מאידה פינק לויסלבה שימבורסקה

1

 אידה פינק נפטרה ערב לפני ערב ראש השנה. משנודע לי שנפטרה חזרתי  לספר היחיד משלה שהזמן הותיר בספרייה שלי – "רישומים לקורות חיים"*  ומיד נשביתי שוב ביפי כתיבתה.

בקריאה המחודשת שמתי לב לכך שפינק מציינת את שמות המקומות שבהם מתרחשים סיפוריה באות הראשונה של שמם בלבד, אם מפני שכבר אינה מוצאת טעם בהזכרת השם כולו שמבחינות רבות נעלם, אם מפני שהזכרת השם המלא מעוררת כאב רב מידי.

כך היא עושה  גם בסיפור הראשון בקובץ – אאוגניה – שבו היא מתארת את דודתה, אחות אמה. הסיפור מתחיל בתיאור טיול משותף של המספרת בעודה ילדה עם הדודה בטיילת היפיפייה והאהובה של עיר הולדתה ופינק כותבת:    

"שהיה חודש יולי מתברר מן התאריך שרשמה ידה של אמא על גב התצלום שצולם כעבור שעתיים: ה- 15 ביולי 1937. אכן, באותו יום, בדרך לארוחת ארבע שהוזמנו אליה אצל חברה של אמא, הגברת מלבינה מסבירת הפנים, השמיעה אאוגניה, לפתע פתאום את המשפט המוזר הזה: היא אמרה שהיתה רוצה למות בתאונת דרכים, ביום שמש יפה, בדרך הרים מתפתלת, במלוא ההתפעלות מיפי החיים והטבע. שבר שנייה – המכונית צונחת תהומה – וזהו. הסתכלתי עליה בתמהון."  

מהפסקה הזאת עולה מיד המוסיקליות של כתיבתה פינק גם המשפט שמשמיעה דודתה בטיול – משאלת המוות של אאגניה – מתפקד בסיפור כמו משפט ביצירה מוסיקלית. הוא מופיע שוב ושוב בהמשך, מתפתח, ובכל פעם נוספות לו זוויות ראייה חדשות. בשלב מסויים מציינת המספרת שאפילו לא ידעה שהמשפט נחרט בה, שכן ההיזכרות עצמה היא נושא תשתיתי בכתיבתה של פינק.  

באמצעות פרטים בודדים ומכמירי לב בפשטותם היא מצליחה לצייר את דמותה של דודתה: "פניה היו עגולות, בעלות תווים עדינים. מספר נעליה 34. בערב היתה נועלת את דלתות הגזוזטרה על מנעול ובריח – היא פחדה מהצפרדעים המקפצות על פני השביל שבגן."  וכך מתוך פרט שולי כביכול המצטרף לפרט שולי נוסף הולכים ומצטיירים חייה של אישה אחת ההולכת ונלכדת במציאות הסוגרת  עליה, וכשהסיפור מסתיים מתברר שהפרטים השוליים לכאורה היו חלקי פאזל הכרחיים.  

רק  בדיעבד, אחרי המלחמה, כשאאוגניה שהיתה רווקה כבת ארבעים כבר אינה בחיים, מתברר למספרת סוד שהסתירה דודתה: ידיד גרמני שהיה לה, רופא , שנטש אותה ושב לגרמניה. אז היא גם מבינה למה אאוגניה ביקשה למות "במלוא ההתפעלות מיפי החיים והטבע" כי היתה מאושרת אך בו זמנית חזתה את הסוף הנורא,  ולמה הופיעה שלא כדרכה לביקור נוסף, שבורת לב,  בחורף. מאוחר מידי היא מבינה דברים שלא הבינה כילדה.  וכך מתארת פינק את נטישת הידיד הגרמני: 

"…אותו ידיד אפוף שתיקה וסוד של אאוגניה, לא התחשב במשך שנים באיסורים ובצווים של הזמן החום, ורק בחורף הקשה הזה, החמישי לשלטונו של הפיהרר בברלין, התפכח פתאום ובמפתיע. במפתיע לגבי אאוגניה כמובן. שהרי  שקל, בודאי, את הצעד הזה כבר קודם לכן. דבר קיומו נודע לי אחרי המלחמה. יוליה סיפרה לי עליו. היא אמרה שהיה מבוגר מאאוגניה, מקריח, בעל פנים טובות ועיניים חושבות. היא הכירה אותו מתצלום, מעולם לא ראתה אותו במו עיניה, לא היא ולא איש מהמשפחה."

בהמשך היא שואלת בעניינו את יוליה: 

"והוא, בעל הלב הטוב, מה קרה איתו?"

"נסע לגרמניה. זה כל מה שאמרה ולא הוסיפה עליו מילה מאז."

"לא גייסו אותו לוורמאכט משום שהיה יותר מידי זקן, אבל מי יודע? אולי היה אחר כך רופא באיזה מחנה?"

על כך עונה יוליה שאין היא אוהבת פנטזיות מיותרות, דיינו במה שיידוע. הוא גזל מאאוגניה כמה שנות חיים, ולקח לה הרבה זמן לחזור אל האיזון הנפשי, אחר כך כבר היה מאוחר מידי…"

ניתן להבחין בביקורת של פינק על התנהלותו של הידיד הגרמני, ואפילו בלעג מסויים שהיא לועגת לו. אלה גלומים במילה "התפכח" וכן בכינוי "בעל הלב הטוב", אבל  כדרכה של פינק הם עולים מתוך התיאורים עצמם ולא מוטחים בפרצופם של הקוראים.

יש בסיפור פערים שעל הקוראים למלא בעצמם, ובעצם ניתן להבינו לאשורו רק אחרי שהוא מסתיים, כאילו מדובר בסיפור בלשי.  

"מאוחר מידי" הוא צירוף מפתח בסיפור הזה בפרט ובסיפורת של פינק בכלל.  מאוחר מידי ניצתת אהבה בין אאוגניה לבין עמנואל – פליט שהגיע  לגטו מלודז'. גם הפרט הזה מתברר למספרת רק אחרי המלחמה מפיה של יוליה. רק אז היא מבינה שבגלל הרומן המאוחר מידי הזה אאוגניה נראתה פתאום, שלא כרגיל,  מאושרת –  אושר שהחריד את המספרת "כי זה היה בגטו, בחודשים האחרונים לקיומו, ממש לקראת הסוף."  

אך למרות שמאוחר מידי יש נחמה באהבה הפורצת כנגד הכוחות המבקשים לכלות את האדם, כנגד כל הסיכויים, נוצר קתרזיס, והסיום מכמיר לב בפשטותו המינורית, הדיווחית:   

"מיד בתום המלחמה באה התופרת אולגה ואמרה שראתה מחלון ביתה העומד בדרך לתחנת הרכבת את המצעד האחרון של הגיטו. היא סיפרה שאאוגניה צעדה בשולי הכביש וגבר גבוה, שגבו כפוף קצת, חיבק אותה בזרועו. הם עברו ממש תחת חלונה."

 

2

 

לאחרונה נפטרה המשוררת ויסלבה שימבורסקה שכתבה גם היא בפולנית  כמו אידה פינק ותורגמה לעברית אפילו על ידי אותו מתרגם, ועם כל אהבתי לשירתה של שימבורסקה לא הצלחתי שלא לתהות על הפער בהתייחסות למות שתיהן. התקשיתי להבין למה סופרת בשיעור קומתה של פינק זכתה להתייחסויות מעטות יחסית לשימבורסקה. עלה בדעתי שייתכן שהדבר נעוץ בתיוגה כ"סופרת שואה" תיוג שהיא עצמה התנגדה לו ובצדק, כי כמו סופרים גדולים אחרים שסיפוריהם והרומנים שלהם נכתבו על רקע תקופת השואה, גם פינק  כתבה בראש וראשונה על בני אדם.

היא תיארה בכתיבתה כמה קל לשתף פעולה עם עוול לא מתוך רצון מודע להרע אלא מתוך חוסר מחשבה, מתוך חוסר הבנה של מה שמתרחש מול העיניים  או  מתוך אי רצון להבין בשל הצורך להיות שותף לכלל. היא תיארה מה קורה לאנשים כשהם הופכים פתאום לנרדפים על ידי שכניהם, לבני מוות, למי שנאלצים לברוח ולהסתיר את הזהות שלהם, (כפי שברחה והסתירה היא עצמה) איך המאורעות האלה משפיעים עליהם בזמן ההתרחשות וגם לאחר מכן, והיא לא שכחה לרגע את אנושיותם. כיוון שכך ידעה לתאר גם את כבודם.  

הנה קטע מתוך שיר של שימבורסקה  – רהביליטציה ** –  שבו היא מראה עד כמה הזיכרון האנושי הוא יחסי, סלקטיבי, ופוליטי :  

"נצח המתים נמשך עד המקום

שבו משלמים להם בזכרם.

מטבע לא יציב. אין יום

שאינם מאבדים מנצחם.

 

היום אני יודעת על הנצח יותר:

אפשר לתיתו ולקחתו.

מי שכונה בוגד – עובר

וחייב מיתה ביחד עם שמו.

 

השלטון שלנו במתים

מחייב מאזניים יציבים

ושהמשפט לא ייערך בלילה,

ושהשופטים לא יישבו ערומים. "

 

….

 

"איה שלטוני על המילים?

המילים שקעו לקרקעית הדמעה,

מילים מילים אינן מסוגלות להחיות אנשים,

התיאור מת כתצלום בבוהק נורה.

אפילו להרף נשימה איני יכולה להעירם

אני, סיזיפוס, שנידון לגהינום השירה. "

 

….

 

אכן, אי אפשר להחיות אנשים במילים, וכתיבת שירה היא מעשה סיזיפי שיכול להרגיש כסוג של גהינום,  ודאי גם כתיבת פרוזה, ולמרות זאת גם שימבורסקה וגם פינק מנסות, כל אחת בדרכה, להעלות באוב את זכרם של אלה שחזקים מהם לא חפצו ביקרם ובחייהם.

אצל שימבורסקה מדובר באנשים שהשלטון הקומוניסטי החרים ושהותר לזכרם רק אחרי שהשלטון התחלף. בכנות היא מספרת בשיר איך היא עצמה (כלומר הדוברת) האמינה שבצדק נמחקו מהזיכרון "האמנתי ששיקרו, שאינם ראויים לשמות,/ אם עשב שוטה לועג לקבריהם האלמוניים/ ועורבים מחקים את דיבורם, וסופת שלגים מלגלגת/ – היו אלה, יוריק, עדי שקר."

שימבורסקה עושה זאת כדרכה באופן לא אישי, כוללני אפשר לומר. היא מתייחסת יותר לתופעה מאשר לפרטים. הדבר בא לידי ביטוי גם בשיר "עדיין" שבו היא  מתייחסת לשואה:   

"בקרונות חתומים

בארץ שמות נוסעים,

לאן זה כך ייסעו,

האם אי פעם ייצאו,

אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת"

 שימבורסקה משוחחת עם שמות היהודים שנרצחו מתוך ידיעה ברורה שהרצח כבר התרחש, ואילו  פינק, כמי שחוותה על בשרה את אימת הנרדפות, את קושי ההתחזות, את אובדנם של קרובים שהכירה, עושה כמעט מהלך הפוך, כשהיא כמו מנסה להחזיר את המתוארים לחיים, ולו לחיים ספרותיים, לחלץ  את חייהם מתוך התצלומים, ואולי כך בכל זאת להכניסם לאיזשהו נצח, אפילו הוא זמני ויחסי ופוליטי כפי שכתבה שימבורסקה.   

— 

 

*

רישומים לקורות חיים – הוצאת עם עובד תרגום דוד וינפלד

 

**

שלהי המאה – סדרת קשב לשירה, תרגום: רפי וייכרט

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On פברואר 17, 2012 at 10:22 am

    חני יקרה,
    קודם כל, תודה על רשימה יפה לזכרן של שתיים מטובי הכותבות בפולנית וגם מטובות הכותבות במחצית השניה של המאה העשרים. אידה פינק היא תמיד שוברת לב, מדכדכת, ודווקא המינוריות-הטראגית שלה לעתים קשה מאוד לקריאה. הייתי מזכיר לצידה את סוצקובר, שגם הוא כתב כאן מאז שנות הארבעים ביידיש, ואת דוד מרקיש הכותב עדיין בישראל ברוסית– וקולם דומה, תמיד היה בשולי- השוליים, כאילו חל איסור על כתיבה בישראל שאיננה עברית. אגב, דומני כי לאחרונה הושלמה עבודת דוקטור על אידה פינק במחלקה לספרות משווה באונ' בר אילן.

    ויסלבה שימבורסקה היא משוררת השוזרת יחד חכמה, היסטוריה, דקות אבחנה, ופוליטיקה. עם זאת, קשה לחוש במטפיסיות בשיריה וגם לא בקירבה רבה לטבע, ודומני כי גם הרגשות מה-מאוד מהוסים. אני מעריך את שירת שימבורסקה, אפילו נהנה לפרקים, אבל בסופו של דבר היא אינה מן המשוררות שאני מחזר אחר ספריהן.

  • חני שטרנברג  On פברואר 18, 2012 at 4:02 pm

    שועי יקר,
    תודה רבה על התגובה. גם רות בלומרט הזכירה בדיוק את מה שהזכרת אתה, את העובדה שהיתה תקופה שבה התנכרו לפינק כי כתבה בפולנית.
    האמת היא שהתמיהה על מיעוט ההתייחסויות למותה התעוררה בי מיד אחרי שנפטרה. בדיוק באותו זמן נפטר גם המשורר הפלסטיני טאהא מוחמד עלי, ונכתבו עליו הרבה רשימות. מבלי לפגוע ולו מעט בזכרו או בשירתו לא הבנתי כבר אז למה כל אוהבי הספרות שכותבים עליו לא מזכירים אפילו במילה את מותה של פינק, שלבטח לא נפלה ממנו באיכותה הספרותית. זה גרם לי להבין שלא מדובר כאן באהבת ספרות גרידא אלא בפוליטיקה, ובהמשך מצאתי את הקשר לשימבורסקה.

    אני חושבת ששימבורסקה היא משוררת הגותית – פילוסופית יותר מאשר רגשית. צ'סלב מילוש כתב על השירה שלה שהיא שירה מרירה אבל מאפשרת לנשום. אני חושבת שהוא צדק: יש הרבה מרירות בשירה שלה
    שנובעת מראייה מאוד מפוכחת. הנה כמה שורות שלה שמתכתבות עם מה שכתבת:
    "אנימבקשת סליחה מעץ גדוע בשל ארבע רגלי השולחן."
    "שא נא, מסתורין הקיום, שאני פורמת חוטים בגלימתך.
    אל תאשימי אותי, נשמה, על שאת אתי לעתים רחוקות בלבד"
    (מתוך "מתחת לכוכב אחד קטן")

    ושיהייה שבוע טוב ומבורך 🙂

  • שועי  On פברואר 18, 2012 at 7:02 pm

    חני, קראתי את האנתולוגיה שיצאה בעברית משל טאהא מחמד עליי. לא ממש התלהבתי, בשלון המעטה. אני גם יכול לומר שמעולם לא הבנתי מדוע מכבירים בכבודו של מחמוד דרוויש (בלי כל קשר לעמדותיו כלפי ישראל, פשוט מתוך איכות שיריו). ישנן הרבה מאוד משוררות ערביות מצוינות, חלקן נקבצו והובאו בעברית באנתולוגיה 'קולות מן הים האחר' (קשב לשירה:2007). בשנים האחרונות נהניתי מתרגומים לעברית של נאזים חכמת התורכי ואימאן מרסל המצריה. לניזאר קבאני הלבנוני יש גם כן כמה שירי אהבה נאים. מאוד. אני מחכה לכך שיתורגם לעברית המשורר התורכי אורחאן ולי קאניק (אני מכיר לפחות משורר ומתרגם אחד ששוקד על כך) ואולי גם הגיע העת שיתרגמו מחדש משירת אדוניס (הסורי). קשה לי מאוד להזדהות עם ההתלהבות השגורה עם משוררי לאומיים פלסטינים, כמו שאיני יכול להבין החלטות של עורכים המפרסמים שירה פוליטית של אהרון שבתאי או של יצחק לאור. זה נראה לי הקצה השני של הימין הישראלי המעלה על נס את שירת אצ"ג והרב קוק [אצ"ג עוד היה משורר מוכשר, גם אם לא לטעמי (אין בי לא אליות ולא כח), אבל הרב קוק הוא משורר איום ונורא]– תגובה רגשית אוטומטית של מחוייבות לאידיאות פוליטיות, ללא קשב אמיתי לרוח השיר.

  • חני שטרנברג  On פברואר 18, 2012 at 9:42 pm

    תודה רבה על כל ההמלצות, שועי. הבעייה היא שבמוקדי כוח ספרותיים אין התייחסות עניינית לשירה נטו אלא לפוליטיקה – אם זאת הפוליטיקה הגדולה או הקטנה כלומר הספרותית. לכך, בעצם, שימבורסקה התייחסה בשיר שלה. להתנהלות הזאת שבה הפוליטיקה קובעת את היחס לבני האדם וגם ליצירתם. נגד זה היא מחתה. זה מתקשר גם ליחס המפלה לרעה אל סוצקובר ואל מרקיש שציינת, ולכן אני יותר ויותר מבינה שצריך להשמיע קול בעניינים האלה, לפעול למען אותם יוצרים שמעריכים, ואתה עושה את זה מאוד מאוד יפה בבלוג שלך.

  • חני שטרנברג  On פברואר 18, 2012 at 9:43 pm

    הכוונה כמובן היא גם לפרוזה.

  • שועי  On פברואר 19, 2012 at 6:28 am

    חני, ז'יל דלז ופליקס גואטרי כינו "ספרות מינורית", ספרות הנכתבת במקום מסוים על ידי בן המיעוט ו/או בלשונם של המיעוטים ועל כן זוכה לכתחילה לתשומת לב פחותה ורק לעתים רחוקות מתקבלת לקאנון הספרותי. בספריו של קפקא הם ביקשו לראות ספרות מינורית, הואיל וקפקא היה בן המיעוט היהודי, וכתב בפראג בלשון הגרמנית. עם זאת, אני חושש כי הגרמנית באותה עת היתה שפה מז'ורית למדיי,והדבר אמנם סייע מאוד להצלחת ספרותו של קפקא אחר פטירתו באירופה כולה (לצד יוצרים יהודיים כותבי גרמנית אחרים כגון: רוברט מוסיל, אליאס קאנטי, הרמן ברוך, ולטר בנימין, יוזף רות, סטפן צווייג, פאול צלאן, נלי זק"ש, גרשם שלום, חנה ארנדט וכיו"ב).

  • חני שטרנברג  On פברואר 19, 2012 at 10:01 am

    מעניין מאוד, שועי. דברים שלא ידעתי. אני יודעת שפאול צלאן חש שמתנכלים לו גם אחרי השואה בשל יהדותו ושהדבר בא לידי ביטוי ביחס לכתיבה שלו, ואני בטוחה שהצדק היה איתו. עצוב שבמדינה שהוקמה על ידי מיעוט נרדף מדירים כך אנשים, אבל זאת כנראה דרכן של מדינות ושל ארגונים הירארכיים. סוג של רע הכרחי. מהבחינה הזאת אני מאוד שמחה על קיומו של האינטרנט שהוא כלי פלוראליסטי ולא הירארכי במהותו, אם כי יש לו חוליים אחרים. כנראה אין טוב בלי רע וגם ההיפך – בכל רע ניתן למצוא גם טוב. הארת לי באור חדש את יצירתו של מוסיל – לא הייתי ערה ליהדותו – ועל כך אלף תודות 🙂

  • שוֹעִי  On פברואר 28, 2012 at 10:33 pm

    חני, מוסיל לא היה יהודי, אני חושב. דומני כי בשטף התגובה התבלבלתי בינו ובין פרנץ ורפל ["ארבעים הימים של מוסה דאג"]. זה מעניין. לפני כמה שנים קראתי. כי היתה ספריית השאלה פעילה בגטו ורשה ואחד הספרים המושאלים ביותר היה "ארבעים הימים של מוסה דאג". כלומר, יהודי הגטו הקפידו לקרוא בתנאים הבלתי אפשריים בהם חיו על רצח-העם הארמני, בו מדינת ישראל
    עדיין בוחרת שלא להכיר.

  • חני שטרנברג  On פברואר 29, 2012 at 3:53 pm

    תודה, שועי, על ההבהרה. באמת התפלאתי איך זה לא מצויין בשום מקום שהוא היה יהודי 🙂
    מכל מקום ב"איש בלא תכונות" שלו יש תיאור מעניין מאוד של משפחה יהודית, שאולריך, גיבור הספר, מנהל עם הבת הצעירה של המשפחה איזשהו רומן. מה שמעניין זה שאותה צעירה מתנכרת מאוד ליהדות של משפחתה ומתחברת עם מיני גורמים אנארכיסטים שיוצאים כנגד המשפחה עצמה. אולריך מבקר אותה על כך.
    וההערה שלך בנוגע ל"ארבעים הימים של מוסה דאג" מתקשרת לפוסט האחרון והיפה שלך על סרויאן. כן. מבחינות רבות הפכנו למדינה ככל המדינות שדואגת בראש וראשונה לאינטרסים שלה, ומתעלמת מאירועים אצל אחרים שלא היתה רוצה שיתעלמו מהם כשזה נוגע לה… ומי אולי היינו כאלה מההתחלה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: