בין שינוי לתיקון ו-180 לילות לנתן בלנק בכלא הישראלי

כפי שפרסמתי בפוסט הקודם, הרציתי בערב שבועות במוזיאון מגדל דוד בירושליים על הקשר ועל ההבדל שבין שינוי לתיקון, ובין השאר קראתי שירים מספר שיריי הראשון "שירי מעבר" שראה אור בשנת 1999 בהוצאת ספריית פועלים.

בחרתי לקרוא דווקא ממנו, כי יותר מאשר ספריי האחרים הוא מסמל עבורי שינוי, תיקון, טרנספורמציה, שכן נכתב בתקופה שבה עברנו דירה מחיפה לזכרון, מעבר שהיה משמעותי מאוד עבורי, ולו מפני שהיתה זאת הפעם הראשונה בחיי, שבה עברתי לבית שהייתי שותפה מלאה בבחירתו, בקנייתו, בעיצובו. השירים נכתבו תוך כדי אריזה, בין הארגזים, ובאחד מהם הוזכר אפילו חג השבועות:

שיר סיום

ספר עשבי המרפא שלי

שולח לי אות סיום

וגם החיים הממשיכים להתנהל

בחוץ, בעקשנות

וגם שיר אחד שכתבתי

שבו מוזכר סבי

אם כך עליי להיכנס

למיטתי ולנוח את

מנוחת הצהריים

ולהניח לעפעפיי הכואבים

להיסגר על העיניים החיצוניות,

והפנימיות

                 *

יש עונות שבהן

מתרחב אדם למידותיו

של עם שלם

ויש עונות שבהן הוא

מצטמצם לנקודה

העומדת להיעלם

כמו פרח ציפורני החתול

שהביא בני מהגן בט"ו בשבט

שנבל בעציץ הפלסטיק השחור

                     *

ובשבועות נארוז

והסבלים יניפו את ארגזינו הכבדים

על כתפיהם המיוזעות

ונפשי תפזז ותכרכר לפניהם

כדוד לפני הארון.

יש שאדם קם בתוך עצמו והולך כאברהם

מארצו וממולדתו ומבית אביו

אל ארץ חדשה שמראה לו

אלוהים.

והנה עוד שיר שקראתי המדבר על המעבר:

 

לפני עזיבה

 

האם אני אוהבת את העיר הזו

שאני עומדת לעזוב?

לרגעים נדמה לי שבתשובה לשאלה הזו

מקופלים כמו בגד ריק חיי הקודמים

וחיי העומדים לבוא.

עוד ימים אחדים נארוז בארגזים את חיינו,

ונרשום עליהם בטוש שחור את שמותינו

ואת שמות החדרים

והיכן נהייה אנחנו?

כמה צעדים לפניהם או אחריהם

מדדים על כלונסאות,

קמים ונופלים

למה השושנים הלבנות שבאגרטל האדום

מעירות פחד בלבי?

הרי החדרים החדשים מתהדרים עכשיו לקראתנו,

מבקשים להתמלא בחפצינו

                       *

בצעירותי התקפלו חיי למזוודה אחת

ועברתי איתה מדירה לדירה כמו שאדם עובר

מחדר לחדר,  ורק מתלה הקש הגבוה נותר בחוץ,

זקוף כתורן של ספינה מפרפרת

אך מעתה ואילך, בימי בצורת, אקיף את עצמי בעיגול,

ולא אצא מתוכו עד שישוב ויירד עליי גשם טוב,

עד שאוכל לטעת עץ במדרון

סיום השיר מתקשר לי כרגע לסיפורו של נתן בלנק, אסיר מצפון היושב בכלא הישראלי כבר 180 לילות וימים. בלנק חטא בכך שאינו מעוניין לשרת בצבא אותו הוא רואה כצבא כיבוש, שכן לפי מיטב הבנתו לממשלות ישראל אין שום כוונה לצאת מהשטחים ולסיים את השלטון הצבאי. לפני שהגיעה שעתו להתגייס, שרת בלנק בשנת שירות, והוא מוכן לשרת שירות לאומי. מה שאינו מוכן זה לקבל פטור על סמך סעיף כזה או אחר. הוא רוצה להשתחרר אך ורק על סמך אי הסכמתו למדיניות הממשלות ולהתנהלות הצבא, כלומר מטעמי מצפון, וכיצד נוהג בו הצבא? כולא אותו שוב ושוב. אם החוק אינו מאפשר לשחרר את בלנק מהסיבה עליה הוא מצהיר, הרי שיש לשנות אותו. לא ייתכן שמדינה המשחררת בכל שנה אלפי צעירים המצהירים מיני הצהרות בחסות החוק כגון חרדים ובנות דתיות, וכן לא מגייסת כלל צעירים ערבים, אלא אם כן הם ממש מתעקשים להתגייס, לא יכולה לשחרר צעיר אחד הלוחם למען מצפונו. יהייה זה תיקון של ממש אם נתן בלנק ישוחרר. בשולי הדברים אוסיף שבני הצעיר משרת כרגע בצבא, והמחשבה על נתן בלנק האסור בכלא הצבאי לא מוסיפה כלל לתחושת הביטחון שלי לגבי התנהלותו של הצבא, להיפך, היא פוגמת בה מאוד. נדמה לי שכל אדם בר דעת, לא משנה מה דעתו הפוליטית, יכול לחוש בעוול שנעשה כאן, שכן מדובר בהתעללות של ממש, ואף  באיוולת. אם הצבא חושש שצעירים נוספים יילכו בדרכו של בלנק, מוטב שישאל שאלות את הדרג המדיני ולא יתעלל באדם צעיר שכל חטאו הוא רצונו לחיות בהתאם למצפונו.

ולך, נתן היקר, אני מקדישה  את השיר הזה

http://www.youtube.com/watch?v=By-av1QxlQQ

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Rachel Komlosh Frohman  On מאי 27, 2013 at 7:42 am

    שירים יפים ופוסט חשוב ומעניין

  • חני שטרנברג  On מאי 27, 2013 at 12:09 pm

    תודה רבה, נראה לי שדרושה כאן אמירה ציבורית רחבה יותר, כדי שתהייה לה השפעה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: