לשי אריה מזרחי

באת רק לזמן קצר,

אבל אנחנו לא ידענו.

בקוצר ראותנו חשבנו

שתהייה איתנו עוד זמן רב,

ושיהייה לנו זמן לדבר

על כל הדברים שעליהם

עדיין לא דיברנו.

אם יש נצח

הוא טמון רק ברגע הזה

אבל זאת לא הבנו

ואם הבנו

לא הצלחנו ליישם.

כמה עוורים אנחנו

כמה סומים

מגששים דרכנו באפלה

מדמים שאנחנו רואים

לזכרו של שי אריה מזרחי אדם ומשורר שאהבתי, ועדיין

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חני שטרנברג  On אוקטובר 18, 2012 at 11:57 am

    תודה, מתי

  • שוֹעִי  On אוקטובר 19, 2012 at 2:05 pm

    חני יקרה,
    אני חושב שהתאבדות מתחילה בכאב, ונגמרת בכאב כדי להפיג את הכאב (קצת דומה ליצירת שירה). ממקומי אין לי אלא לקוות כי נמצאה לו שלווה.

  • חני שטרנברג  On אוקטובר 20, 2012 at 4:09 pm

    שועי יקר,
    קראתי אמש דבר מה יפה אצל ויקטור פראנקל ("הזעקה הלא נשמעת למשמעות") : "האדם המת אין לו עתיד במובנו הרגיל, כי אם רק עבר. אך המת "הריהו" חייו. אין לו חיים, הוא עצמו "הריהו" חייו. העובדה שאלה "רק" חייו בעבר אינה מעלה ואינה מורידה. ככלות הכל, העבר הוא אופן ההווייה הבטוח מכל. לדיוקו של דבר, העבר הוא מה שאי אפשר ליטול מאדם." (עמ' 134) אותי השורות מלאות החמלה האלה הצליחו לנחם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: