בואו לצעוד ביחד ביום שישי הקרוב ב-7.12 נפגשים בשעה 10:30 בכיכר הבימה בת"א

מזה זמן אני מכותבת של "שלום עכשיו". עד עכשיו נמנעתי מלהעלות בבלוג אי מיילים שאני מקבלת מהם על מיני אירועים ומצעדים, אבל הפעם, אני חשה, מדובר באמת בשעה קשה. אמנם משרד החוץ הנחה את השגרירים הנזופים לומר לנוזפיהם שתכנון השכונה החדשה במזרח ירושליים הוא מכורח הבחירות, אבל אין שום סיבה שאנחנו, אזרחי המדינה המתנגדים למהלך, לא נשמיע את קולנו כנגדו. להיפך: יש סיבה שנשמיע אותו כדי לומר שאנחנו לא מסכימים, ולא רק שאנחנו לא מסכימים, אלא שלפי הסבר משרד החוץ מתקיים כאן קמפיין בחירות על חשבון משלמי המיסים, וגם כנגד כך יש למחות. כלפי פנים הוסבר שמדובר ב"בטחוננו הלאומי", בעוד שמה שפוגע בבטחוננו הוא דווקא המהלך הזה המכרסם בלגיטימציה של ישראל בעולם המכורסמת ממילא. התפיסה של "עם לבדד ישכון" ו"לנצח נאכל חרב" היא תפיסה מסוכנת לבטחוננו

אז הנה האי מייל ככתבו וכלשונו

אחרי 4 שנים במהלכן הסיתו חברי קואליציה נגד ארגוני השמאל, בטענה (השקרית) כי הם מובילים לדה-לגיטימציה של ישראל בעולם, באו הימים האחרונים והוכיחו לכולנו כי היחידה שפוגעת במעמדה של ישראל בעולם, היחידה שמבודדת אותנו והיחידה שמביאה לדה-לגיטימציה בפועל היא אך ורק ממשלת ישראל!

ביום חמישי שעבר, 29/11/12, פנו הפלסטינים לאו"ם וביקשו מעמד של מדינה לא חברה. בקשתם התקבלה ברוב מוחץ.

לקראת ההצבעה, עשרות פעילי "שלום עכשיו" כבשו את הגשרים בת"א ובירושלים וקראו לראש הממשלה לתמוך במהלך ולהגיד כן למדינה פלסטינית.

בנוסף, שלום עכשיו פנתה לשרי החוץ וההסברה בניסיון למנוע את הנזק המדיני הצפוי מהתנגדותה של ישראל להצבעה באו"ם, והציעה קו הסברה אלטרנטיבי שיהפוך את ההצבעה להזדמנות ישראלית.

לצפייה באלבום התמונות המלא

לקריאת ערכת ההסברה

**********

בעקבות ההליכה לאו"ם החליטה ממשלת ישראל לנקוט בצעדי "ענישה" כנגד הרשות הפלסטינית והודיעה על בניית 3000 יחידות דיור ב-E1

E1 היא תכנית בנייה להקמת התנחלות גדולה ממזרח לירושלים, בלב הגדה המערבית, הרחק מהקו הירוק ומחוץ לתחום השיפוט של ירושלים.

תכנית הבנייה ב-E1 נועדה לחסל את הסיכוי להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, דבר המסכן את החזון הציוני ואת המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אם תכנית הבנייה ב-E1 תתממש, לא ניתן יהיה להגיע להסכם עם הפלסטינים כי לא יתאפשר רצף טריטוריאלי הגיוני בין הצפון והדרום של המדינה הפלסטינית, בין רמאללה ובין בית לחם.

E1 = מדינה אחת

ממשלת נתניהו מחסלת את החזון הציוני!

**********

בואו לצעוד עם "שלום עכשיו" במצעד זכויות האדם תחת הקריאה ביבי מבודד אותי!

ביום שישי הקרוב, 7.12, יתקיים מצעד זכויות האדם השנתי של האגודה לזכויות האזרח, ולאחריו קונצרט זכויות האדם הראשון מסוגו.

גם השנה, נצא לרחובות ונצעק- יש לנו זכות לחיות בשלום! יש לנו זכות לחיות במדינה שיוויונית, דמוקרטית ולא מבודדת!

נפגש בשעה 10:30 בכיכר הבימה בת"א כי עכשיו, יותר מתמיד, חשוב שנצעד כולנו יחד.

לפרטים נוספים לחצו כאן

**********

אנחנו זקוקים לעזרתכם כדי להמשיך ולפעול למען חזון 2 המדינות ושמירה על ישראל יהודית ודמוקרטית, תירמו לשלום עכשיו באינטרנט באמצעות תרומה מאובטחת

להצטרפות למגוון הפעילויות של "שלום עכשיו" צרו קשר עםמור: mor@peacenow.org.il

בברכה,

ענבל משען

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעי  On דצמבר 5, 2012 at 2:50 pm

    חני יקרה, בהצלחה לצועדות/ים; לבי אינו שלם עם החלטת הממשלה, אולם אני מקבל את העמדה לפיה המהלך הפלסטיני מן השבוע שעבר הוא יציאה מגדר הסכמי אוסלו, שהעניקו לאיזור כולו איזה אופק של תקווה,; ומכיוון שלפני הסכמי אוסלו ראש הממשלה היה שמיר ולא היה אופק מדיני; הנה כי כן חזרנו לימי שמיר, וגם קיבלנו באותו שבוע ממש, את יאיר שמיר כבכיר בעשיריה הראשונה של "הליכוד ביתנו" של ביבי ליברמן.
    הדבר החמור הוא שאנו חוזרים בגאון לימי שמיר ושית. אנתפאצ'ות, עליית חמאס ביו"ש, מבצעים צבאיים; מי יודע אם לא נשוב, ברצון העם, לימי הכיבוש הצבאי לבסוף….
    פנה דור (כמעט 20 שנים להסכמי אוסלו), והנה שבנו ממש לאותה נקודה, לאותו מקום.

  • חני שטרנברג  On דצמבר 5, 2012 at 4:05 pm

    שועי יקר,
    הבעייה עם הסכמי אוסלו היא אי יישומם. לצערי אני לא מעורה מאוד בפרטים, אבל לעובדה שאין שום תזוזה אחראים גם אנחנו. אני קוראת עכשיו את ספרו של יעקב טלמון "חידת ההווה ועורמת ההיסטוריה" ופשוט לא יאומן איך טקסטים שנכתבו אחרי מלחמת ששת הימים עדיין רלוונטיים. אחד הדברים שטלמון מציין זה כמה לא נכון לדרוש מהפלסטינים הכרה במדינת ישראל לפני שניגשים למו"מ. שמדובר בדרישה שכל תכליתה לעכב את המו"מ. וזה לא השתנה.
    הרי גם נתניהו וליברמן מדברים על שתי מדינות לשני עמים, אז איך זה מסתדר עם השכונה החדשה? ולא מדובר ביטחון. אלה שטויות. בעידן של טילים וכפתורים רק הסכם עם ערבויות בינלאומיות הוא ביטחון. אפילו לא צריך לקרוא לו הסכם שלום. הכי קשה זה חוסר האונים של האזרחים מול הכוחניות של השלטון, אז לפחות אפשר למחות.

  • שוֹעי  On דצמבר 6, 2012 at 10:24 am

    חני, הפרק שטלמון הקדיש לישראל שלאחר מלחמת ששת הימים ולמפעל ההתנחלות ואסונו, הובא לראשונה בספרו "בעידן האלימות" העוסק באידיאולוגיות אירופאיות שונות למן שלהי המאה התשע עשרה שקידמו שינויים פוליטיים באמצעות פעילויות אלימות. הספר ראה אור לראשונה, אם אני זוכר נכון, ב-1976 או בשנת 1977, ויש בו בפרק האחרון הדן בישראל שלאחר ששת הימים תחזית לא-תאמן, אני זוכר שכאשר קראתי את הטקסט לראשונה נזכרתי בפרגמנט של פרידריך שלגל: "ההיסטוריון הוא נביא אשר פניו לאחור" משום שטלמון מצליח לחזות שם לפרטי-פרטים תהליכים
    שאירעו רק בשנות השמונים ושהניבו את האנתפאצ'ה הראשונה ואת אלו שאחריה (איני יודע מה יחס הטקסט שם ובין זה שמובא ב"חידת ההווה וערמת ההיסטוריה" שאם איני טועה הינה אסופת מאמרים שנערכה אחר פטירתו של טלמון).
    ברור שממשלות ישראל השונות מביבי ועד ביבי (ביבי, ברק, שרון, אולמרט, וביבי) אחראים לא פחות מן הפלסטינים על אי-קידום תהליך השלום ואף על תקיעתו. זאת ועוד, כאשר נזכרים בכך שארגון החמאס, כארגון בן של האחים המוסלמים, הוקם בבתי כלא ישראליים בשנות השמונים (ניתנה איזו הנחיה מגבוה להכניס מחזירים ודרשנים למתקני כליאה כדי לעורר את האסלאם בקרב הצעירים הכלואים מבין אנשי הפת"ח) אין אלא לתהות איזו חֶלֶם. מי שקיבל את ההחלטה העריך כנראה לא-נכונה את הדוקטרינה השולטת כלפי חוץ באחים המוסלמים של "תרביה" (=חינוך), הנעת תהליכים פוליטיים דרך חינוך והטפה, והתעלם מכל הסימנים שהראו כבר אז כי בקרב "האחים מוסלמים" הולכת וגוברת הנטיה (השולית, יש לומר, הם עדיין ארגון חברתי של חינוך אסלאמי ברובו) לפנות לטרור. וכך, מי שרצה לפתח דור של אידיאולוגים אסלאמיים מתונים, שיעזבו את הנשק לטובת חינוך אסלאמי, קיבל לוחמי פת"ח שכעת עברו ממאבק מזוין ביישות הציונית, לג'האד קדוש כנגד הציונים.

  • חני שטרנברג  On דצמבר 6, 2012 at 3:27 pm

    שועי יקר,
    כ ל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים אשמות באסון השטחים ובאי קידום המו"מ לשלום עם הפלסטינים. לצערי מה שנוהגים לומר על הערבים נכון לגביהן: הן מבינות רק כוח. בוא אספר לך סיפור שכבר מזמן רציתי לספר. כשהייתי תלמידת תיכון ,יגאל אלון שהיה אז שר החינוך בא לנאום בבית הספר שלנו. הייתי רק בכתה ט' ובכל זאת כבר אז שאלתי אותו באיזו זכות אנחנו שולטים על עם אחר, ואני זוכרת עד היום את התשובה שלו: כי אנחנו יותר חזקים. המשכתי ואמרתי לו שלפי מה שהוא אומר יכולה היום לבוא מדינה כמו ארה"ב למשל ולהשתלט עלינו רק כי היא יותר חזקה מאיתנו, וזה יהייה בסדר לשיטתו. אני לא זוכרת מה הוא ענה על זה, אבל בגדול זאת היתה האג'נדה: כיוון שאנחנו יותר חזקים, כיוון שניצחנו זכותנו לשלוט. ההתנחלויות קמו בחסות מפלגת העבודה (דאז). בהתחלה עוד דובר על כך שהשטחים יהוו קלפי מיקוח במו"מ, אבל בהמשך השתלט עליהם הימין המשיחי השקרי של גוש אמונים, ומהבחינה הזאת שלי יחימוביץ' אולי צודקת כשהיא אומרת שמפלגת העבודה לא היתה אף פעם שמאל אלא מרכז. באשר לטלמון מדובר אכן באוסף מאמרים שראה אור בשנת 2000 בעריכת דוד אוחנה, ואני מתרשמת מאוד מאוד מרוחב היריעה ומיכולת הניתוח ההבנה וההעמקה של האיש הזה. הוא דגל במו"מ בלי שום דרישה מוקדמת של הכרה בנו, וגרס כבר אז שהסכם מגובה על ידי המעצמות עדיף ממיני מלחמות ומבצעים. וכמובן היה נגד השליטה בשטחים. כמו ליבוביץ' פחות העסיקו אותו הפלסטינים ויותר הדאיגו אותו פניה של המדינה – החברה הישראלית. ללא שאיפה להתנהלות מוסרית לא מצא בה הרבה טעם. אני מאוד מתרשמת ממנו כאינטלקטואל וכאיש רוח, ותוהה אם יש בינינו היום היסטוריון ברמתו. מישהו שמדבר בקול צלול כמוהו שניכרת בו גם הדאגה והאכפתיות. האמת היא שגם לליבוביץ' לא בדיוק קם יורש, ואולי זאת היתה תקופה כזאת שעוד היו בה גדולי רוח, בעוד שבימינו הפוסט מודרניים, שהעיקר בהם היא התדמית ויחסי הציבור, קשה למצוא אנשים עם אינטגריטי כזה.

  • חני שטרנברג  On דצמבר 6, 2012 at 3:50 pm

    הסתייגות מ כ ל הממשלות: ממשלת רבין שחתמה על הסכמי אוסלו יכלה אולי להוביל שינוי, אבל לצערנו בעקבות הרצח שלו הדבר לא קרה 😦

  • שוֹעי  On דצמבר 7, 2012 at 12:46 am

    חני יקרה, ב-1992 הצבעתי רבין ומר"צ (אלו היו הבחירות הראשונות בהן יכולתי להצביע). היתה אז אווירה אחרת, אחרי כמה שנים של אנתפאצ'ה ויצחק שמיר שלא הסכים לוותר על אף שעל, ותמיד היה נראה כאילו היה שמח לחקור ערבים במרתפים יותר מאשר לשבת איתם לשיחות מתורבתות. אני לא חושב שרצח רבין הרג את תהליך אוסלו. רחוק מכך, מי שהרָגו היה בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה (אולי את עוד זוכרת את פתיחת מנהרות הכותל ואת נאום "סלע קיומינו" שלו) וערפאת כנגדו. היום ידוע כבר שהאנתפאצ'ה השניה היתה רק ניסיון של ערפאת לחמוק מן הביקורת שהתעוררה ברש"פ וברחבי אירופה לנוכח מאות מליוני הדולרים שהועברו למטרות הומניטריות ונעלמו בחשבונות בנק סודיים של בכירי הרשות.
    קרוב לפרוץ האנתפאצ'ה השניה החלו העתונים הפלסטינים מפרסמים דברי ביקורת על ערפאת.ובעקבותיהם החלו ידיעות על שחיתות ברש"פ ברחבי העולם הערבי. התגובה של ערפאת ואנשיו היתה להוציא את העם לאנתפאצ'ה כאשר הסיבה הרשמית היתה עלייתו של אריאל שרון להר הבית.
    באותה תקופה עבדתי במחקר כלכלי בחברה בין-לאומית, אני חייב לומר לך שהעלמות 450 מיליון יורו שהועברו לרשות למטרות של בניית בתי חולים ותשתיות ונעלמו בן לילה, היתה דבר שהטריד מאוד את קהילת הכספים הבין-לאומית בשעתו, לאין שיעור יותר מאשר נתוני האבטלה בעזה או רעבונם של הילדים שם (למרבה הצער). חודש אחר כך פרצה אנתפאצ'ת אלאקצאא'. הדבר המעציב באמת היא שהפלסטינים לא התכוונו מעולם לבצע את מה שנחתם באוסלו, וכך גם מדינת ישראל. למרבה הצער הממשלות של שתי הצדדים דביקות במאבק מזוין מַתְמִיד, או כדבריו הותיקים של פון קלאוזוביץ': "המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה בדרכים אחרות".
    אני חושש שיש מעט מאוד כנות ויושרה ורצון טוב משני העָבָרִים, וכל זמן שזה כך, מדי פעם ישבו לדבר, ואחר כך יחזרו להילחם,כרגיל.
    מזמן אני מבדיל בין נכונותי הפרטית הכנה לחיות לצד הפלסטינים חיי רעוּת ושלום; נכונות אותה חשים בלי ספק גם פלסטינים יחידים במדינת ישראל, ברש"פ ובעזה, ובין הפקפוק בדבר כושרן ויכולתן של הממשלות-הנבחרות להביא להסכם מדיני ולשלום מדיני בר-קיימא.

  • חני שטרנברג  On דצמבר 7, 2012 at 1:54 pm

    שועי יקר,
    מעניין מאוד כל מה שסיפרת. אני דווקא חושבת שהמידע הזה לא די נפוץ, ובכלל לא אוהבת את הגישה של רבים בשמאל לעסוק רק בצד שלנו, כי הצד השני אמור, כביכול, לבקר את עצמו.
    מדובר כאן בטנגו, (עם יותר מבן זוג אחד) ובמערכות יחסים מורכבות, וחשוב לפחות לנסות לראות את התמונה היותר רחבה. מה שמייחד את טלמון זה האופן שבו הוא מנתח תהליכים באופן
    רציונלי ומתוך לקיחת אספקטים רבים בחשבון, ובעיקר את משקלן של מעצמות ואומות העולם, אבל לא שוכח גם את הפן ההומניסטי, את האדם היחיד.
    מצטרפת מאוד לתחושתך שציינת בסוף, אבל דווקא בגלל זה חשוב להשמיע את הקול ביחס לממשלות, שלא לדבר על כך שזה חשוב גם לאדם עצמו- למען הרגשתו.
    ואולי יש איזו תקווה במיני אנשים חדשים שנכנסים לפוליטיקה ויש בהם רצון להילחם לטובת מיני עניינים שהם מאמינים בהם זאת בניגוד לציבור שממנו הם באים. מהבחינה הזאת אני מעריכה מאוד את אמסלם (מש"ס לשעבר) על אומץ הלב שלו, וגם אלעזר שטרן שמבקש לחולל שינוי בציונות הדתית סימפטי לי – אלה אנשים שמבקשים לחולל שינוי בציבורים שאליהם הם משתייכים,
    כביכול באופן טבעי. שינויים שלתחושתי טוב שיחולו. למרות שאני לא נמנית על הציבור שלהם אשמח מאוד אם יצליחו.
    מצרפת משהו משל טלמון שרלוונטי לנושא הפוסט:
    "אם אלת הנקמה והעונש תשתלט על ישראל, כפי שקרה לא פעם לאומות בעלות שאיפות אידיאליסטיות, אכן תהייה מלחמת יוני נקודת מפנה רבת חשיבות, אבל בכיוון שיוליך לאחת האירוניות הגדולות בהיסטוריה. מכיוון שישראל, שתאבד את הכיוון הישן שלה, היהודי, הליבררלי והיאידיאליסטי, תדמה עד סלידה לרודפיהם הגדולים ביותר של היהודים. הדבר הזה ירחיק ממנה את יהודי התפוצות, שהאינטרסים והאמונות שלהם ידחפו אותם לכיוון הפוך לגמרי, ויביא לקיצם את תשומת הלב החיובית ואת הרצון הטוב והתמיכה של אותו חלק מדעת הקהל העולמית שהיה מקור כוח למדינה. אין זה מציאותי שישראל תצפה ממדינות אחרות שיילחמו את מלחמותיה ויחושו לעזרתה בעת צרה, אבל טיפשי ומסוכן לא פחות להיתפס למצב רוח הפוך ולראות בדעת הקהל העולמית דבר אבוד לחלוטין. מעצמות גדולות מישראל גילו שדעת הקהל חשובה ביותר." (עמ' 168)
    שבת שלום 🙂

  • שוֹעי  On דצמבר 7, 2012 at 2:12 pm

    חני יקרה, אין ספק שדעת הקהל תמיד חשובה ביותר. הצרה, את זאת הבינו גם אילי הון אמריקנים
    רפובליקניים, וכמו כן הבינו שלדון אדלסון (ישראל היום) ורון לאודר (ערוץ 10). המדיה שלעתים מוליכה מגמות של "דעת קהל" הפכה נחלתם של בעלי מאה. הלוואי שיכולתי להאמין כי הפרו-פלסטיניות הנהוגה בדעת הקהל האירופי (לפחות בחלקיו הלא-מועטים) נובעת מסימפתיה מהותית של האוחזים בעט או במיקרופון. למרבה הצער, תאגידים אירופאיים מושקעים בסכומי ענק במצריים, תורכיה, סוריה, ירדן ולבנון. סכומים של מיליארדי דולרים.
    זאת הסיבה נניח שאסד לא הפך לאויב המין האנושי בחודשים האחרונים, כמו שמגיע לרודן היורה על אזרחיו.
    הלוואי שמישהו משפיע בעולם עוד היה באמת קשוב לזעקת הורה שכול או לזעקת יתום על אבדן הוריו. למרבה הצער, אנו חיים בעולם שבו "דעת הקהל" מוכוונת (בישראל ומחוץ לה) על ידי אינטרסים כלכליים גלובליים של תאגידים, התורמים בסופו של דבר לעלייתם של מנהיגים פוליטיים כאלו או אחרים, הנשארים מחוייבים לתורמיהם ומשקיעיהם, ומצופים להגן על האינטרסים של התאגיד בתחומם.
    ואם יהיה שלום במזרח התיכון– את מעלה בדעתך אילו הפסדים ענקיים ייגרמו לתאגידי נשק, אבטחה ואמצעי לוחמה (בישראל ומחוץ לה)? אני מאמין כי אי-שם לא לגמריי במסתרים זהו שיקול המוליך אי-אילו בעלי השפעה מעט יותר מאשר סבלו של העם הפלסטיני.

  • חני שטרנברג  On דצמבר 8, 2012 at 4:40 pm

    שועי יקר,
    כן… אני מניחה שיש אינטרסים כלכליים רבים, ובכל זאת לשאיפה של עם להגדרה לאומית יש כוח רב, ונשאלת השאלה אם לעם שזכה להגדרה כזאת יש זכות לשלול אותה מעם אחר. ולא שאני מחסידות הלאומיות באופן כללי – בעניין זה אני נוטה להסכים עם קרל פופר שטען ש"לאומיות" ו"עם" אלה הגדרות בעייתית מאוד, אלא שללא הגדרה כזאת אדם מוצא את עצמו משולל זכויות, ולכן, מן הסתם הן הכרחיות.
    היה מאוד לא נעים לחזות בנאום פלסטין השלמה של חאלד משעל, מה שמבהיר שמדובר בשלטון עויין מאוד, אלא שדווקא בנושא זה לאינטרסים הכלכליים יכולות להיות גם השפעות ממתנות.
    לא ישראל ולא פלסטין מסוגלות להתקיים ללא תמיכה בינלאומית, ונדמה לי שבשני הצדדים
    מודעים לכך, ועדיין…כן…קשה להאמין שבנסיבות הנוכחיות משהו יכול להשתנות, ובכל זאת
    אסור להפסיק להאמין. שיהייה חנוכה שמח והרבה אור:)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: