Category Archives: אמנות פלסטית

פירוק

 

היום פירקתי את התערוכה. לא היה לי קל עם החשיפה, ולכן מיעטתי ללכת לגלרייה. בעלת הגלרייה סיפרה לי שהתגובות היו מאוד טובות. אנשים התרגשו, וחלקם כתבו לי מכתבים מרגשים בספר האורחים. וזה מה שהיה חשוב לי מלכתחילה: שהתערוכה תיגע בלב האנשים.

קיבלתי גם הצעות להמשך, אבל כרגע אני מעוניינת להאריך את המופע, כך שיוכל לעמוד בפני עצמו והתערוכה תהייה חלק ממנו.  

בין השאר היצגתי בתערוכה גם שירים. הנה שלושה  מתוכם העוסקים בנושא התערוכה – השושלת הנשית שלי:

 

ראשון

סבתי נפטרה צעירה מידי,
לפני שהספיקה לטעת די ביטחון באמי,
שגם היא, בתורה,
לא הספיקה .
זו לצד זו הונחנו
שלושה חרוזים שבורים, סדוקים
על חוט דק, קרוע.
אלא שיום אחד, בבגרותי,
זינקה פתאום מתוך ראשי הכואב
אישה חמושה,
והתחילה לשיר בקולי קולות
שיר מלחמה
פרוע.

שני

מאז נגדעו סיפורי אימהותיי
נגדע גם סיפורי
והחל מגדל שורשי אויר.
לאחרונה, דימיתי,
נמצאה לו פיסת קרקע,
אך גם היא, מסתבר,
תלוייה באויר.

שלישי

עוד מעט ראייתי תתחדד
כמו ראייה של עוף לילה, דורס,
ואבחין בקרעיי הפזורים על החוף
ואאסוף אותם ואתפור
עד שישובו ויהפכו לחופה
מעל לראש. 

 

ואתם מוזמנים לסיור פרידה שצולם לפני הפתיחה:  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז מה, בעצם, היה לנו כאן?

 

שיר שקראתי במיצג באירוע הפתיחה של התערוכה.

 

אז מה, בעצם, היה לנו כאן?
אמא ששכבה הרבה במיטה,
וכשקמה סרגה סוודרים צרים מידי,
קצרים מידי, ארוכים מידי.
אף פעם לא קלעה למידה הנכונה
אולי מפני שגדלנו מהר מידי
והיא נותרה אי שם מאחור
והלכה והתרחקה,
עד שהפכה לנקודה זעירה,
ונעלמה.

והיתה לנו גם סבתא,
שנותרו ממנה רק
ראש מטושטש ואיקס מעליו
ורקמה משונה של ילד
משחק עם כלב.
רק לימים, מאוחר מידי,
הבנתי שמדובר באציל עם פיאה,
וזאת לא היתה, כמובן,
הטעות היחידה.
למזלה נפטרה צעירה,
לפני המלחמה,
ולכן זכתה גם לצילום
של קבר.

והיתה לנו הסבתא רבא
שהיתה יתומה,
ולא נותר ממנה דבר,
אפילו לא ראש מטושטש או
צילום של קבר.
שם משפחתה היה…
והיא נולדה בכפר ששמו…
את הפרטים האלה אוכל למצוא
בדפים שהביא לנו
בן דודתה של אמי מנתניה
ב"שבעה", אחרי שאמי נפטרה.
פעם, כשהייתי קטנה,
ביקרנו בביתו.

אני זוכרת אישה נמוכה ושקטה
עם פנים טובות עטופות במטפחת,
וילדה עם משקפיים, פוזלת מעט,
כי היתה לה עין עצלה,
ולכן, כמין עונש,
כיסו לה בתחבושת
את העין החרוצה.
לימים התחתנה
וגם הראייה שלה הסתדרה.

האם שלושתם עדיין בחיים?
האם גם הם נזכרים בנו לפעמים?

 

 

 
 
 
 
 
 

"השולחן המשפחתי" ועוד צילומים

 

המשך לפוסט הקודם שבו עסקתי בסדנה.

המשימה הראשונה שעמדה בפנינו ביום הראשון של סדנת "השולחן המשפחתי" עם דודי מעיין ב"תיאטרון הידית" היתה לבנות את השולחן המשפחתי שלנו עם החפצים שהבאנו איתנו. היה לי בד צבעוני, כתום , שתכננתי להתכסות בו אם יהייה לי קר, ופרשתי אותו על הרצפה כעין מפה, וסביבו הנחתי את התמונות המשפחתיות הישנות בשחור לבן, ואת התמונה החדשה יותר, הצבעונית, של משפחתי הנוכחית, ציור שבני הצעיר צייר כשהיה קטן והקדיש לי, ספר, ואת שאר החפצים שהבאתי אתי. אבל איכשהו הפרישה השטוחה של החפצים על הרצפה לא סיפקה אותי, ולקחתי כסא והינחתי עליו את התמונות הישנות של סבי וסבתי ושל אמי ואבי, והוספתי אבן קטנה ופרחים, וקישטתי את מסעד הכסא בצעיף צבעוני, ולמטה, על הבד הכתום, השארתי את שאר החפצים, ביניהם גם את התיק עם פו הדב, שהפך כבר ל"סמל המסחרי" שלי.
האולם התמלא בשלל "שולחנות" שונים ומשונים, ודודי עבר ביניהם כשהוא מסייע למשתתפים למצוא כיוונים למופע שיציגו ביום המחרת, אז תינתן לכל משתתף רבע שעה כדי להציג את השולחן שלו.
השיחה הקצרה עם דודי היתה משמעותית מאין כמוה עבורי. דודי התרשם שבניתי מזבח למשפחה שלי, וההתרשמות הזאת שלו היכתה בי, כי לא הייתי די ערה לה. בשנים האחרונות עסקתי רבות בתולדות משפחתי ואיפשהו, בדרך, בלי לשים לב, שכחתי את חיי שלי.
האמירה של דודי טלטלה אותי, וסייעה לי לחזור מחדש, באופן אחר, אל החומרים שבהם עסקתי, לכתיבה, לתערוכה למיצג, וחשוב יותר – לחיים. הרגשתי כמי שקיבלה פתאום לגיטימציה להשיל מעל כתפיה מטען כבד שנשאה זמן רב. דודי אמר לי גם שאני נראית עייפה, ושבמקום לשבת לנוח על הכסא, שזאת הפעולה הטבעית במצב כזה, הנחתי עליו את המשפחה שלי.
בלילה בקושי ישנתי, כי לא ידעתי מה אציג למחרת במופע. בסופו של דבר רק בבוקר, בדרך לתיאטרון, התגבשה התוכנית. לא אלאה אתכם בתיאור הפרטים, אספר רק שלמרות שישנתי מעט בלילה, לא חשתי כמעט עייפות, ובמופע  פירקתי את המזבח וחזרתי לחיי שלי, חיים שבהם, בשעת הצורך, אפשר גם לנוח.

וזה בעיקר מה שאני עושה מאז ערב הפתיחה של התערוכה.

 

והיום ענת פרי ריגשה אותי מאוד ברשימה שפרסמה בעקבות ביקורה בתערוכה.

 

אז הנה עוד כמה תמונות:

 

 

 

 

 

                                                                    

 

                                              ושבת שלום   

 

פתיחה

 

צילומים ראשונים מתוך ערב הפתיחה של התערוכה שלי – "סיפורים במגירה" בגלרייה גן שמואל

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 

מתוך המיצג

 
 
 
והתערוכה בעיצומה
 
גלרייה לאמנות גן שמואל
 
4.6.08 -21.6.08
 
ימים ד' ה' ו'  10:00-14:00
שבת וחג הביכורים 11:00-17:00
 
 
 
 

המועד מתקרב

 

התערוכה המתקרבת היא עבורי ציון דרך חשוב במסע ארוך שהתחלתי לפני כשמונה שנים בכתיבת סיפורי האמהות שלי – סיפוריהן של אמי, אמה ואם אמה – סיפורים שמעולם לא סופרו לי, ואני השלמתי אותם בעזרת פרטים מעטים שנודעו לי במשך הזמן ובעזרת דמיוני.
אציג אותם, כדרכי, בשילוב חפצים, ובתוספת שירים הנוגעים לנושא.
באירוע הפתיחה יתקיים מיצג הקשור לתערוכה.
זאת ההזמנה.
המועד מתקרב ויש לי עדיין עבודה לעשות. כלמיני פרטים קטנים המרכיבים בסופו של דבר את המכלול. ביום ראשון אעביר את החפצים לגלרייה. את יום שני נקדיש לצילומים. ביום רביעי התערוכה נפתחת באופן רשמי, ובשבת, במסגרת אירוע הפתיחה, יתקיים המיצג.
כרגע, מרוב עומס – מלבד התערוכה והמיצג הצטברו עוד כמה עניינים – אני בעיקר לחוצה ועייפה, אבל אני מקווה שעד שיגיע המועד הלחץ יתחלף בהתרגשות בונה והעייפות בחיוניות מבורכת.
אמן.

חדר נוער, נסיעה, מדיטציה

 

המשך סיור בתערוכה שלי "במקום ספר" שהוצגה בסוכות 2007 בתיאטרון הידית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צלם: דיויד פלאט צ'אנס

שחקניות: רויטל ולילי שלום

 

אבא

 
חדר שני – אבא
 
המשך סיור בתערוכה 
 
 

 

 

 
 

 

 

 

צילומים: דייויד פלאטצ'אנס

שחקנית: איבון בות

במקום ספר – כניסה וחדר ראשון

 

המשך סיור בתערוכת היחיד "במקום ספר" שהיצגתי בסוכות בתיאטרון הידית. בתערוכה היצגתי את קובץ שיריי השני בכעין בית . את השירים כתבתי על חפצים ורהיטים.

השחקניות המופיעות בתמונות: רויטל שלום בתמונה העליונה ואיבון בות בתמונות התחתונות. 

צילום: דייויד פלאטצ'אנס.

 

 

 

"במקום ספר" וברוכים הבאים

"במקום ספר" הוא שמה של תערוכת יחיד שהיצגתי בסוכות 2007 בתיאטרון "הידית" . הקמתי בתיאטרון בית זמני . בעזרת מחיצות יצרתי חדרים, ובכל חדר הנחתי רהיטים וחפצים שעליהם היו כתובים השירים שלי. בתערוכה הוצג גם מופע מוסיקלי עם מבחר משיריי שהולחנו.
אני מזמינה אתכם לסיור וירטואלי בתערוכה. את פני הבאים קיבלה סוכה שעליה כתבתי שיר שחיברתי במיוחד לתערוכה:

ברוכים הבאים                                            

אורחת בסוכה. צילום:דייויד פלאטצ'אנס

ברוכים הבאים
בפתח הבית
ששבע שנים
ועוד שנה
היה סגור.

ברוכים הבאים
אל תחנת הרכבת
שמזמן לא נסעה,
אל הבאר שהיתה מכוסה
באבן כבדה,
אל הקן שבו דגרתי
כמו ציפור ששכחה
את זמן הבקיעה.

ברוכים הבאים
לתוך שיריי, שעלו בי
כמו רוח פתאומית
ברגעי צער ושמחה,
וכמוה נעלמו.

עכשיו הם שבים:
האור הירוק נדלק,
המחסום מתרומם,
האבן הכבדה מונחת בצד,
והציפור נזכרת.