היום פירקתי את התערוכה. לא היה לי קל עם החשיפה, ולכן מיעטתי ללכת לגלרייה. בעלת הגלרייה סיפרה לי שהתגובות היו מאוד טובות. אנשים התרגשו, וחלקם כתבו לי מכתבים מרגשים בספר האורחים. וזה מה שהיה חשוב לי מלכתחילה: שהתערוכה תיגע בלב האנשים.
קיבלתי גם הצעות להמשך, אבל כרגע אני מעוניינת להאריך את המופע, כך שיוכל לעמוד בפני עצמו והתערוכה תהייה חלק ממנו.
בין השאר היצגתי בתערוכה גם שירים. הנה שלושה מתוכם העוסקים בנושא התערוכה – השושלת הנשית שלי:
ראשון
סבתי נפטרה צעירה מידי,
לפני שהספיקה לטעת די ביטחון באמי,
שגם היא, בתורה,
לא הספיקה .
זו לצד זו הונחנו
שלושה חרוזים שבורים, סדוקים
על חוט דק, קרוע.
אלא שיום אחד, בבגרותי,
זינקה פתאום מתוך ראשי הכואב
אישה חמושה,
והתחילה לשיר בקולי קולות
שיר מלחמה
פרוע.
שני
מאז נגדעו סיפורי אימהותיי
נגדע גם סיפורי
והחל מגדל שורשי אויר.
לאחרונה, דימיתי,
נמצאה לו פיסת קרקע,
אך גם היא, מסתבר,
תלוייה באויר.
שלישי
עוד מעט ראייתי תתחדד
כמו ראייה של עוף לילה, דורס,
ואבחין בקרעיי הפזורים על החוף
ואאסוף אותם ואתפור
עד שישובו ויהפכו לחופה
מעל לראש.
ואתם מוזמנים לסיור פרידה שצולם לפני הפתיחה:
יוצאת לאור 