סופגים אחר כך ביקורת מכלי התקשורת ומאזרחים.
מהסיבה הזאת התקוממתי הרבה פעמים כשקראתי גם כאן באתר ביקורת על התפקוד של "חיילי צה"ל" בשטחים.  בעיניי הם ראויים בעיקר להוקרה ולתודה (ושוב: אינני מדברת על חריגים). הצעירים האלה חווים קשיים גדולים שהמדינה כופה עליהם, וחיצי הביקורת צריכים להיות מכוונים, לדעתי, אל קובעי המדיניות ולא אל החיילים שעושים כמיטב יכולתם כדי לתרום למדינה שבה הם חיים.

ואני מצרפת שיר שכתבתי לפני שבני התגייס. 

         סוכות

השנה לא בנינו סוכה,
כי הילדים כבר גדולים.
השנה לא בנינו סוכה
כי אנו עצמנו הפכנו סוכה,
נופלת, מועדת, סוחבת את עצמה בקושי
מכאן לשם ובחזרה.

השנה, כשבני מתקרב לגיל הגיוס,
אני מתפללת:
עננים, הימחקו, היעלמו,
הפסיקו לצייר במוחי אסונות,
עשו שיישארו לעת ערב
רק שמי קטיפה רוגעים,

עשו
שאהייה
סוכת שלום.

ויש לי גם צילום של עבודה שעשיתי, שבה כתבתי את השיר על בד הסוכה הישנה שלנו, אבל כרגע אני לא מצליחה להעלות אותו, כנראה בגלל השינויים האחרונים באתר.

 

ותודה מיוחדת לאסתי סגל שהדו שיח המפרה איתה סייע לי להבין הרבה דברים.

 

סוף מסלול

בשנתיים האחרונות למדתי בקורס למטפלים באמצעות קול ותנועה. מטלת סיום הלימודים היתה הצגת מופע של שעה. היינו שבעה משתתפים, וכל משתתף יכול היה לבחור מקום על פי רצונו.
אני בחרתי להציג את המופע שלי בעין צור – מעיין הנובע במורדות המזרחיים של רמת הנדיב הסמוך למקום מגוריי . היכרתי את המקום משיטוטיי באיזור. בדרך כלל אני מגיעה אליו בהליכה ברגל מביתי, אבל הפעם נפגשנו – שבעת המסיימים המורה והאסיסטנטית – בחניית בית ספר אורט השומרון, בית הספר האזורי בו לומד היום בני הצעיר, כי המסלול ממנו למעיין קצר בהרבה מאשר מביתי.

הבאתי אתי תרמיל גדול, ירוק, שבתוכו אכסנתי תיקים נוספים, והובלתי את קהל הצופים לחורשת אורנים הנמצאת בדרך למעיין. הוצאתי מהתרמיל חולצה צבאית שהשאיל לי אישי, כובע צבאי שבני החייל הביא במתנה לאישי, והפכתי למ"כ טירונים – תפקיד שבני מילא במהלך שירותו הצבאי בגולני. 
לשמחתי המשתתפים שיתפו אתי פעולה, חזרו אחריי על המילים הנגזרות מראשי התיבות של המילה אפזצט"א , הסתוו מאחורי עצי האורן, והתפקדו כראוי. (כחיילת לשעבר בחיל המודיעין, מטעמי סודיות, לא אסגיר בשלב זה פרטים נוספים).

המשכנו לעלות לכיוון המעיין והתיישבנו למרגלות המעיין מתחת לעצים שם הפכתי למורה רוחנית המלמדת ריפוי בעזרת עצים ושקועה באגו טריפ. ביססתי את הדמות הזאת על מורה רוחני שיצא לי להכיר. בזמן שמשתתפי הסדנה שקעו במדיטציה החלפתי בגדים והפכתי למדריכת טיולים שמחה ונמרצת בחברה הארכיאולוגית הישראלית, והובלתי את המטיילים לבית המרחץ העתיק הממוקם בקרבת המעיין , שם נתתי להם הסבר רווי מילים לועזיות מבלבלות על המקום, דומה להסברים שיצא לי לשמוע בחיי ממדריכים שחשוב להם יותר להפגין את חוכמתם מאשר להסביר איך בעצם חיו אנשים בעבר. בצירוף מקרים מפתיע נעמד מולנו, על שפת בריכה קטנה שאליה נשפכים מי המעיין, מתרחץ ערום שבא לטבול במקום. האירוע שלנו לא הרתיע אותו. כיוון שהיה שקוע במדיטאציה בעמידה המשיך לעמוד זקוף ורק כשסיים את המדיטאציה התלבש לאיטו.
משם המשכנו למערה שבסופה הנקבה שבה נובע המעיין. הדרך למקום הנביעה חסומה בדלתות בשל סכנת מפולת – כך הסביר לי עובד השמורה ב"טיול ההכנה" שעשיתי במקום. עמדתי כשגבי אל הדלתות, פניי לפתח המערה, הצופים התיישבו מולי על מושבים טבעיים, ושרתי ארבעה שירים וקראתי שיר אחד.

השירים ששרתי היו:
1. עוד חוזר הניגון
2. שיר של יום חולין
3. שמור לך חלום קטן
והאחרון: צור משלו אכלנו.

התגובה שהכי נגעה לליבי היתה התגובה של האסיסטנטית של הקורס. היא אמרה לי שלאורך כל הקורס הרביתי לעסוק בעבר הרחוק, בגלות, והמופע הזה, כך אמרה לי, היה מאוד ישראלי. היא אמרה גם שראתה בו השלמה עם העבר ונכונות להמשיך ללכת קדימה, לעבר העתיד.
חברה ללימודים אמרה שהיא הרגישה שערכה אתי גם את מסע חייה שלה: מהצבא, אל החיפוש הרוחני שאחריו, תקופת הטיולים המשפחתיים עם הילדים, ולבסוף המפגש האינטימי של אדם עם עצמו וגם עם עברו במערה. כששרתי במערה, אמרה, חשבה על הקולות שהמערה הזאת שמעה כבר בעבר, ועל זה שעכשיו היא שומעת גם את הקול שלי.

כששרתי את השיר "שמור לך חלום קטן" עברתי בין חבריי לקורס – חבריי למסע שעברתי בשנתיים האחרונות, שבמהלכו ירדתי לשורשם של כמה מחסומים עתיקים מאוד – והקדשתי לכל אחד מהם שורה בשיר.
ואת השיר "שיר של יום חולין" הקדשתי לאישי, שגם חיכה לי בחנייה, כדי לוודא שהמסע הסתיים בשלום.

וזה השיר שקראתי. כתבתי אותו כשהייתי חולה בוירוס בזמן שבו ארע אסון המעבורת של אילן רמון. 

               אסטרונאוטית         

בלילה צנחו במוחי הויראלי שובלי אש:
כל אדם הוא כוכב בגלאקסיה פרטית, לחשתי.
אחר כך נתתי לעצמי הוראות :
לאטום סדקים בחללית הישנה, המתפוררת,
להתכסות היטב בשמיכה שכבר הידלדלה משכיבה מרובה,
וכשאקום – לאוורר את החדר ולהחליף מצעים,
וכשאבריא – לדאוג טוב יותר לגוף הכוכבי הזה, הכאוב.
וגם תובנה היתה לי – אין זאת אלא שבגדתי בו,
אם הוא העז ככה לבגוד בי.

כך מתים בני אדם על פני האדמה:
לאט לאט, מעט מעט, בחורף.
האם גם מוות רגיל כזה יכול להיחשב הרואי?
והרי גם אני נושאת בחזי ציור חלום של ילד
מגטו, ממחנה ריכוז.
נס של חיל , שבשורותיו צעדתי (בקושי)
עוטה (כמו תחפושת) מדים.

כמה פעמים עוד אפשר לכעוס ולהיעצב
בשל ילדות רחוקה ההולכת ומיטשטשת?
בשל תמונת נוף זרה, ישנה,
של עצים גבוהים, ערומים,
מלבינים בשלג?
כמה פעמים עוד אפשר ליפול
לתוך בורות אפלים, עתיקים
במעבורת מזדקנת?
והרי הוריי, שניהם, עשו כמיטב יכולתם,
ממש כמוני , בנסיבות האיומות
שזימנה להם המאה העשרים.

כשהייתי ילדה לא הבנתי מה קורה
כשאמי הלכה שוב ושוב לאיבוד,
וכשהבנתי לא יכולתי לומר זאת לאבי
שהתבייש, שהסתיר.
גם לא היה בסביבה אף אחד
שרצה לעמוד לזכרה, להספיד.
ומאז הפכו המלים האבודות ההן
לערפל הזה שמשייט עכשיו,
בתחילת המאה העשרים ואחת,
במצח ובאף שלי.

די לזכרונות ילדות רחוקים!
די לרחמים עצמיים!
אחרי הכל מדובר כאן באישה בוגרת,
שנולדה במדינה יהודית, עצמאית
כעשור אחרי המלחמה הנוראה ההיא.
שהועפה לחלל
מרחם מבוהל, קרוע,
כאסטרונאוטית חד פעמית
כחסד אחרון,
ככוכב שביט. 

והיום שוב טיילנו, אישי ואני, למעיין. הפעם התעמקתי יותר ברצינות בתולדות המקום, ובדרך חזרה הבייתה חשבתי על כמה שאני אוהבת את הארץ הזאת, ועל כמה הרבה פעמים אני כועסת על המדינה, נכון יותר על דברים שקורים בה, ויחד עם זאת  שמחה כל כך שיש לנו אותה, ולא יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה. 

 

הזאב שהתחפש למורה למשחק

 

ראשית ברצוני להתנצל בפני הזאבים שמעולם לא עוללו לי רע או למישהי או למישהו שאני מכירה, וגם לא קראתי או שמעתי על מעלליהם הרעים בכלי התקשורת. הזאב ברשימה הזאת הוא מטאפורה, וגם גלגול – גלגול של הזאב שהתחפש לסבתא מהסיפור "כיפה אדומה" .
לכאורה הדבר לא הגיוני: הרי אפשר היה לראות בציורים שמדובר בזאב, וגם "כיפה אדומה" העלתה את האפשרות הזאת בדעתה, ולכן, כזכור, שאלה את כל השאלות בנוגע לאזניים לפה ולאף.
נשאלת , אם כן, השאלה למה לא ברחה, והתשובה היא ש"כיפה אדומה" לא ברחה, כי בתוך תוכה רצתה להאמין שמישהי שנראית כמו חולה  ושוכבת במיטה של סבתא  ולבושה כמו סבתא , היא, אכן, סבתה החולה. בדיוק כמו שתלמידותיו לשעבר של חנן גולדבלט רצו להאמין שמישהו שמציג את עצמו כמורה למשחק ומתנהג כמו מורה למשחק הוא, אכן, מורה למשחק, ויסייע להן להגשים את חלומותיהן להפוך לשחקניות מפורסמות כמוהו.
בחלומות האלה היתה אולי תמימות, אבל לא היה  בהם שום דבר רע. רע היה רק בניצול לרעה של החלומות האלה על ידי אנס שהתחפש למורה למשחק. ולמה אני מכנה את חנן גולדבלט אנס? כי כך קבע בית המשפט, ולא מצאתי שום סיבה לפקפק בקביעתו. ולמה אני מכנה את הוראת המשחק, במקרה של גולדבלט, תחפושת? כי אדם שאונס את תלמידותיו הקטינות אינו ראוי לתואר מורה. ספק אם הוא ראוי לתואר אדם.
 

חשיפה ראשונה

 

באחד הפוסטים הקודמים הבטחתי שאספר איך גיליתי את אתר "רשימות". ובכן הסיפור התחיל במלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה רק בני הצעיר ואני נשארנו בבית – אישי ושני ילדיי הגדולים היו בצבא. כיוון שכל הזמן היה חשש מאזעקות לא הרבינו לצאת, וביקשתי מבני שילמד אותי לגלוש באינטרנט, והוא הסכים.
ל"שיעור הראשון" הכנתי קלסר עם דפים ורשמתי כל פעולה שהוא עשה או הזכיר. מצחיק להיזכר כמה הכל נראה אז  מסובך, אבל אחרי שגיליתי את "גוגל" העניין הפך פשוט. יום אחד, הקלדתי את שמו של משורר שאני אוהבת: "פרננדו פסואה" והיגעתי לבלוג של יורם מלצר כאן, ב"רשימות".
מרוב התלהבות מתרגומיו של יורם שלחתי לו אי מייל באמצעות תיבת המייל שבבלוג. זאת היתה הפעם הראשונה שבה עשיתי דבר כזה, והייתי יותר מהמומה כשעוד באותו יום קיבלתי תשובה. מעודדת מהצלחתי שלחתי לו אי מייל נוסף וסיפרתי לו על שיר שכתבתי בעקבות אלן גינזבורג שכתב שיר שנקרא "שלומות לפסואה" בעקבות שיר שפסואה כתב על וולט וויטמן.
שאלתי את יורם אם הוא מעוניין לקרוא את השיר, והוא השיב בחיוב, ושוב קיבלתי ממנו תשובה ושוב שמחתי, למרות שכשאני שבה וקוראת היום את השיר שכתבתי, אני לא כל כך מבינה איך העזתי.
והיום אני שוב שמחה, כי בני הצעיר, עומר, שבזכותו התחלתי לגלוש, חוגג את יום הולדתו השש עשרה , וחשבתי להעלות לכבוד יום הולדתו משהו שכתב לבלוג, שכן הוא כותב שירים וסיפורים ומחזות (וגם מנגן בסקסופון ומלחין).

בחרנו יחד תמונה ראשונה מתוך מחזה שננטש באכזריות על ידי המחזאי הצעיר. (לדברי המחזאי).

                                  

                                             תיאטרון הנעל האדומה 

                                              מאת עומר שטרנברג

                                         

תמונה ראשונה:

האורות נדלקים. שפרה ועפרה יושבות על הבמה, להוטות לקראת תחילת ההצגה.

שפרה: ששש, זה מתחיל!
עפרה: שמעתי שזו הצגה מצוינת.
פאוזה. השתיים בוהות בקהל.
שפרה: נו?!
עפרה: ששש, את מפריעה לקסם בהתהוותו!
שפרה: איזה קסם, זה לא התחיל!
עפרה: אוי, שפרה, שפרה… מובן שזה התחיל!
שפרה: אז למה לא קורה כלום?
עפרה: נו באמת, מה אני, פרשנית?!
שפרה: אבל לא קורה שום-דבר!!!
עפרה: שפרה, זה פוסט-מודרני.
שפרה: בסדר, בסדר, פוסט-מודרני – אבל למה לא קורה שום-דבר?!
עפרה: זה הכל בחירות אומנותיות של הבמאי! אוח, ממך ציפיתי ליותר, שפרה! את לא רואה את הקסם שבאמנות הזו?
שפרה: כל מה שאני רואה זה המון ראשים שחורים צפים.
עפרה: נו, שפרה, תפעילי קצת את התאים האפורים! זה הכל מטאפורה!
שפרה: מטאפורה?
עפרה: מטאפורה!
שפרה: אה, מטאפורה…
פאוזה.
מטאפורה למה?
עפרה: לחיים כולם! כל החיים שלנו הם מטאפורה אחת גדולה.
שפרה: אה, הבנתי…
פאוזה.
מה?
עפרה: תראי, תראי איזו ביקורת נוקבת! איך כל הפרצופים האלה בוהים בנו, כולם מסתכלים לאותו המקום, מתהפנטים – ומה בסך-הכל כל-כך מהפנט אותם?! כמה אנשים שבאו לראות הצגה!
שפרה: אה – מטאפורה!
עפרה: מטאפורה, מטאפורה! זה יוצר אצל הצופה זלזול במין האנושי, איך עדר גדול כל-כך של אנשים פשוט יושב וצופה – במה?! בשום-דבר!
שפרה: כמו… טלוויזיה?
עפרה: אוח, שפרה – כן, כמו טלוויזיה! איך תמיד את יודעת להוזיל הכל?! רואים שלא הבנת את המטאפורה…
פאוזה.
שפרה: כל השעה וחצי היא ככה?
עפרה: תני לקסם לפעול עלייך… אמרתי לך, זה פוסט-מודרני! תני לזה לחלחל דרכך…
פאוזה ארוכה.
שפרה: שלא תטעי, אני מאוד משתעממת… מה, באים, תיאטרון, הצגה – אתה מצפה לראות טיפה יותר מפרצופים שבוהים בך. את יודעת, מה עם קצת קלאסיקה?! איזו פתיחה נחמדה, פתאום קונפליקט, התפתחות, שיא, פיתרון, מוחאים כפיים ואומרים יפה שלום!
עפרה: זה כי את מיושנת. את לא פתוחה לשינויים! את לא מבינה, זה… זה פוסט-מודרני, זה הכל…
שפרה: מטאפורה, מטאפורה… שלא תטעי, אני מאוד משתעממת…
פאוזה.
עפרה: (קולה מתחיל לרעוד) אוי, זה כל-כך מרגש…
פאוזה. נכנס מנחה, נעמד מאחורי עפרה ושפרה ופונה אליהן.
מנחה: בנות, אנחנו נרצה להתחיל.
עפרה: (לשפרה) זו הצגה בשיתוף הקהל!
שפרה: הפוסט-מודרניזם ממש חוגג פה…
עפרה: הצגה מצוינת, מ צ ו י נ ת!
מנחה: (מבולבל, מתקשה להבין) כן, נרצה להתחיל.
עפרה: אני לא מבינה…
מנחה: ההצגה… צריכה להתחיל… על הבמה.
עפרה: והיא מתחילה מצוין! זה מאוד מרגש, מאוד!
מנחה: בנות, אתן מעכבות פה קהל שלם.
שפרה: מה זאת אומרת?
עפרה: ששש, תהיי בשקט! את מעכבת קהל שלם!
שפרה: זו גם מטאפורה?
מנחה: טוב, בנות, אני מצטער, אתן תאלצו לפנות את הבמה.
עפרה: מה?!
מנחה: (מתלהט) מה, מה, מה, מה! רדו כבר מהבמה, כוסאמק! כל פעם איזה זוג סניליות מגיע, מתיישב לי על הבמה, ומה אני רציתי?! להנחות פה את ההצגה?! להוביל אותה?! נמאס!!! עכשיו, פעם אחרונה, תרדו – לא, מצידי אל תרדו, פשוט תפנו את עצמכן בעדינות לצידי הבמה, ותנו להופעה להתחיל!!!
שפרה: אנחנו על הבמה?!
מנחה: (בעצבים בלתי נשלטים) זוזו!!!
שפרה ועפרה מזיזות את הכיסאות שלהם לצידי הבמה. המנחה נושם ונרגע.
ערב טוב, גבירותיי ורבותיי – שלום רב לכם! ברוכים הבאים לתיאטרון הנעל האדומה! הערה קטנה לפני שנתחיל: בתמונה העשירית נפלה טעות ונאמרת המילה מעגל במקום מרובע – על-כן, ארצה שנדגיש הבדל עקרוני בין השניים: המרובע הוא זה עם הפינות. זכרו – כאשר בתמונה העשירית נאמרת המילה מעגל – הצורה בלי הפינות – מתכוונים למילה מרובע – הצורה עם הפינות. מעגל – זה מרובע. מרובע – זה מרובע. אבל מעגל – זה מרובע. זקנים, סנילים ושאר רפי שכל מתבקשים לכתוב הערה זו בכתב קריא על גב כף ידם. תודה, וצפייה נעימה.
שפרה: (ממלמלת) מאוד מטאפורי.

 

 

סדנת תיאטרון עם דודי מעיין (וגם עם פו הדב)

 

קודם כל אספר איך נודע לי על הסדנה. היה יום שישי, הלכתי עם הבת שלי לקנות בגדים בחנות של בגדים הודיים, ופתאום נכנסה לחנות שירי ג'ורנו הבמאית והמנהלת האמנותית של "תיאטרון הידית" על שפעת תלתליה הג'ינג'ים, וסיפרה לי על הסדנה המתקרבת עם דודי מעיין – ממציא ומייסד השיטה התיאטרונית שלפיה עובד התיאטרון שלה, שאליו גם אני קשורה. היא סיפרה שמדובר בהזדמנות נדירה שכן דודי מתגורר בחו"ל, ורק לעתים נדירות מגיע לארץ כדי להעביר סדנאות, ואני הגבתי במהירות ואמרתי לה מיד שתרשום אותי, כי זה קורה לי לפעמים: בתוך ים הספקות מתעוררת לה פתאום איזו וודאות, ואני יודעת מה עליי לעשות.
רק אחר כך שאלתי במה, בעצם, מדובר, והיא הסבירה שנושא הסדנה הוא "השולחן המשפחתי" ובהמשך, אמרה, תשלח לי פרטים נוספים במייל, וכך היה. כעבור זמן מה הגיע מכתב מדודי שבו פרט בדרך מיוחדת ומזמינה מה צריך להביא לסדנה: מזוודה או תיק או שקית, תמונות ישנות של ההורים וקרובי משפחה נוספים, מכתבים ישנים ועוד חפצים שכרגע אינני זוכרת במדוייק.
תהליך איסוף החפצים היה אמור לארוך זמן, ולהוות, בעצם, את ההכנה לסדנה, אבל אני הייתי יותר מידי עסוקה בהכנות לתערוכה שלי, שעסקה בדיוק באותם נושאים, ובעוד עניינים, והזמן עבר ולא הכנתי כלום. בנוסף לכך ככל שהתקרב מועד הסדנה פחות ופחות התחשק לי ללכת, כי הדבר האחרון שרציתי היה לספר את סיפורי המשפחה שלי באופן לא מתוכנן בנוכחות אנשים שאני לא מכירה.
בבוקר הסדנה כבר מ מ ש לא רציתי ללכת, וחשבתי אפילו לוותר על העניין. מי שעודד אותי היה אישי: הוא הזכיר לי מקום נוסף שלא רציתי ללכת אליו ובסוף נהניתי, הזכיר לי גם את הקושי שלי עם שינויים באופן כללי, ואמר משהו כמו "החלטת שאת הולכת, אז תלכי וזהו."
איכשהו השתכנעתי, וברגע האחרי אחרון ארזתי כמה מהחפצים שהיו בהישג ידי בגלל ההכנות לתערוכה המתקרבת, והכנסתי אותם לתיק שהיה גם הוא בהישג ידי, אלא שהתיק היה קטן מידי ולא הכיל את כל החפצים, והחלפתי אותו בתיק יותר גדול שעמד במקרה בחדר הארונות – תיק ים שקניתי כשהילדים היו יותר קטנים – ויצאתי מהבית באיחור של חצי שעה.
כבר בדרך התחיל מצב רוחי להשתנות, והתחלתי להרגיש סקרנות לקראת ההרפתקה – אחרי הכל נסעתי אל הלא נודע. את החשש מהאיחור הרגעתי בעזרת המחשבה שבטח אמצא את כולם באולם בשלב שתיית הקפה ואשתלב כך שאיש לא יבחין באיחור שלי, אבל למרבה המבוכה משהתקרבתי ראיתי שהסדנה כבר התחילה: כולם ישבו בחוץ במעגל, ואיש אחד, שמיהר להציג את עצמו כדודי, הביט בי מחוייך מתאפק לא לפרוץ בצחוק.
הסתבר שעל תיק הים שהיגעתי איתו היה מצוייר ציור של פו הדב. אפילו לא שמתי לב לזה כשלקחתי אותו, למרות שפו הדב הוא דמות שאני אוהבת במיוחד, בעיקר אחרי שהפך לדוב טאואיסטי. המבוכה שחשתי בשל האיחור הלכה וגדלה כשהסתבר שהתיק שאיתו באתי עומד בניגוד מוחלט לכל שאר התיקים הרציניים שהביאו משתתפי הסדנה האחרים – מיני מזוודות ישנות ושקים תיאטרליים.
דודי, שלא מבדיל בין התיאטרון לבין החיים, היה כל כך משועשע מהכניסה שלי עם התיק המצחיק, עד שביקש ממני להיכנס שוב ושוב, הסביר שאני כבר משתתפת בסדנה, וניהל אתי דיאלוג הנוגע הן לתיק והן לאיחור. התנצלתי שוב ושוב, סיפרתי שהייתי מאוד עסוקה ולא היה לי זמן להתכונן לסדנה כמו שצריך, והתקשיתי להסביר למה בחרתי דווקא בתיק עם ציור של פו הדב, שכן מבחינתי לא דובר כלל בבחירה, הוא פשוט היה שם מולי כשנזקקתי לתיק יותר גדול.
מה שכן, כבר בדרך לסדנה, עוד במכונית, חשבתי על הניגוד שבין התיק הילדותי לבין מה שהוא מכיל: צילומים של סבי וסבתי מצד אבי שנספו בשואה, וצילומים של הוריי כשהיו צעירים מיד אחרי המלחמה.
בהמשך הבנתי שגם כשלא בוחרים – בוחרים, כלומר שגם אי בחירה היא בחירה, ושלכל בחירה, אפילו המקרית ביותר, יש משמעות. ועוד הבנתי שיהייה עליי להשתמש בתיק הזה במופע קצר שאציג למחרת , כמו שאר משתתפי הסדנה, בנושא "השולחן המשפחתי". אבל על כך ועל המשך הסדנה ועל תובנות נוספות שעלו בי , אספר בפעם הבאה. את הסיפור הזה אסיים במשפט שדודי אמר בסיום "דיאלוג האיחור שלנו" שנחרט בזכרוני: "פו הדב", אמר, "מצליח להסתדר ולהמשיך הלאה במצבים שבהם האחרים נתקעים".                                            
               
                                          והתערוכה בגלריה בקיבוץ גן שמואל בעיצומה.