חבצלת כמשל (על פנחס שדה)

"החיים כמשל" של פנחס שדה הוא ספר קריא מאוד ואף סוחף גם היום, 58 שנים אחרי שפורסם לראשונה, ואין זה מעט עבור ספר. ניכר שנכתב מתוך תחושות של דחיפות ושליחות, שאף מוזכרות בו. פנחס שדה של "החיים כמשל" הוא נביא המשמיע קול הזהה בעיניו לקולם של נביאי התנ"ך. הוא צועק כנגד הגשמי ובעד הרוחני – אלוהים, שהוא ורק הוא חזות הכול, וביחס אליו נמדדים חייו של אדם.

מה שחשוב, לפיכך, הוא הקשר עם אלוהים, ולכן כל דבר שגורם לאדם לחוש קשור אל אלוהים – אפילו חטא – הוא מבורך. אלא שמהספר עצמו עולה שדווקא האדם – ובעיקר האדם שהוא פנחס שדה – הוא חזות הכול, שכן רק הוא יודע לומר מהי אותה חווייה הקושרת אותו לאלוהים, ולפיכך כל מי שמתנגד לבשורתו הוא או מטומטם או ערל לב.

אלוהים של שדה הוא בעצם תחושת הקשר, החיבור, האותנטיות, ששדה עצמו חש לחיים. כמאמינים רבים אחרים  שדה רואה באלוהים את מגינו ומבטחו, את מי שאוהב אותו בבדידותו ובצערו, ובשל כך אף פעם אינו לבד באמת, אלא שלצערנו תחושות מהסוג הזה יכולות לפעם גם באנשים כמו היטלר.

בכוונה אני הולכת כאן לקיצוניות. לא במקרה שדה חש קשר עמוק לסופרים כמו ניטשה וקנוט המסון שגם הנאצים חשו קשר אליהם. זאת אותה דרך מחשבה לפיה אדם כלשהו הנתפס ע"י עצמו כגאון ולפיכך שונה מההמון ,רואה  בקשר שהוא חש או לא חש אל אלוהים והעולם את חזות הכול.

מה שחסר בדרך המחשבה של שדה אלה בעיקר שתי תכונות שבלעדיהן אדם לא יכול להיות סופר גדול או איש רוח גדול באמת, והתכונות האלה הן ענווה וספק. ענווה, שמא אחרי הכול איננו שונה כל כך מאחרים, וספק, שמא מחשבותיו, רגשותיו, תחושותיו, ולו בתוקף היותן אנושיות – מועדות לטעויות.

*

במוסף הספרותי של "הארץ"  ציינו בסוף השבוע האחרון עשרים שנה למותו של שדה. היה יפה אם היו מציינים כגילוי נאות, ששדה הותיר את כל כתביו להוצאת שוקן, שכן ייתכן שלעובדה זאת יש קשר ל"חגיגות". קראתי בעניין את הרשימות השונות. על רובן ככולן יש לי ביקורת שלא אפרט כאן. ברשימה הזאת אני רוצה להתייחס בעיקר למעשה שלא הוזכר ולו במילה ברשימות, והוא מעשה פנחס בחבצלת.  ואינני מתכוונת ליחסיו של פנחס שדה עם חבצלת חבשוש, שאלה עניינו ועניינה הפרטיים. כוונתי למעשה שעשה כששכנע אותה לפרסם מכתבי אהבה פרטיים שכתבה לו בתואנה שמצא בהם כישרון ספרותי יוצא דופן, ואף השווה לימים את כתיבתה (בראיון שנתן לפנינה רוזנבלום, ראו להלן) לפרטיטורה של מוצרט.

ובכן, מסתבר שגם חבצלת חבשוש, שניחנה בנפש רגישה ואף בכישרון כתיבה, אהבה את אלוהים, אלא שלרוע מזלה אהבה והאמינה גם בפנחס נביאו, והוא לא היסס לשכנע אותה לפרסם מכתבים שמעולם לא עלה בדעתה לפרסם, ושפרסומם הסב לה בהמשך נזק נפשי רב, שכן גרם לה לחוש רדופה ונלעגת.

צר לי, אבל אני לא מאמינה לפנחס. אני לא מאמינה שרצה באמת בטובתה, שכן אילו רצה בה, היה מייעץ לה לנהוג כפי שנהג הוא עצמו ב"החיים כמשל": לספר על עצמה ולכל היותר להזכיר את המכתבים כחלק ולא הכי חשוב בספרה. מה שעמד לנגד עיניו, לפי מיטב הבנתי, היה פרסומו שלו, אותו פרסום שכנגדו, אגב, יצא בספרו, כך שמסתבר שהוא עצמו לא יישם את תורתו.

תאמרו שמדובר ברכילות ולא בספרות? והרי היה זה שדה עצמו שלימד אותנו, קוראיו, שהחיים הם משל ואלוהים הוא הנמשל. נשאלת, אם כן ,השאלה, מה מלמד המשל על חבצלת על הנביא שהמשיל אותו.  ובכן אותי הוא מלמד בעיקר על השקרים ששיקר קודם כל לעצמו.  הוא מלמד אותי גם כמה מסוכן ופוגע יכול להיות אדם המשוכנע שרק אלוהים, ולא אף אדם אחר, הוא נמשלו.

*

מתוך הריאיון שנתן לפנינה רוזנבלום:

מדוע חבצלת חבשוש התחילה לכתוב לך את מכתבי האהבה, שפורסמו בספר שהיא הוציאה?

חבצלת, בעיני, היא דמות קדושה. היא הייתה מלאת סערת רגשות ומחשבות כבירות, ונתנה להם ביטוי ביחסים שהיו ביני לבינה. אבל נשאר בה הצורך הנפשי לבטא יותר, והיא עשתה זאת במכתבים ששלחה לי. כעבור זמן, נדהמתי לראות, שהמכתבים שאני קורא אינם ביטוי רגשות רגיל של נערה, אלא – לפי מיטב שיפוטי והבנתי – התגלות גאונית של מעמקי נפש האישה. מימי לא נתקלתי בהתגלות כזו, אפילו לא בספרים. היות וחשבתי שצריך להתייחס אל מכתבים אלו כאל יצירה, החלטתי שאין לי סמכות להסתיר אותם, כמו שלא הייתי רשאי להסתיר פרטיטורה של מוצארט, אילו התגלגלה לידי. אמרתי לה את דעתי, וחבצלת הסכימה, שאם דעתי היא שיש לפרסם את מכתביה, כדאי לעשות זאת.

 לא חששת, שמכתבים אלו יחשפו את חייך האינטימיים?

כאשר משהו נכנס לתחום האמנות, הוא יוצא מתחום הרכילות, ואז אין שום מקום לפחדים ולחשבונות קטנים.

באחד ממכתביה, שפרסמה בספר "התמסרות", כתבה חבצלת על ארבעת הימים, בהם התעלסת אתה ועם עוד אשה. תגובתך בעיתונות למכתב זה הייתה: "זה היה מצב של גאולה, וחשבתי עליו במושגים דתיים". מה הקשר בין התעלסות עם שתי נשים לבין דת?

אין קשר. אבל לפי המושגים שלי, אני רואה בתחושת חיים זו טוהר ותמימות, ורק במקרים נדירים ביותר בחיים אפשר להגיע – אם בכלל – לתחושות כאלו. לכן אני קורא לתחושה כזאת מצב דתי.

האם חזרת על החוויה הזאת?

היו מקרים מעטים, אבל מכיוון שהחוויה המסתורית לא התחדשה, הפסקתי. הרי בשום פנים לא היה מדובר על פעילות גופנית כשלעצמה.

*

אתם מבינים את זה, קוראים יקרים? נביאים לא סתם מקיימים יחסי מין, וגם ההנאה שלהם  היא אחרת. היא איננה כלל גופנית, אלא רק רוחנית, טהורה ותמימה – ולפיכך דתית. כמה חבל שאלוהים הוא כזה שתקן, ואף פעם לא כותב בעצמו שום ספר, וכך מאפשר לכל אדם, מלא בעצמו ככל שיהייה, לדבר בו  כרצונו ובעיקר על פי צרכיו. כמה חבל לי על חבצלת.

עדכון והמלצה:

ממליצה מאוד לקרוא את  מאמריו של ויקטור הרצברג באתר מילים  אודות פנחס שדה. האתר מומלץ בכל מקרה. המאמר השלישי העוסק בחבצלת כאן:

http://mymilim.info/?p=10934

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמר לדרר ברקן  On דצמבר 31, 2013 at 2:54 pm

    חני ירדת למצולות השדה

  • Rachel Komlosh Frohman  On דצמבר 31, 2013 at 4:00 pm

    מסתבר שקל לדבר וקשה הרבה יותר להתנהג.אין ספק ששדה היה יוצר מעניין ,אבל כמו רבים הוא לא נאה מקיים, ומכיוון שהמעשה חשוב מהמדרש למרות שלעיתים נותר מהאדם רק המדרש- הרי שמעשיו מטילים צל אפילו על דרשותיו..

  • חני שטרנברג  On דצמבר 31, 2013 at 4:33 pm

    תודה, אחותי, על התגובה. שדה הוא, אכן, מעניין, ועניין הוא הכרחי בקריאה, שבלעדיו הרי לא קוראים, אבל גם להסתכל ב"אח הגדול" יכול להיות מעניין. עניין עדיין לא מלמד על ערכה של יצירה. הביקורת שלי היא על תפיסת העולם שלו הבאה לידי ביטוי גם בספרו כמו בחייו.

  • nirstern  On דצמבר 31, 2013 at 7:37 pm

    בשנות העשרה שלי, לפני הרבה שנים, היתה לי תקופה של הערצה לא ביקורתית לפנחס שדה והחיים כמשל, והושפעתי ממנו מאוד. מאז לא עסקתי בו וכנראה נשאר מאז משהו לא מעובד. היה לי בריא וטוב לקרוא כאן את הביקורת המדוייקת העמוקה והבוגרת, איזשהי סגירת מעגל מבחינתי. תודה.

  • חני שטרנברג  On ינואר 1, 2014 at 7:56 am

    תודה רבה, ניר. אני שמחה שכך חשת. אני יכולה מאוד להבין את ההיסחפות. הכתיבה של שדה אכן סוחפת ומשפיעה. האמירה החד משמעית שלו לטובת הרוחני וכנגד הגשמי היא חזקה, רק שיש בה סכנה גדולה לפיה כל מה שמרגיש לו כ"חיבור" הוא אכן אלוהים. כשזה הפרמטר הוא וחייו הם חזות הכול, וגם מותר לו הכול. אם החליט שמכתבי אהבה פרטיים הם פרטיטורה של מוצרט – הרי הצדק אתו כי כך הוא מרגיש. המציאות הוכיחה שהוא טעה מאוד, אבל המציאות לא עניינה אותו, וגם לא עניינו אותו אנשים אחרים – הוא אמת המידה לכול. זאת תפיסת עולם מאוד בעייתית ואף מסוכנת המאפיינת רודנים.

  • עידן לנדו  On ינואר 1, 2014 at 10:35 am

    חני, אם תצליחי להניח את ידייך על חוברת סימן קריאה העתיקה הזאת:
    http://www.booksefer.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=20572

    תמצאי שם סאטירה מושחזת של זיוה יריב על פנחס שדה שמתמקדת בדיוק בנפיחות המגוחכת של האיש הזה, שהתבייש לקרוא לתאוות הבשרים בשמה.

  • עידן לנדו  On ינואר 1, 2014 at 11:02 am

    וזו כותרתה: "הפינחס פתוח והיד רושמת: מכתבי פינחסון בונאפרטה לרקפת"

  • חני שטרנברג  On ינואר 1, 2014 at 12:06 pm

    תודה רבה, עידן. חבל שלא מופיע באינטרנט, אבל אנסה למצוא, נשמע מבטיח 🙂

  • אילן ברקוביץ'  On פברואר 22, 2014 at 11:27 pm

    ביצירתו של פנחס שדה יש גם ענווה וגם ספק אך כדי לגלותם נדרשת קריאה מעמיקה בטקסטים שלו ולא כתיבת רשימת רשת כזאת. כל משורר אמיתי או סופר כזה יכול לראות עצמו כנביא. זו עמדה אמיצה שהחברה הבורגנית נוטה בדרך כלל לבוז לה כפי שהדבר בא לידי ביטוי כאן ברשימה ובתגובות לה.

  • חני שטרנברג  On פברואר 23, 2014 at 2:28 pm

    שלום אילן. השאלה היא לא אם משורר או סופר רואה את עצמו כנביא או לא, אלא מהי נבואתו. אשמח אם תשכיל אותי לגבי מהות נבואתו של פנחס שדה ב"החיים כמשל", הספר שאליו התייחסתי כאן, ותסביר לי מהי. עד שלא תעשה זאת אין שום משקל למה שאמרת כאן, ודבריך הם פראזות ריקות מתוכן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: