הגיע הזמן לבקש סליחה מניצולי השואה

ראיתי אתמול בטלויזיה שלושה סרטים: הראשון על שני אחים, שכילדים ניצלו בסופו של דבר ע"י קסטנר, השני על קסטנר והשלישי על משפט אייכמן. שלושת הסרטים כמו המשיכו זה את זה והשלימו זה את זה עד הפינאלה שאליה עוד אגיע.

הסרט הראשון – על  האחים – היה רווי חמלה אנושית. בעיקר נגעו ללבי האופן שבו סיפרו האחים על הנשים האמיצות וטובות לב שהושיטו להם יד בעודם ילדים, וטיפלו בהם באהבה ובמסירות. אך החיים, ממש כמו שטען איוב, לאוו דווקא זיכו אותן בגמול. אחת מהן התאבדה אחרי שנודע לה שארוסה נהרג ושהיא לא תוכל לאמץ את הילדים, ואחרת היתה אישה צעירה שתינוקה נרצח ע"י האיכרה שהצילה את חייה ויילדה אותה, כי האיכרה פחדה שבכי התינוק יגלה את הילדים. האישה המשיכה לטפל בילדים גם אחרי מות תינוקה, אבל בהמשך לא יכלה יותר ללדת ילדים.

היה מרגש לראות את הקשר בין האחים, את האחווה למרות השוני, ובעיקר  את הרגע שבו האח הגדול אחז כמו מבלי משים בידו של הצעיר והצעיר שאל אותו: "מתיי פעם עשית דבר כזה?" והחיבוק שהגיע בעקבותיו.

                                              *

האח הגדול הופיע לאחר מכן גם בסרט על קסטנר. במאית הסרט ניסתה להבין איך זה שהיהודי שהציל מספר הכי גדול של יהודים בשואה זכה בארץ לקיטונות של בוז ושנאה ובסופו של דבר נרצח. מישהו או מישהי הסביר או הסבירה שהמדינה הצעירה היתה זקוקה למיתוס של גבורה עבור לוחמיה ולכן האדירה את סיפורה של חנה סנש – סיפורו של מבצע צבאי כושל שמראש לא היה לו שום סיכוי לחולל שינוי – ולעומתו קעקעה את דמותו של קסטנר שהצליח להציל יהודים בפועל אך הואשם כמשתף פעולה עם הנאצים. הרוצח ,אגב, ממש כמו ברצח רבין, היה מחוגי הימין הקיצוני.  הוא אמנם טען שמישהו אחר ירה את הירייה שהרגה את קסטנר, אבל לא ברח מאחריות.

בהמשך הסתבר שהסוכנות היהודית עצמה עמדה מאחורי כמה מפעולותיו של קסטנר– ניסתה לרכוש באמצעותו נשק מהנאצים. הבמאית העלתה את האפשרות שקסטנר קיווה שהסוכנות תודה בחלקה בפרשה ולא רצה לחשוף אותה בעצמו, אבל הסוכנות, כמובן, לא עשתה זאת.

טומי לפיד אמר בסרט שהמדינה שבדרך עשתה מעט  מידי עבור ניצולי השואה. הניצולים עצמם סיפרו על איך שאנשי הפלמ"ח וההגנה זלזלו בהם, כינו אותם כמי שהלכו לצאן לטבח, על איך ששנים הרגישו מנודים כאילו האשימו אותם על כך שניצלו בזכות רכבת קסטנר והתביישו. ניצולה אחת השתמשה במושג "אות קין".

נזכרתי שזאת היתה האוירה הכללית גם בישראל של ילדותי ונעוריי – לא רק כלפי ניצולי קסטנר אלא כלפי כל הניצולים, ועלה בדעתי שאולי בטקס יום השואה הממלכתי הבא, במקום לשאת נאום פוליטי על השואה הבאה העומדת בפתח ייפנה ראש הממשלה אל ניצולי השואה ויבקש מהם סליחה על היחס המשפיל שקיבלו מהמדינה שבדרך ומהמדינה הצעירה דווקא ברגעים שבהם נזקקו ממנה להכי הרבה תמיכה.

לא יזיק להתנצל בהזדמנות הזאת גם על היחס בהווה שבו פקידי האוצר מונעים מהניצולים שנותרו את הכספים שמגיעים להם ומערימים בדרכם קשיים ביורוקרטיים.

אלא שגם יחסם של חלק מהניצולים עצמם אל קסטנר היה מקומם. ניצולה אחת ישבה בתוך בית מפואר שנראה כמו ארמון, והתלוננה על כך שבאיזשהו שלב בדרך הוכנסו לברגן בלזן וראו שם מראות נוראיים ש"לא היו צריכים לראות." אולי היתה שייכת לאחת המשפחות העשירות שמימנו את מבצע ההצלה. האטימות שלה ואופן המחשבה שלה ש"לא הגיע לה לראות מה שראתה" כלומר את הסבל ששאר בני עמה סבלו, שאגב גם אמי, ניצולת ברגן בלזן, היתה ביניהם, היה מחזה קשה לצפייה.

אבל הגדיל לעשות הרבי מסאטמר שניצל על ידי קסטנר בעודו מותיר את צאן מרעיתו מאחוריו. הרבי הזה אמר שלא קסטנר הציל אותו אלא אלוהים, ועל כן הוא אינו מוקיר לקסטנר תודה. מה שיש לי לומר לרבי הזה, זה שאם לאלוהים היו אזניים והוא היה מסוגל לשמוע אותו הוא היה ודאי מתפלץ למשמע דבריו, ואם היה לו רוק – לא מן הנמנע שגם היה יורק עליו, אבל אלוהים, כידוע, הוא לא בשר ודם ולכן הרבי נשאר יושב על מקומו ללא פגע.

כן. כעסתי. כעסתי מאוד בזמן הצפייה. זה היה כעס ישן שעלה בי , צעקה ישנה שהיתה חנוקה לי בגרון הרבה זמן ומי יודע אולי באיזשהו אופן היא משתחררת קצת עכשיו.

הסרט הסתיים בסוג של הפי אנד שבו מוסד "ים ושם" הסכים סוף סוף לקבל אחרי שנים של התנכרות את הארכיון של קסטנר. אחת הניצולות שסיפרה על הסבל הרב שסבלה דווקא אחרי שהגיעה ארצה, אמרה שם: "מבחינתי השואה לא הסתיימה אף פעם. אולי היא הסתיימה היום".

היה בסיום הזה נחמת מה והיה מרגש גם לראות את שמחתן של בתו של קסטנר ונכדותיו – ביניהן, אגב, מירב מיכאלי, שבניגוד לתדמיתה התקשורתית הזחוחה משהו, נגעה ללב באופן שבו תמכה באמה, וגם בפתיחות שגילתה כלפי הרוצח וכלפי התנאים שבהם פעל. 

                                             *

לסיום ראיתי סרט נוסף על אדולף אייכמן. אייכמן, בעדותו, ייצג נאמנה את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנאליה של הרוע", אבל אי אפשר היה להתעלם מכך שכינוי כזה יכול היה להינתן רק על ידי מישהי שהסתכלה על האירועים מנקודת מבטם של המענים. מנקודת המבט של המעונים לא היתה שם שום בנאליה. היה שם בעיקר רוע. צרוף.

בשל ההליך המשפטי התבקשו העדים להיות ענייניים ולהתאפק מלהביע רגשות, וניכר היה שהדבר היה מאוד קשה להם. הוא היה קשה גם לקהל ששב וננזף על ידי השופטים, ואחדים מהם שרגשותיהם סערו – הוצאו מבית המשפט, והדיון אף הופסק.

אייכמן הדגיש שוב ושוב שהיה רק בורג קטן במכונה גדולה, ושקיים נהלים שהיה עליו לקיים בתוקף תפקידו. כל התנהלותו העידה על כך, שאכן היה אדם שהנאציזם ואולי גם הצייתנות הגרמנית, שטפו את מוחו, עד שהתנהג כחלק של איזו מכונה.

הסנגור ביקש להוכיח שטענתו לא נכונה, ושאייכמן עצמו היה בין נותני הפקודות ומחבריהן, כלומר בורג גדול. הסרט שהיה עשוי מרצף של צילומים מקוריים היו הפסקות של חושך, ובאחת ההפסקות האלה שהתארכה עד שנדמה היה לי שהסרט הופסק – כיביתי את הטלויזיה.

החושך היה סיום נאות למה שראיתי, אם כי אז נזכרתי בדבריה של אחת ממדליקות המשואה בטקס הממלכתי, שסיפרה שכתבה ספרי ילדים על השואה אבל סיימה את כולם בהפי אנד כדי לא לפגוע באמונם של הילדים בבני האדם.

                                           *

ספק אם בקשת הסליחה מניצולי השואה, אם מישהו יטרח בכלל לבקש אותה, תצליח לרפא את הפצעים הישנים, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם, ומוטב מעט מאשר לא כלום, ולא יזיק לבקש בהזדמנות הזאת סליחה גם מבניהם ומבנותיהם של הניצולים, שסבלו גם הם מהיחס אל הוריהם שעדיין נצור בליבם.

וביניהם גם בלבי שלי.

אולי עכשיו, אחרי הרשימה הזאת, יהייה פחות נצור.

                                        ***       

נכתב ביום השואה 2012

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמר  On אפריל 19, 2012 at 8:42 pm

    מי שהציל הכי הרבה יהודים הוא לאו דווקא מי שכתבת עליו.
    ראוי שתכירי את מפעלו של משה קראוס, מנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט שהצליח בדרכי עורמה שונות להציל 40000 מיהודי הונגריה ויש אומרים שאף יותר, אלא שהוא לא היה שייך למקורות הנכונים (השתייך לתנועת המזרחי בהונגריה).
    ראי קישור:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%A1

  • hanist  On אפריל 19, 2012 at 9:33 pm

    תודה רבה, תמר. מאוד מעניין. באמת לא היכרתי את האיש. מדהים מה שעשה ואיך שפועלו הושתק ,אבל לא מאוד מפתיע בהתחשב בכך שכפי שכתבת לא היה בעל הקשרים הנכונים. נשאלת השאלה למה לא שמעו עליו יותר מאוחר יותר. אני מתפלאת שאנשים מתנועת המזרחי לא עשו יותר כדי שיידעו עליו.

  • שוֹעִי  On אפריל 19, 2012 at 10:26 pm

    חני יקרה,
    מכל הסרטים שציינת צפיתי רק בסרט על קסטנר. הקטע בו זו'זי קסטנר ומירב מיכאלי מדברות עם הרוצח היה בהחלט טעון, מעורר מחשבה וכלל לא מובן מצידן. באשר לניצולי השואה, לא חושב כי סליחה של פוליטיקאי זה או אחר תעזור. יותר מדיי התרגלו כאן לבקש סליחה פומבית ולשוב מייד אחר כך אל אותם מנהגים נפסדים. מה תעזור בקשת סליחה פומבית כאשר גורמים רשמיים של המדינה (כמו נערי-האוצר) ממשיכים למנוע העברת תקציבים מיוחדים להפחתת העוני והרעב בקרב ניצולים בשנות זיקנתם. גם בקשת סליחה פומבית מילדי הדור השני שבשנות החמישים נרדפו לעתים בידי בני כתתם לא תעזור כאן. היכן זה יעזור? ואילו פצעים זה ירפא? סליחה, אם בכלל, יש לבקש לאחר תיקון העוול. במקרה זה ואולי גם במקרים אחרים, ישנם דברים שגם אם ייעשו יהיו בבחינת מעט מדיי מאוחר מדיי.

  • hanist  On אפריל 20, 2012 at 6:23 am

    שועי יקר,
    חשבתי שסליחה כזאת יכולה להיות משמעותית דווקא מפני שהפוליטיקאים הורגלו כל כך לנפנף בנושא השואה, כאילו מדינת ישראל פרשה את חסותה על השואה שהיא בכלל עניין יהודי שהתרחש באירופה, ככה שבקשת סליחה כזאת דווקא ע"י פוליטיקאים תפחית אולי את השימוש בשואה.
    לגבי הסבל של הדור השני אני חושבת שהוא נובע יותר מעצם היותם ילדים של בני הדור הראשון ולהזדהות או לחילופין ההתנכרות למה שההורים עברו. לאו דווקא יחס החברים לכיתה, שלי למשל אין לגביו טענות. אבל שמעתי מהרבה מהם במהלך השנים על תחושותיהם של בני דור שני לגבי היחס שחשו כלפי ניצולי השואה באופן כללי מהחברה ולכך התייחסתי. ניצולי השואה עצמם מיעטו להתלונן על האפלייה כלפיהם, אולי קיבלו אותה כהמשך טבעי למה שעבר עליהם, אבל היא בטח לא הוסיפה להם..
    האמת היא שאי אפשר לבקש מאדם לבקש סליחה. בקשת הסליחה צריכה לבוא מהאדם עצמו. ומי שמבקשים ממנו סליחה לא מוכרח לסלוח. זה עניין רגשי מורכב. אני לא מאמינה שמישהו יבקש, כי זה לא יאפשר להמשיך לנכס את השואה לצרכים פוליטיים. זאת היתה יותר אמירה לצורך אמירה.

  • שוֹעִי  On אפריל 20, 2012 at 9:11 am

    חני, כן אני מניח, ממילא רוב האנשים שכלפיהם היתה המדינה יכולה להיטיב את דרכיה, כבר אינם בין החיים. אם יש דבר מה שעוד ניתן לתקן, הוא שבמקום לברבר ביום השואה על המורשת והזיכרון,
    היה ראש הממשלה כופה על משרד האוצר לשנות את תקציבי הרווחה והתמיכה לניצולי השואה, ודואג כי כל מי שסובב עוד ביננו יסיים את חייו ברווחה ובכבוד.

  • hanist  On אפריל 20, 2012 at 11:00 am

    ב ד י ו ק שועי. לא יכולתי לנסח את מה שאמרת יותר טוב.
    חייבת להודות שהיו רגעים בזמן שהוא דיבר שחשבתי שאני רואה מערכון של החמישיה הקאמרית. עד כדי כך הרגשתי ריחוק מהדברים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: