זאת לא הספרות שמתה, זאת השיטה

מנחם פרי מתבכיין בגלריה של הארץ על מות הספרות. זאת לא הספרות שמתה. זאת השיטה – שיטת ההוצאה לאור ושיטת השיווק, השיטות שהתייחסו אל הספר כאל מוצר צריכה, אל הסופר כאל מותג , ואל העורך כאל שליט על.

פרי עצמו היה במידה רבה מייסדן של השיטות האלה, אלא שלא פרי הוא העניין כאן. אם לא היה זה הוא, ודאי היה קם איזה גאון תורן אחר שהיה מזהה לאן נושבת הרוח, וסופרים אחרים היו חוברים אליו ונהנים מהפירות.  

עכשיו, כשהמהלך הצליח מעל ומעבר למשוער, והמוצר נמכר במחיר מבצע  של 4 במאה בצירוף שובר לאיקאה – מקוננים מייסדי השיטה ומרוויחיה הגדולים כל עוד עבדה לטובתם, ועוד מכנים את בכייתם: "מחאת הסופרים".

למה הדבר דומה? לטייקונים שמבכים את מצבם הכלכלי הקשה בשל הירידה ברווחיהם, כיוון שקמו עליהם טייקונים חזקים מהם .  

אין לטענות האלה דבר וחצי דבר עם ספרות. סופרים ומשוררים אמיתיים כתבו תמיד ויכתבו תמיד מתוך כורח, ולא פרי, עם כל הכבוד לו , הוא שייקבע את חייהם או את מותם.

חוק הסופרים, שפרי וכוכביו נלחמים היום למענו, נועד לחזק את מעמדם של הסופרים החזקים יחסית, ולא להציל את הספרות. הוא גם לא ייפגע ברווחיהן של רשתות הספרים שימשיכו ודאי במבצעים על ספרים פחות חדשים. לפיכך יש צורך במהלך רדיקאלי, שיחרוג לגמרי מהשיטה, ייצא מהמטריקס, והמהלך שאני בעדו בשלב הזה, שהוא כנראה שלב ביניים עד שהספר האלקטרוני ישתלט על התחום (זה עוד ייקח זמן, לדעתי ) – הוא הוצאה עצמאית לאור של ספרים, ושיווק הספרים באמצעות מפגשים עם קהל ובאמצעות האינטרנט.

כך יכולים הכותבים לעקוף הן את הוצאות הספרים והן את הרשתות, למכור את הספרים במחירי המבצע של צומת וסטימצקי כמחיר ריאלי, וכל הרווחים יהיו שלהם.

מדובר בכל מקרה בהמעטת ההפסדים, שגם זה סוג של רווח, שכן כיום סופרים ומשוררים נדרשים לשלם מכיסם סכום לא קטן עבור ספרים "לא מסחריים", והוצאות הספרים אפילו לא טורחות לייחצן את הספר, שכן כבר הרוויחו את שלהן מהכותב, ועל כן למה להן להתאמץ?

לגבי האפשרות שהמדינה תסבסד הוצאה לאור של ספרים כפי שהיא מסבסדת תיאטרון וקולנוע – סבסוד כזה שוב יעמיד בראש הפירמידה קבוצה של אנשים, שיחליטו את מי לסבסד ואת מי לא, כמו הוצאות הספרים דהיום. הכוח פשוט יעבור מקבוצה אחת לאחרת, ונשאלת השאלה מי ייבחרו לתפקיד, ובמי הם יבחרו ולמה.

הוצאה עצמאית של ספרים לאור פותרת גם את הבעייה הזאת.

גילוי נאות: יואב איתמר ואני שהוצאנו לאחרונה לאור את "מקף" – כתב עת חדש לספרות – פועלים למען יוזמה חדשה, שתסייע  לכותבים להוציא לאור את ספריהם באופן עצמאי. מי שמעוניין יכול כבר לפנות אלינו בעניין זה באמצעות האתר של "מקף". (בקרוב המפגש  התל אביבי)

http://makaf2012.wordpress.com/

ניתן ליצור קשר עם המערכת בכתובת:makaf.magazine@gmail.com

כתובת למשלוח מכתבים:מאנה 4 דירה 3 תל אביב 64168

ועוד על "מקף" ועל ההשקה החיפאית אפשר לקרוא כאן

נילי דגן באתר mysay – http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaazrk

ראיון עם אלי אשד באתר יקום תרבות – http://www.yekum.org/2012/05/%D7%9E%D7%A7%D7%A3-%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%94/

האתר של שועי רז – http://shoeyraz.wordpress.com/2012/05/21/abstract/
האתר של יעקב פורת – http://www.artporat.com/Prague04/Makaf/Makaf-launching-evening.htm

רחל פרומן קומלוש באתר דה מארקר – http://cafe.themarker.com/post/2633200/

מקף באתר אינדיבוק – http://indiebook.co.il/%d7%9e%d7%a7%d7%a3-%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa/
ועוד…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Rachel Komlosh Frohman  On יוני 9, 2012 at 2:29 pm

    מילים כדרבנות.בימינו כשהטכנולוגיה של הדפוס הפכה כה זמינה בזכות המקלדת והמחשב נשאלות השאלות מה תפקיד הוצאת הספרים בהדפסת ספרי מקור וכיצד כדאי לשווק ספרים.אין ספק שהוצאות הספרים מקדמות ומייחצנות סופרים ויוצרים שמביאים תמורה הולמת,מצד שני יש לקוות שחיי הספרים יהיו ארוכים מחיי הסופרים והמשוררים ולכן לחוק אין אולי השפעה ארוכת טווח.הבעיה העיקרית של החוק היא שיוצרים לא ידועים יצאו כרגיל נפסדים בגלל המחיר הגבוה שיקטין מאד את סיכוייהם למכור ספרים ,אבל יש לקוות שהמחוקקים היו מספיק נבונים לאפשר לסופרים ומשוררים שמעוניינים להוזיל את ספריהם בתקופה הסמוכה להוצאתם לאור לעשות זאת למרות הכל,כי לפעמים זה הסיכוי היחיד למכור ספר ולהימנע מגריסה מסיבית בטרם עת.
    ואולי כדאי ללמוד מחז"ל אלו שהקפידו לעסוק במלאכה ולא עשו את התורה קרדום לחפור בה.כבר זכינו לפגוש סופרים והוגים שהתפרנסו ממלאכתם והגותם ואמנותם חיה וקיימת קפקא,הרמב"ם ,שפינוזה ועוד'.

    • hanist  On יוני 9, 2012 at 3:29 pm

      תודה לך אחותי. רואים שגדלנו באותו בית, שבו קיבלנו ערכים דומים. תודה לך גם על הפרגון ל"מקף". שמחה שאנחנו רואות עין בעין את העניין הזה 🙂

  • אסתי סגל  On יוני 9, 2012 at 2:37 pm

    היי חני,
    לדעתי את מתעסקת כאן בנושא השולי.
    כל הבעייה נוצרה כתוצאה מהמיזוג של רשת שיווק עם יצרניות. כלומר של צומת עם ההוצאות. וזה מה שקוראין : ריכוזיות.
    זו בעיית הריכוזיות המפורסמת.
    המבצעים הם רק נגזרת של זה.

    ולא ברור לי איך כל זה קשור למנחם פרי.

    • hanist  On יוני 9, 2012 at 3:24 pm

      אני חושבת שהסברתי די יפה בפוסט שלי איך זה קשור למנחם פרי, ואני לא מסכימה עם הניתוח שלך. הריכוזיות היתה גם קודם רק באופן אחר. אין מה לעשות, אנחנו לא מסכימות, וזאת כידוע לך לא בפעם הראשונה. לא נורא. לא תמיד מוכרחים להסכים.

  • חני שטרנברג  On יוני 9, 2012 at 6:42 pm

    כלומר אני כן מסכימה איתך בנושא הריכוזיות, רק לא מסכימה באי הקשר להתנהלותם של עורכים וסופרים שתרמו תרומה מכרעת למצב – כאמור מדובר בשיטה שהם ייסדו במידה רבה ואף נהנו ממנעמיה.

  • שאול סלע  On יוני 9, 2012 at 6:51 pm

    חני

    המדינה מסבסדת ספרות מתורגמת דרך המפעל לתרגום ספרי מופת

    אני לא מתכונן לקרוא ספרים שכתובים בעברית בסיסית ורזה. אני מניח שיובל שמעוני מתמודד עם העברית של ישראל זמורה,זלמן וולפובסקי,מרדכי אבי שאול ועגנון. רבים מאלה שכותבים פרוזה אינם מסוגלים להבין את עושרה של העברית התלמודית.

    לאמנון נבות אני כמעט תמיד מאמין ובפרט בביקורתו על הבינוניות של הספריה לעם שהכתיבה קו של ספרות בינונית

  • חני שטרנברג  On יוני 9, 2012 at 7:07 pm

    שאול יקר,
    בעניין זה גם אני נוטה להסכים עם אמנון נבות. מדובר בטעם מאוד מסויים – מיינסטרימי בינוני ומוגבל אפשר להגיד – ספרות שמאפשרת לעורך להתפייט ארוכות בדף האחורי עם מיני ניתוחים וירטואוזיים, אבל אין קסם בכתיבה. ומובן שאני מכלילה כאן, אבל קשה לי לציין אפילו כותב אחד מכל הכותבים שתומכים בחוק הספר שהתלהבתי מספר שלו התלהבות של ממש. זה מה שקורה כנראה כשהספר הופך למוצר שנמכר כמו משחת שיניים. כמה זמן אפשר להסתובב עם משחת שיניים בפה? לא הרבה, נכון? 🙂

  • נועם לסטר  On יוני 9, 2012 at 7:41 pm

    פוסט מעניין ומעורר מחשבה. ההכרזה של פרי על מות הספרות העברית היא באמת בדיחה, וכפי שכתבת, לא הספרות מתה אלא השיטה. הפתרון שלך (הוצאה עצמית) נראה לי כעוד אפשרות להוציא ספרים לאור, שראוי בהחלט לעודד אותה. אבל בשום פנים היא לא נראית לי כפתרון גורף. ומוקדם מדי לקבור את הוצאות הספרים. היום פופולרי לתקוף את ההוצאות ואת הטעם הבינוני שהן הכתיבו לאורך השנים. ראוי לראות גם את הצד המואר של השיטה, שהעניקה לאנשי רוח שהיו חלק מההוצאות יכולת להשפיע על בחירת הכותרים. המדף שהעמידה הוצאת עם עובד, למשל, לאורך השנים אינו ראוי ליחס מזלזל.

  • חני שטרנברג  On יוני 9, 2012 at 8:10 pm

    תודה, נועם. מסכימה איתך לגבי עם עובד ובמיוחד לגבי הסדרה שמאוד אהבתי של אילנה המרמן "פרוזה אחרת". זאת הסדרה שהכי מצאתי בה את עצמי , ובאמת היה בה ניסיון יפה ואמיץ לחרוג אל מחוץ למיינסטרים. קראתי בה כמה ספרים שהם לא פחות ממופלאים כמו למשל "פרידה מההורים" של פטר וייס או "ילדות" של נטלי סארוט. זה סוג הספרות שמדברת אליי, והצטערתי מאוד לשמוע שהסדרה נפסקה. בעניין ההוצאה העצמאית לאור : מה שגיליתי לאחרונה זה שיש הרבה צעירים מאוד מוכשרים. בשיטה הקיימת לצעירים האלה אין היום כמעט סיכוי לפרוץ, כי הנה מה הודיע מנחם פרי? שהוא לא מקבל יותר כותבים חדשים. במקום לחשוב איך לסייע לצעירים הוא מכריז עליהם כלייה. זה אבסורד כשמדובר באיש ספרות. מה שזה מוכיח זה שהוא מעוניין לשמר את הקיים, לדאוג לעצמו ולאליטה שלו שכבר קיימת. זה לא מהלך חפץ חיים עבור הספרות אלא להיפך, חפץ מיתה. וזה המהלך שלו, הבחירה שלו, והוא מלמד בראש וראשונה עליו.

  • שוֹעִי  On יוני 9, 2012 at 8:11 pm

    חני יקרה,
    אני חושש כי מה שפרי התכוון אליו אינו מות הספרות אלא מותו של העידן האוטורטיבי שהשתרע אי אז מאמצע שנות השמונים ועד לפני כעשור שבו פרי הפך את דמותו כעורך אוטורטיבי נלהב למכשיר שיווקי הקובע מסמרות מהי ספרות טובה ומה אינה (למעשה פרוגרמה זאת ייתרה את ביקורת הספרות ואת המסה הספרותית, משום שפרי חתר לקבוע מתוך האקדמיה מה נאה ומה לאו, ולא נרתע מלהפעיל את מלוא כובד משקלו כדי להכתיב מגמות חדשות ולהכניס לקאנון יוצרים/ות מחביביו). צריך לזכור לפרי כי הוא בין היתר הוציא לאור את אלזה מורנטה, פרימו לוי, ארי דה לוקה,
    ז'וז'ה סראמאגו, מרסל פרוסט, סמואל בקט, וכן את רוב ספריו הטובים של דוד גרוסמן. אני מניח שאם לאו פרי היו הסופרים הללו רואים כאן אור בכל מקרה, ובכל זאת, אי אפשר לקחת ממנו את המפעל של הספריה החדשה (גם אם השער האחורי עם המלצת העורך תמיד היה מלאה את הנפש, ממש).
    כמובן צריך להזכיר גם את עם עובד (ספריה לעם), וספרות מעולה שהוציאו הוצאות כמו כרמל, שוקן,
    הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, וגם בבל בעשור וחצי האחרונים.
    אשר להוצאה עצמאית, מדי פעם אני דן בכך עם חברים. אני מניח שהוצאה עצמאית במקומותנו (יש לשבח למשל את רסלינג, נהר וסימטאות ששומרות על עצמאותן, ובתחום ספרות הילדים והנוער גם את גרף) המעוניינת להתקיים צריכה עד מהירה להיכנע לכמה וכמה שיקולים מסחריים, ולהוציא ספרים היכולים להתחרות בין רבי המכר.
    בסופו של דבר הבעיה בתפישה של ספרים, כ"שוק" וכ"מוצר-שיווקי", היא לכתחילה, המקום המועדף
    שמוענק ברשתות המעוניינות למכור ולמכור, לספרים היכולים להיעשות רבי-מכר, ולעומתם המקום השולי הנידח, בו זוכים ספרים אחרים שכנראה אינם מציעים עלילות קולנועיות מדיי.

  • שוֹעִי  On יוני 9, 2012 at 8:14 pm

    שכחתי את כתר עם הופמן, זבאלד, ועוד כמה שכיות חמדה. מגיע להם שיזכירו אותם גם כן.

  • חני שטרנברג  On יוני 9, 2012 at 9:03 pm

    שועי יקר,
    מובן שיצאו ספרים טובים במהלך השנים בהוצאות רבות. אני עצמי הוצאת ספרים בשתי הוצאות – פועלים ו"גוונים". הבעייתיות הגדולה , כפי שציינת, נובעת מהכיוון המסחרי. מצד אחד זה ברור – הוצאה היא עסק, ועסק צריך להיות כלכלי – יש גם אנשים שמתפרנסים ממנו, רק שמה שקורה זה שהסופרים והמשוררים הלאו דווקא מסחריים, מה שאינו אומר דבר כמובן על איכותם (לפעמים זה בדיוק להיפך) הופכים לאחרונים בשרשרת המזון. ראשית הם נדרשים לממן את ספריהם מכיסם והמימון הזה הוא הכנסה נקייה להוצאה שכבר אינה צריכה לפעול למען הספר, כי כפי שהסברתי – היא כבר קיבלה את הרווח שלה. מעתה ואילך אם תייחצן את הספר מדובר מבחינתה בהוצאה כלומר בירידת הרווח. כך שהסופרים והמשוררים נדפקים מכל הכיוונים. ברשתות אין להם סיכוי אפילו להיכלל במבצעים כי הם כאמור "לא מסחריים." זאת גישה אנטי ספרותית קפיטליסטית דורסנית והיא בהכרח מכתיבה גם טעם מסויים – מסחרי. נשאלת השאלה למה סופרים ומשוררים נכנעו לה. אני חושבת שזה נובע מהרצון לקבל הכרה, לקבל חסות, בית, אבל מדובר באשליה.
    זה לא בית אלא עסק שהוא לגמרי לא כדאי מבחינת הסופר והמשורר. לדעתי במקרה שסופר או משורר נדרש לממן את הוצאת הספר שלו מכיסו עדיף לו לעשות זאת באופן עצמאי. כך הוא גם ירוויח יותר וגם ימכור יותר. אני מאמינה שזה כיוון שייפנו אליו הרבה צעירים, שהם , מסתבר, הרבה יותר מפוכחים ממה שאנחנו (הדור שלי) היינו בגילם. זאת לכל הפחות התחושה שלי.

  • שוֹעִי  On יוני 9, 2012 at 9:47 pm

    חני, בהצלחה רבה. אין לי כל כוונה להניא מן הכוונה. כקורא ספרים המעז לראות בעצמו אוהב ספר, אני מתגעגע לחנויות קטנות ופרטיות (למרבה הצער במרכז, רוב החנויות הפרטיות נראות גם-כן כמו סניף של רשת, ורק מעטות מאוד נמלטות מזה)- ובכלל כמה מן ההתפתחויות החשובות ביותר בספרות המאה העשרים יש לזקוף לכמה מול"ים פרטיים שהיו אמיצים די הצורך כדי להדפיס ספרים, שאף אחד מן המול"ים הגדולים לא הסכים לתת להם הזדמנות.
    מנגד, בימינו, כבר לא ברור לי מה היתרון בהוצאת ספר (אם אינו נענה לחוקי המשחק הכלכליים-מו"ליים, כאשר ניתן לפרסם באינטרנט ללא כל מיני תיווכים, והוצאות יתירות). אבל עדיין אני חש, משום מה, אנשים לא חשים את עצמם סופרים או משוררים אמיתיים אלמלא נגדע ונכרת בשם סיפרם איזה חורש קטן או כמה עצים שבאמזונס.
    לסיכום, אפשר כי המעלה העיקרית בייסוד הוצאות קטנות ואיכותיות היא היותן סוג של תאי רזיסטנס קטנים למגמות השולטות בשוק המוכתבות על ידי תאגידי הספרים (אלא שלמרבה הצער, לאורך זמן, מרביתן מצטרפות לשוק ולמגמותיו).

    • חני שטרנברג  On יוני 11, 2012 at 10:45 am

      שועי יקר,
      "תאי רזיסטנס" – אהבתי את ההגדרה. בדיוק אני קוראת עכשיו ספר יפה של יוזף רות של "סמטאות" – יהודים נודדים. שמחה לפרגן. אולי אפילו אכתוב על זה משהו 🙂 הגבתי עוד תגובה בתחתית לך ולאמנון. פשוט לא הייתי בקרבת מחשב, לכן התאחרתי.

  • איציק ש.  On יוני 9, 2012 at 10:58 pm

    תודה רבה על העצות החשובות, גם בפוסט וגם בתגובות. אני בהחלט רואה את עצמי מסיים לכתוב את היצירה הראשונה שלי בעוד כמה חודשים. במהלך החצי השנה האחרונה הייתי בהתלבטויות באיזו מסגרת להוציא את הספר. הראש שלי תמיד אמר שאין צורך בהוצאה לאור רגילה שחולבת לי 80% מהזכויות. ובשבועות האחרונים: המצב הקשה קיבל ביטוי גם בתקשורת והכניס אותי לפרופורציות. להמשיך לכתוב, להוציא לאור באופן עצמאי ולא להרים ידיים לעולם…

    • חני שטרנברג  On יוני 11, 2012 at 10:48 am

      תודה רבה לך איציק. שמחה אם סייעתי לך להתעודד. לצערי אנחנו חיים בתרבות שהיא ההיפך מלעודד אנשים לכתוב. תרבות שגורמת לאנשים לשאול את עצמם לצורך מה. בעיקר אם אין מעליהם איזה מנחם פרי ומכונת יחצנות משומנת. מבחן של כותב הוא בהתגברותו על המכשולים האלה.

  • שרה כוי  On יוני 9, 2012 at 11:16 pm

    כמה אני שמחה לרשימה הזאת, חני! אני גם מסכימה עם כל מילה וגם בעצמי כתבתי באותה רוח לפני כמה ימים, אבל בסביבה הפייסבוקית בה אני לצערי מרקיבה, אף אחד לא מוכן להקשיב, הם מעדיפים להשקיע את עצמם במאבק על פריחתו של פרח בר (הספרות) שלא יצליח לפרוח כמובן בלי שיתרוצצו סביבו עם צעקות וסיסמאות. לא יודעת מתי מישהו מהם כתב שיר בפעם האחרונה. אין זמן לכתוב, צריך להציל את הספרות.
    אני מרגישה בימים האחרונים כמו אסיר שנמלט מהכלא. לא יכולתי שלא להתגלגל מצחוק כשקראתי את קינתו של פרי ב"הארץ". הוא מבכה את מותה של ציפור בכלוב בעוד מטרים ספורים ממנו אלפי ציפורים יפייפיות וחופשיות מפליאות בשירה אדירה. אני מתכוונת לאינטרנט. הדינוזאורים האלה של הספרות הממוסדת בזים לכתיבה שמתפתחת בבלוגים ובאתרים שונים או שאולי בכלל לא יודעים על קיומה, אבל היא זאת שתחליף אותם עוד רגע, הם לא נחוצים יותר, הנבואה ניתנה לכל מי שיודע להפעיל מחשב. הדינוזאורים גוססים והרוח חופשייה! הקלפים מתבלבלים, פתאום אדם בודד מול המחשב שאף הוצאה לא קיבלה את כתב ידו המטורף, מוצא את עצמו עם שלושה אסים. "איכס, בלוגים" מעקמים את אפם הדינוזאורים והופכים אבן דוממת תחת רגלו של בלוגר חצוף וחסר השכלה החוצב אש במילים, אש שהדינוזאורים פחדו ממנה תמיד והדחקתה לשוליים הייתה מפעל חייהם.
    טוב שיש אותך, חני. אני עוקבת ואפילו שיתפתי את הרשימה הזאת בפייסבוק.
    אם כי אין לה סיכוי להתקבל שם.

    • חני שטרנברג  On יוני 11, 2012 at 11:02 am

      שרהל'ה יקרה,
      איזה כיף לך שצחקת כשקראת את הקינה של פרי. באמת יותר טוב לצחוק מלבכות או להתעצבן, אבל יש גם משהו טוב בלהתעצבן – זה מעודד לכתיבה 🙂 מסכימה איתך מאוד לגבי ההתייחסות הדינוזאורית לבלוגים. זה קרב המאסף של ההגמוניה הישנה , שדרך אגב עוברת גם היא לאינטרנט, כי מהם העיתונים המקוונים ברשת (גם הארץ) אם לא אוסף של בלוגים של מיני בעלי דעה? שברשת, אגב, יש טובים ומעניינים מהם?
      תודה על השיתוף ועל המעקב גם אני עוקבת אחרייך ובעניין 🙂

  • אמנון נבות  On יוני 9, 2012 at 11:52 pm

    כמי שהתריע כבר מסוף שנות השמונים של המאה שעברה,בעשרות רבות של מאמרים,שמהלך
    האיגוף של הרפובליקה והמערכת הספרותית שמימש מנחם פרי באמצעו של אותו עשור וחיבורה האמיץ של הספרות עם "תרבות הפנאי" יוביל לחיסולה ה מ ו ח ל ט והסופי,מה שאכן מתרחש מול
    עינינו ממש (מחירי פשיטת הרגל של שוק הספרים אינם אלא סימפטום חיצוני,כמעט חסר חשיבות
    של העניין),לא נותר לסופרים שבינינו אלא להציל את כבודם,משום שאת תהליך הגסיסה המתמשך
    של שוק הספרים לא ניתן עוד לעצור,לא באמצעות שרת התרבות ולא באמצעות ראש הממשלה
    ,לא בזעקות הקוזאק הנגזל של פרי ולא באמצעות חוקים (!!)הניתנים לאיגוף קל וזריז.הסדרת שוק הספרים אינו עניין אפשרי עוד :
    זילות הספרות ולא הספר הוא מוקד התקלה.

    מה שיציל את ה ס פ ר ו ת (ולא את שוק הספרים – הוא אבוד,הוא מחסל את עצמו לדעת,כאמור)
    הוא ניסיון להבנות מ ח ד ש את המערכת הספרותית ואת הדיון בהירארכיות (שלמעשה שותק
    כבר בסוף שנות השמונים של המאה שעברה),ניסיון מחודש ליצור דיפרנציאציות של טעם וערך,
    שיפוט מחמיר ,פומבי וחסר רחמים של כל ניסיון למסחר את הספרות,לשעתק נוסחים אגב דילולם
    (כן,אני מתכוון אליך,אבל לא רק,גב' מכתוב – אין בלעדיות בביוב של הספרות),את המסחור לא נוכל למנוע,את קלקלות הטעם של
    שוחרי "תרבות הפנאי" הנזקקים לאיזה חוויה אסקאפיסטית,לחשרת זבובי מילים במוח,לנרקוזה
    של מכשפי שבט סטרילים, לא נוכל לעצור,אבל נוכל לגרום לספקי ההירואין של הספרות לשלם מחיר מר של דה לגיטימציה ספרותית ואמנותית.לקומם מחדש את סף ההתקבלות : ליצור מחדש דיפרנציאציות בין הממוסחר והמפוברק בספרות (זה הרוב הגדול) לבין הערכי והחד פעמי שאמנם מתמהמה,אבל נדרשת דריכות מתמדת שלא יחלוף כצל וישכח – לטוב ולרע (כן,אני מתכוון אליך,אודי טאוב).

    הבעייה מעולם לא הייתה מחיר הספר ; מנכ"לי "סטימצקי" " וצומת" אינם מחוייבים לספרות במקום
    שבו הסופרים עצמם אינם רואים עצמם מחוייבים לדבר זולת הצלחתם המסחרית= תיקשורתית.הם
    לא יצרו את הדיפרנציאציה בין ספרות טובה לספרות זבל ממוסחרת,לא במיקום בחלון הראווה
    של ה ת ר ב ו ת ולא במחיר.סטימצקי וצומת לא יצרו עבורכם קאדר של מבקרי ספרות שיקבעו
    מה ימורכז ויתוגמל ומה יושלך לערימות עשירית המחיר; אין זה תפקידם אלא תפקידכם.הכאוס
    הקרוי "שוק הספרים" אינו המוגלה ש ל ה ם אלא המוגלה שלכם.חזור : ש ל כ ם !!

    עוד אבקשכם,גבירותי ורבותי,לא לתלות תקוות גדולות מדיי בשוק הספרים ה ו י ר ט ו א ל י
    העתידי מ"קינדל" ועד השד יודע מה.שינוי הפורמט לא יוביל לשום תמורה ערכית ; נהפוך הוא,
    ההיצע המוטרף והליכי המסחור והזילות רק יואצו ויחמירו – ומה שלא יעשו למענכם מנכ"לי סטימצקי
    וצומת,לא יעשו עבורכם נמרי ה"אמאזון" או השד יודע מה שם איוו להם מוכרי הספרים
    האלקטרו אופטיים.רווח והצלה יעמדו לכם רק מטעם עצמכם.

    כמובן,אתם מוזמנים להמשיך להתדיין בחינת 'סחור סחור שונרא,לחלב לא תקרב' עם הדחליל
    הקרוי מנחם פרי גם בשבוע הספר הבא.

    ותסלח לי פונדקית של האתר הזה על שאלה רטורית :שחי נא בטובך וגלי אוזני שכבדה מזוקן מי בדיוק יבחר את הספרים שאת ושותפך היקר מתכוונים להראות אור? האם המסקנה שלי שכל אחד
    רוצה להיות סטימצקי (או מנחם פרי) יותר ממה שהוא מבקש להיות סופר מוטעית?,וגם כאן הספרות היא סוג של כיסוי=דם לשחיטה שחורה?!

    • חני שטרנברג  On יוני 11, 2012 at 11:17 am

      אמנון שלום,
      ראשית אם אני לא טועה זאת פעם ראשונה שאתה מגיב כאן בבלוג, אז קודם כל ברוך הבא.
      הגבתי גם בתחתית כפי שתראה לשיח בינך לבין שועי. (לא הייתי בקרבת מחשב לכן לא הגבתי קודם). חשוב לי להגיד לך שיש בי הערכה רבה כלפיך וכלפי התרעותיך. אני גם מסכימה איתך שאין זה מתפקידם של צומת וסטימצקי לומר מהי ספרות טובה, אלא תפקידם של אנשי ספרות.
      השאלה היא איך אומרים ומה אומרים.אני באופן אישי נוטה יותר להתייחס לספרות שאני אוהבת מאשר לזו שאני לא אוהבת.
      זכורה לי שיחה שהיתה לי עם אפלפלד שבה אמר לי משפט שלא שכחתי: "אדם לא עושה דבר רע כשהוא כותב ספר", ואני חושבת זה אכן כך. נניח שאדם כתב ספר שהוא לא טוב בעיניך – האם עשה דבר רע? למה, בעצם?
      מה שאני קולטת אצלך זה סוג של קנאות דתית לספרות שאולי תופתע לשמוע אבל יש בי הערכה כלפיה, רק שאני חושבת שהספרות היא לא דת, ושגם הדת היא מבחינה רבה ספרות, ככה שאין צורך להעליב אנשים, רק כי כתבו משהו שלא מוצא חן בעיניך.
      אפשר להיות ענייניים ומכבדים גם במקרה כזה. לזכור את המאמץ שאדם השקיע, ומדובר ברוב המקרים באנשים טובים.

  • שוֹעִי  On יוני 10, 2012 at 7:40 am

    איי אמנון, לעולם נהיה כנראה בכיוונים מנוגדים. אתה תדגיש הייררכיות ואני איזה בלגאן פלורליסטי סף-אנרכי (לטעמי זה בריא מאוד), המאפשר באמת לכל סוגי הכתיבה והכותבים להישמע, בלא תלייתם/ן באישור של מכתיבי טעם טוב. אני מעדיף שייצאו הרבה ספרים שאינם לטעמי על פני מציאות של ספרים מעטים שייצאו וייגזרו על פי מידתי.
    אני מסכים איתך כי הבשורה לא תבוא מן "הקינדל"– אבל היא אולי תבוא מהבנה לפיה ישנם טעמים שונים, כתיבות שונות, קהלים שונים– ואולי אין לו למבקר הספרות אלא להתגדר בתובנותיו הסובייקטיביות ולא להשתרר על הציבור, בדמותו בנפשו שהן ורק הן– מציינות את הספר הנבחר והטעם הטוב (דווקא אני חושש, כי בכך יש פנים דומות בין סגנון כתיבתך ובין סגנונו של פרי).
    למרבה העצב, ההייררכיות הספרותיות שאת חידושן אתה שב ומציע מזכירות הן את המערכות הדתיות, שבהן נוהגים לילך אל הרב או לקרוא את הספר רק לאחר שהקדימו לראות "הסכמה" על תוכנו של הספר ואיכותו מטעמו של רב ואדמו"ר גדול, והמבטיחות שהקהל הדתי יקרא רק ספרים באישור שלומי אמוני ישראל (זה אסון).
    האמן לי, חני לא מעוניינת להיות סטימצקי וגם לא מנחם פרי. היא מנסה בשלב זה להוציא כתב עת ספרותי חדש, שאינו נהנה לא מקרנות ולא ממנופים וחסויות- ופונה למגוון כותבים/ת רחב, ללא חתך מוגדר, או גדרות הייררכיות, וזה לא מעט. אותי זה משמח.
    שלחתי לשם יצירות שלי, אחרי שנמנעתי מלפרסם בדפוס למעלה מ-15 שנה, ודווקא קיבלתי פה ושם פניות (הייתי מעורב בצעירותי בכמה מפעלות מכובדים, ונמלטתי משם כל עוד רוחי בי, משום שלא יכולתי לשאת את הפוליטיקה ואת העסקנות הספרותית, וכך איני סובל זאת גם היום).

  • אמנון נבות  On יוני 10, 2012 at 10:14 am

    תתפלא,שועי,אנחנו כמעט לא חלוקים,אלא בפאן המוסרי ערכי של העניין.

    לאמור: אין זה נאה שה"ספרות" תובעת רגולציה מכל מה שזז בסביבתה,חנויות הספרים,מו"לים,
    בעלויות צולבות,מחירוני ספרים,אחוזים עקודים ונקודים,ולעצמה היא מתירה "בלגאן פלורליסטי
    סף אנארכי" אנטי ביקורתי ואנטי הירארכי.מתוקף מה בדיוק יש לה לספרות לבוא בתביעות אל
    הקולנגולמראטים המסחריים? ולמה מותר רק למבקר להתגדר ב"תובנותיו הסובייקטיביות" ואסור
    לבעל חנות הספרים להתהדר בתובנה סובייקטיבית,שהסחי שמשרבטים פה בתורת "סזפרות"
    (לא שגיאת הקלדה) שווה יותר מעשרים וארבע שקלים ליחידה? ממעמקי סובייקטיביותי הביקורתית הריני להודיעך שהמחיר הזה מופקע!

    לשון אחר : יכתבו הסופרים זבל כרצונם,יתמחרו מוכרי הספרים את הזבל הזה על פי שיקול
    דעתם,מבקרי הספרות יהיו פנויים לשתות את התה שלהם במנוחת נפש,אני בעד! אני רק
    נגד זעקת הקוזאק הנגזל,תלונתו של הגמל על הדבשת של הגמל שחולף על פניו.

    רגולציה חשקתם ,עמיתי הסופרים? בבקשה,אמצו אותה קודם כל אל חיקכם,
    ,דאגו היטב שמה שישלח מטעמכם לחנויות הספרים אינו ביב שופכין מילולי וערכי,ואז יהיה
    איזה תוקף ערכי=מוסרי לתביעה שלכם לאמץ את ה מ ח י ר ה ק ט ל ו ג י ולדחות את
    מחירי ההיצף של הביוב המילולי מנטאלי.

    ועוד בקשה אישית לי אליך,שועי: אנא,חדל מלהזכיר בכל הזדמנות את ה"פוליטיקה הספרותית
    ועסקניה"! אל תספר לי שבחוגים למחשבת ישראל ולמיסטיקה יהודית המצב טוב לאין שיעור
    מכל בחינה של פוליטיקה עסקנית! (ובחוגים האקדמיים האלה באמת קובעים גורלות וקוטעים
    פרנסות על בסיס פוליטיקה עסקנית).בוא נקבע,שקרוב אדם לבית השחי של עצמו ובני סוגו,
    כמאמר חנוך לוין "וטוב ומסריח וחם",ואידך זיל גמור!

  • שוֹעִי  On יוני 10, 2012 at 11:37 am

    אמנון, חלילה לי לאמור כי בחוגים למחשבת ישראל ולמיסטיקה יהודית המצב טוב, חלילה לי לומר שבאיזו פקולטה אקדמית המצב טוב יותר, איני עושה איפה ואיפה וכבר כתבתי ארוכות מזמן (וגם מזמן לזמן) על מוראות הפוליטיזציה האקדמית, ועל שלטונן של מפלגות שונות באוניברסיטאות שונות, במיוחד בכל הנוגע למדעי הרוח (בבר אילן להיות מזוהה כשמאלן ולא-חבר של מפלגת "הבית היהודי" ודומותיה– הוא סדין אדום, אני יודע, אני לובש אותו, ולדאבוני יש הרבה שוורים נוגחים שם; אני מניח כי בגילמן הצבעה לכל מה שהוא מימין לחד"ש יש המרננים כבר מאחורי גבו כי הוא לאומן.
    אבל הבעיה האמיתית כבשדה הספרות האמנות היא אדמור"י הטעם הטוב היושבים באקדמיה בכל הועדות ומשגיחים היטב כי רב הפועלים על פי דיברתם יקודמו. זה נפוץ כל כך, שמעטים בלבד עוד מרגישים עד כמה מעוות הוא המצב.
    עכשיו, אשר ל-"זבל ספרותי" אני לא אוהב לשים עצמי יודע מהו מקום העדית ומהו מקום הזיבורית. אני בכנות מעדיף לאכול אוכל-רחוב מתחלף בטעמים ובתיבולים מתחלפים, עשוי היטב, על פני ישיבה במסעדת שף, המגישה רק מזון אירופי מעודן של מנות קלאסיות, שניתן להיכנס אליה רק בחליפה מעונבת ותוך שמירה קפדנית על גינונים אשר נס ליחם.
    טעם הוא מבוא מהותי לכל חווייה, גם לחוויותיי הספרותיות מסתמא, אני מעדיף את אלו שאינם מדברים גבוהה-גבוהה, אלא מאירים פניהם ליצירה, מטיבעם, גם כאשר היא אינה קולעת בדיוק לטעמם.

  • אמנון נבות  On יוני 10, 2012 at 3:38 pm

    שועי היקר,זבל הוא זבל,ביוב הוא ביוב,ואין שום צורך להתהדר בתואר מטעם הפקולטה לאקולוגיה
    או פרמקולוגיה.כך גם בספרות.מי שמדבר גבוהה גבוהה הוא מי שתובע רגולציה מאחרים אבל
    נזעק "הצילו" כל אימת שתובעים 'רגולציה' ממנו עצמו.מנחם פרי הוא דוגמא מובהקת למי שהוציא
    את שד המסחור מן הבקבוק ועכשיו מנסה נואשות לעייל פיל בקוף של מחט ולהחזיר עטרה ליושנה –
    הוא רק נתקף אמנזיה קלה : בזמנו התבטא שספרים זה מוצר כמו גרביים.(אגב,איני מאמין,כמובן,
    לאף מילה שלו.למעשה נוח לו מאוד במצב הקיים,שבו ק פ א הקאנון עוד בשנות השמונים של המאה
    הקודמת ופרי יכול להמשיך לשמרו בפורמאלין,ועכשיו הוא אפילו פטר עצמו מחיפוש אחרי ספרות
    מינורית חדשה ש"תמלא את החורים" בין גרוסמן חדש לא.ב. יהושע – והטיל את האשם ברשת
    סטימצקי!)

    מעולם לא שמעתי על מסעדה בארץ שתובעת חליפות ועניבות מבאיה ; לעומת זאת שמעתי גם
    שמעתי על חידקי צהבת (הפטיטיס בי) וחולרע ספרותית בדוכן של מזון ספרותי מהיר בטעם בוליבוד.אגב,כולם היו בניה ובעיקר בנותיה של יהודית קציר והשאר והיתר הוא באמת עניין של
    תיבול.

  • שוֹעִי  On יוני 10, 2012 at 4:18 pm

    אמנון, האם קראת את מיכל בן-נפתלי ("רוח") או את עמנואל פינטו ("טיניטוס")? עדיין נכתבת כאן ספרות ראויה לכל שבח, ספרות בלתי-חקיינית (שני הספרים מגלמים בעיניי ספרות מינורית במיטבה), ספרות אמיצה בשפה עשירה ופורה.
    הייתי מזכיר גם כמה ספרי שירה מצויינים שראו אור לאחרונה. הם די נסתרים (כדרכם של ספרי השירה), ובכל-זאת המה מעידים על יצירה ספרותית נאה המתקיימת במקומותינו.
    אגב איני יודע האם אני מחסידי מתודת "גאולה דרך הביבים" אך לעתים גם סיפורו של עכברוש, חולדה, צפרדע או חתול רחוב, ראויים המה להימסר, גם אם לאו קראו עגנון מא' עד ת' ולמדו היטב
    כיצד לסגנן את כתיבתם. לעתים דווקא הם מקפלים את התנועות הבאות, את הטרנספורמציות לעתיד… תאי המחתרת, כמו שכתב,דן פגיס, מגיעים לכל מקום…

    ואגב, אם יש משהו שהצליחו לעשות בארץ בתחום הקולינארי, הוא לרומם את אוכל-הרחוב למדרגת אמנות. אדם פשוט צריך להיזהר באשר הוא מכניס לפיו, ולזהות את טיבו בטעימה אחת, או על פי ריח, או במראה עין. אפשר אז להינות מאוד מן המוגש.

  • א.נ.  On יוני 10, 2012 at 6:33 pm

    הלוך לא ילך,שועי.גם אם יש ערך ושבח מסוייג בפאזות אלה או אחרות של "ספרות מינורית במיטבה" (שם קוד עדכני למה שלא הפך להיות רב מכר)אין תודעה ספרותית קולקטיבית שתתן לדברים מידה או שיעור,אין מערכת ספרותית אמינה שתמליץ ותאשר – הכל סתאאם חוץ מרב מכר
    ברוטב קארי שמעניק מבט בוליוודי מוראליסטי לעלילת אהבים ובגידה בבעל ה"אשכנזי" (לא המצאתי דבר).גם פינטו וגם בן נפתלי יחלפו כצל עובר,לא יותירו דבר
    בזכרון הספרותי הלא קיים,כל מה שיוותר בזיכרון הקולקטיבי הוא הקשר האינטימי בין הסופרת שהזכרת (או ייצוגה בתקשורת) לבין ז'אק דרידה! היד סולדת ממגע עם הספר.השארתי אותו מונח,היינו,זרוק,שז'אק דרידה ידאג לו,ממקום שבתו בגן עדן המשתכפל של הרלאטיביזם.

    ושפה עשירה ופוריה אינה ערובה לדבר וחצי דבר,וגם לא שפתו של חתול רחוב באר שבעי.
    ספרות אינה שארית הפליטה,המים העודפים של העיסוק במיסטיקה,ולא ביי פרודקט של שום דבר – .ספרות היא חזות הכל או מה שהיא היום: שום כלום בצבע חום שנמכר בסטימצקי בחינת רביעי במניין אקוט בשנקל.ואתה,רשאי למקם את עצמך איפה שאתה רוצה בין הבתרים האלה, אתה יכול אפילו ליצור סעודת מלכים של רגלי צפרדע א- לה דרידה ברוטב קארי עם הרבה זעתר פלשתיני גזול.בקרוב הטריילר.

    יש לי תחושה שאתה מתבדר פה כהוגן. אילו זה היה מצב הדברים ב"משבצת" האמיתית שלך
    (חקר הדתות והמיסטיקה) לא היית מבודח כלל.

  • אמנון נבות  On יוני 10, 2012 at 9:17 pm

    שועי היקר! מסיבה צפוייה משהו ניאלץ להמשיך את הדיון "בפעם הבאה,ברוח הלאה" כמאמר המשורר
    בשירו "אהבה וגטאטיבית",היינו,בזמן אחר,במקום אחר: בל נעמיד נעמיד במבחן נוסף את סבלנותה של בעלת הפונדק.

  • חני שטרנברג  On יוני 11, 2012 at 10:26 am

    שועי ואמנון,
    לכבוד הוא לי לארח את דו השיח ביניכם בבלוג שלי. מבחינתי אפשר גם להרחיב אותו . אפילו למקף 🙂 מה שקרה זה שפשוט לא הייתי בקרבת מחשב ולכן נבצר ממני להגיב. גם עכשיו עשיתי לצורך כך מאמצים מיוחדים. אני חושבת שמדובר בשיח חשוב מאוד, ויש לי גם סבלנות. כאמור, אי התגובה שלי עד כה נבעה רק מטעמים טכניים.
    לשאלתך, אמנון, שועי, בעצם, כבר ענה בשמי. אכן אין לי שום כוונות להיות סטימצקי או מנחם פרי, אלא אך ורק לנסות להתקדם בכיוונים שנראים לי (רמז: לא סטימצקי ולא מנחם פרי). אני מסכימה איתך גם לגבי חשיבותה של ביקורת. במידה רבה התרבות האנושית התפתחה בזכות הביקורת (או שמא דווקא נסוגה – עניין לדיון פילוסופי) אלא מאי? אני בעד ביקורת עניינית ומנומקת כלומר תוך הבאת ציטוטים מראי מקומות וכו', וזאת כדי להסביר וגם ללמד. אני חושבת שניתן ללמוד הרבה מביקורות. אני עצמי אוהבת לקרוא ביקורות (לפעמים הן יותר מעניינות מהספרים…) אני חושבת שמדובר בז'אנר בפני עצמו, שלא אמור לעסוק דווקא בשבח ובגינוי אלא בהתייחסות, קרי מה דיבר אליי מה לא דיבר אליי ולמה.

  • שוֹעִי  On יוני 11, 2012 at 10:29 am

    תודה אמנון, להשתמע.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: