איך מרגישים משוררים במאבק?

ראשון   

איך מרגישים
משוררים
במאבק?
דימויים
הופכים לסכינים
מטאפורות
לכידונים
הלב דופק
האדרנלין עולה
אבל למחרת
משתרר בחזה
שדה קרב
גופה של אדם  
מוטלת אי שם,
מראשו צומחת
כלנית,
בוכה.

 

 שני

 אני מסתכלת
על הצילום
של האיש הזה
הקרוי נתניהו
על הגבות המכווצות
כמו במסכה שפעם ראיתי
של תיאטרון סיני.
הוא נראה לי עייף
ומודאג.
אולי כועס אפילו.
המחשבה
שגורלי כרוך בגורלו
מעוררת גם בי
עייפות ודאגה.
פעם משוררים
היו כותבים
אפוסים גדולים
על מנהיגים כמוהו
וקוראים אותם 
בכיכר העיר הגדולה,
אבל היום
הם מתאגדים
כדי לשרוד
בים המוות
ההולך ומתייבש
של השירה.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On דצמבר 20, 2011 at 6:16 pm

    חני

    כתבתי כבר לשועי

    כאשר אני אומר אין דבר כזה תרבות ישראלית זה נעשה לאחר דרישה וחקירה. בוגרי נערכת החינוך לא מסוגלים להתמודד עם העברית של ישראל זמורה,עגנון ומרדכי אבי שאול. ספריו של דוד שחר נמצאים בספריות הציבוריות רק משום ששולמית אלוני דאגה לכך. באך,מונטוורדי,בטהובן ובאך הופכים את הזמר העברי למיותר.

    מזלה הרע של "התרבות הישראלית" או "התרבות העברית" היא חוסר היכולת לעמוד מול הכספים שממשלות צרפת,איטליה משקיעות בתרבות.

    יש דוד שחר חדש ? יש עגנון חדש ??

  • חני שטרנברג  On דצמבר 20, 2011 at 7:56 pm

    היי שאול,

    באמת ציינת שני סופרים מצויינים. השאלה החשובה שיש לשאול בעניינם היא עד כמה הם נקראים היום. עד כמה התרבות שלנו יודעת גם לשמר את
    יוצריה המצויינים, ולא רק לכתוב את עצמה לדעת.
    בשליפה ראשונית אני רוצה להזכיר את אידה פינק. היא אמנם לא כתבה בעברית , אבל חיתה בישראל היתה סופרת מ ע ו ל ה ! היא נפטרה ערב לפני ערב ראש השנה. ממליצה מאוד על ספריה.
    סופרים ומשוררים מעולים לא מסתובבים ברחובות, ולפעמים נדרשת פרספקטיבה של זמן כדי לזהות אותם.
    אין ספק שהמדינה לא מעודדת תרבות מהסיבה הפשוטה
    שמעטים מעריכים אותה, אבל אסור להתייאש,
    וצריך להמשיך להשתדל.
    משוררת שאני מאוד מאוד אוהבת היא זלדה.

  • Dhyan  On דצמבר 20, 2011 at 8:22 pm

    מצויין
    אהבתי מאד

  • שוֹעִי  On דצמבר 20, 2011 at 10:06 pm

    חני יקרה,
    את לא מפסיקה להפתיע. את יודעת, דעתי בד"כ לא הכי-נוחה לגבי שירה פוליטית,
    וגם לגבי מאבק המשוררים, כבר השמעתי דברים שלא ממש מצביעים על תמיכה פעילה,
    ועל חיבה לפעילות הפוליטית של התאגדות חדשה (גם לא אל אלו הישנוֹת).
    ובכל זאת השירים שלך תפסוני והרהרוני לגבי המאבק כולו, וזה לא מעט.
    אני רק ממאן להסכים כי מדובר במאבק הישרדות.
    כל מה שאינו בידור מסחרי או פופולרי מתקשה להתקיים בישראל הנוכחית.
    ובכל זאת תמיד יימצאו מי שיהיו אמיצים דיים כדי לנסות.
    ברור שמלגות מפעל הפייס סייעו לכמות ספרי השירה שיצאו כאן.
    לא ברורה לי השפעתן על איכות השירה הנכתבת.
    לא ברור לי מדוע משוררים תולים את יהבם בקרנות ומענקים.

    • חני שטרנברג  On דצמבר 21, 2011 at 8:19 am

      שועי יקר,
      אני עצמי אמביוולנטית בעניין. מצד אחד יש באמת קושי, והדוגמה של יוצרי הקולנוע שהצליחו להגדיל מאוד את תקציב הקולנוע ויש המייחסים לכך פריחה בקולנוע הישראלי היא דוגמה לכך שיש קשר בין תקציבים לבין היכולת לפרוח או לא לפרוח אמנותית.
      לגבי התלות במענקים וקרנות יש לי תיאוריה, שיותר מאשר בכסף מדובר
      בדרך לקבל הכרה והערכה. הרי בכל קרן כזאת
      יושבים אנשים שתפקידם להחליט אם הכתיבה ראוייה
      למענק, כלומר האם היא טובה דיה, ובאמירה שכן כביכול
      כבר הוכרת וקיבלת הערכה.
      הבעייתיות שאני רואה היא בהתנהלות של הזמנת
      מקורבים וחוסר שקיפות כשמעוניינים לשרת ציבור,
      ולכן חשוב לי להשמיע את הביקורת שלי.
      גם מוזר לי שפתאום דורשים ממני לשתוק, כשכל
      המדינה סוערת כנגד נסיונות השתקה. זכותו של כל אחד
      לאחוז בדעה משלו, אבל לא זכותו של כל אחד לתבוע מזולתו שתיקה
      , כשהוא מתיר לעצמו את זכות הדיבור.

  • shaultweig  On דצמבר 21, 2011 at 1:25 pm

    חני

    לגבי אידה פינק הבנתי שהיא ריאליסטית מידי ,עוסקת בעיקר בשואה.

    דוד שחר ועגנון מצטיינים בעיקר באמנות הסיפור ועושר לשוני , כאשר הריאליזם אצלם הוא משני.אמנם אורח נטה ללון הוא ריאליסטי , אבל ניתן להיקרא אחרת.

    הכח של התרבות האירופית ,גם הערבית היא בהיצע שופע של מוסיקה ,ובמוסיקה ששומרת על חיוניות 400 שנה 1000 שנה וגם 1200 שנה. יצא אלבום של 15 תקליטורים הנקראים

    music of islam

    גם המוסיקה של הבדואים בסיני ,גם של המצרים הקדמונים ,הנובים היא מוסיקה באיכות מעולה שניתנת לשמיעה שוב ושוב.

    האמנות המגוייסת שנוצרה כאן עד סוף שנות ה70 היתה מגוייסת וזה בא על חשבון איכות מוזיקלית. לאחר מכן המוסיקה המערבית היוותה השראה ליצירת מוסיקה בישראל,ללא הצלחה.

    אפשר לשמוע בלי סוף את הסימפוניות של בטהובן, היום כבר בלתי אפשרי לשמוע את התרנגולים.

    גם מי שמתחבר ואוהב את הר הקסמים לא יכול לקרוא אותו מעל פעמיים או שלוש בחייו. הרומנים השכלתניים של המאה ה 19 הגיעו לשיאם בספריו של פרוסט(בעיסוק בנפש ולא במוזיקליות).

  • חני שטרנברג  On דצמבר 21, 2011 at 3:02 pm

    היי שאול,

    אידה פינק אמנם ריאליסטית, אבל הכתיבה שלה מאוד אנושית ומוסיקלית. היא לא עוסקת בשואה, אלא בבני אדם שחיו בתקופה
    הזאת. יש לי רשימה שכתבתי עליה ואולי אעלה בהזדמנות, בינתיים אני שולחת לך ציטוט מתוך הסיפור הראשון בקובץ "רישומים לתולדות חיים" (תרגום: דוד וידנפלד):

    "שהיה חודש יולי מתברר מן התאריך שרשמה ידה של אמא על גב התצלום שצולם כעבור שעתיים: ה- 15 ביולי 1937. אכן, באותו יום, בדרך לארוחת ארבע שהוזמנו אליה אצל חברה של אמא, הגברת מלבינה מסבירת הפנים, השמיעה אאוגניה, לפתע פתאום את המשפט המוזר הזה: היא אמרה שהיתה רוצה למות בתאונת דרכים, ביום שמש יפה, בדרך הרים מתפתלת, במלוא ההתפעלות מיפי החיים והטבע. שבר שנייה – המכונית צונחת תהומה – וזהו. הסתכלתי עליה בתמהון."

    נכון שזאת כתיבה מקסימה ומתנגנת?

    לעגנון ולדוד שחר ישנו באמת המימד הרוחני – קבלי, אבל אצל אידה פינק יש הרבה חמלה אנושית.

    אני מתפעלת מהידע הרחב שלך ומהעושר התרבותי.

    ישראל היא מדינה של מהגרים שבאו מתרבויות שונות,
    ובתרבויות האלה יש עושר גדול. אני מסכימה איתך שזמן לא מועט התרבות בארץ היתה מגוייסת, אבל יותר ויותר יש השתחררות
    מההתגייסות, וגדל כאן דור חדש – צעיר אינטיליגנטי וסקרן.
    אני מאמינה שיהיו לנו עוד יוצרים מעולים.

    סופר נוסף שאני מאוד אוהבת ותמיד מצחיק אותי זה יצחק
    בשביס זינגר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: