השבוי

במקרה או שלא במקרה בדיוק בשבוע שבו שוחרר גלעד שליט משבי החמאס יצא לי לקרוא את "ארבעה סיפורים" של ס. יזהר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965) וביניהם "השבוי".
יזהר מספר בו על רועה צאן פלסטיני תמים, שכוחותינו שבו במהלך מלחמת העצמאות. לרוע מזלו רעה הרועה את צאנו בנוף הפסטורלי בדיוק במקום שבו נצפה על ידי כיתת חיילים שיצאה לסיור. וכך מתאר יזהר אל לכידתו: "מיד הותחם מעגל בעולם, הכל מעבר למעגל, ובתוכו מופרש אחד שיצודוהו חי, וכבר יצאו הציידים."
ובהמשך: "… ופרצנו בדהרה אל הבחור שהיה יושב על אבן בצל האלון. קפץ הלה על רגליו, מיד אחזתהו בהלה והשליך מקלו ורץ כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, ישר אל זרועות הציידים."
ובכן מסתבר ששם, אז, במלחמה ההיא, שבה התחילו להתהוות הפליטים הפלסטינים, פגעו דווקא כוחותינו בחפים מפשע, שנלכדו בידיהם כמו חיות רדופות, כמו במשחק.
"אה, איזה צחוק! שיא הכיף! המם מם שלנו לא נח וכבר הבהיק אמצאה זריזה ומפתעת בחריפות נועזת: גם את הצאן ניקח! דבר מושלם. היכה כף אל כף וסיים בשיפת שתי כפות מבוסמת- נחת לאמור: "זה העניין! ועוד פלוני אחריו עילא ובלע רוקו: – "יהייה גולש! א-ני אומר לכם !…" והתעוררנו כולנו למלאכה בחשק, שהנאת מנצחים ושכר-עמלים הרתיחוהו להתלהבות של אמת: יאללה!"

לא אתייחס ברשימה הזאת בהרחבה לסגנונו של יזהר, שדומה שהתיישן מעט עם השנים, אבל יחד עם זאת עולה ממנו רוח התקופה – שפה גבוהה מליצית ובארוקית כשמדובר בתיאורי נוף וטבע ובהרהורים, ושפה יומיומית מתובלת בסלנג ואפילו ערבית – בדו שיח. ברשימה הזאת אתייחס יותר לתוכן. ובכן מסתבר שלא רק צייד של  חפים מפשע היה במלחמת  העצמאות, אלא גם ביזה. התלהבות החיילים מהמשימה מפחידה את הצאן, אלא שהחיילים אינם מסוגלים להוביל אותו, ולכן הם נזכרים בשבוי וכך מתארו יזהר:"כבן ארבעים, שפם נוטף מעברי פיו, אף אווילי ושפתיים פעורות משהו, ועיניים, אלא שהללו קשורות בקופייה של עצמו – כדי שלא יראה כאן, איני יודע מה שלא יראה כאן."
מהתיאור הזה  וגם מתיאורים נוספים של השבוי, יש להודות, עולה ריח אנטישמי קל (הערבים יש לזכור גם הם שמים) שמצביע על היחס המזלזל המתנשא והמשפיל של החיילים כלפי ערביי המקום, יחס הבא לידי ביטוי באופן ברור ביותר בהתנהלותם.  
בעצת המ"מ מוסרת הכפייה מעיניו של השבוי ונקשרת לידיו, כדי שיוכל להוביל את הצאן, כי החיילים לא מצליחים לעשות זאת. בהמשך  מתנהלת חקירה אבסורדית שכן מסתבר שהשבוי אינו יודע דבר וחצי דבר אודות העניינים הצבאיים המעניינים את חוקריו, ועולה גם ההצעה "לגמור אותו" אך בסופו של דבר מטלפנים לסמ"פ ומחליטים לשלוח אותו למחנה אחר שבו חוקרים שבויים, ויזהר מציין בסוגריים :"(לפחות שלושה בחדר עיקמו חוטם בבחילה לדרך פסולה זו, כה אזרחית, כה פשרנית)".
כלומר חיסול שכזה היה בגדר הנורמה. משהוטל על המספר (בן דמותו של יזהר) לשמור על השבוי הוא מתלבט אם לא לשחררו, התלבטות המוצגת כסוג של זרם תודעה, ומזכירה "דילמות מוסריות" שבדומות להן דנו ברבות הימים בתנועות הנוער:   
"הנה זה עתה בידיך: הבחירה שלך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי לבך. לפי אהבתך, לפי אמת שלך, לפי הגדול מכל גדול – שחרורו של אדם.
שחרר.
היה אדם.
שחרר!"
כך מורה לחייל קולו הפנימי אלא שהוא לא משחרר את השבוי. בהכרעתו זאת הופך יזהר למבשרו של "יורים ובוכים" המאוחר יותר, וכמו מניח תשתית לתפישה הקיימת עד היום ביצירה הישראלית (ראינו אותה לא מזמן ב"ואלס עם בשיר"), והסיפור מסתיים כפי שהתחיל בתיאור הנוף  שבו מתחולל העוול ההופך שטוח ורדוד עם נבואה לימינו אלה: "…בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אי שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי יודע, של אזלת יד מחפירה, של מי יודע שבלב אישה ממתנת, של מי יודע גזירת-חיים, של מי יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור."  

אכן, לא גמור. על פי המצויין הסיפור נכתב בנובמבר 1948 כלומר במהלכה של מלחמת העצמאות, דבר מרשים לכשעצמו.  הצידוק המוסרי שהחיילים נותנים לעצמם לגירוש ולכיבוש עפ'י "חרבת חזעה" המופיע גם הוא בקובץ הסיפורים, הוא שהם מכינים בית לפליטים היהודים מאירופה, אלא שיזהר, מסתבר, לא מקבל את הצידוק הזה. הוא גם לא מקבל את צידוק עדיפות הכוח, כלומר את האמירה שרווחה בתקופה ההיא שכיוון שאנחנו חזקים יותר זכותנו לכבוש: 

"יום אחד לא נוח, ואחר כך ש ל נ ו  יכו כאן שורש, ימים רבים. כעץ על פלגי מים. כן. לעומת זה, הרשעים…אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?"  

הפליטים הערבים מושמים כמו היהודים בקרונות, ויזהר חש מה המחיר שמשלמים עבור גירוש שכזה: 

"כשיגיעו למקום גירושם כבר יהייה לילה. שמלתם היא לבדה כסותם לעורם בה ישכבו. טוב. מה אפשר לעשות. הקרון השלישי החל מטרטר. וכי חזה מעודו איצטגנין במעמד כוכבי שמי הכפר ובמזלות אנוש – כיצד ייפלו כאן הדברים? ואיזה אדישות יש בנו – כאילו מעולם לא היינו אלא מגלי גלויות – וגס ליבנו במלאכה." 

טוב להיזכר בדברים החשובים האלה בימים שבהם נדמה שנשכח לגמרי ההקשר ההיסטורי, שבו נשבו ואף שוחררו גלעד שליט ופלסטינים רבים, בימים שבהם נשמעות אמירות, שלפיהן אחד שלנו שווה אלף שלהם, וזאת למרות שאינני תומכת בשום טרור משום צד כנגד חפים מפשע, ושמחה מאוד בשחרורו של גלעד שליט.                                                   

                                                                   *

אל המשך לא צפוי ומרגש מאוד לסיפורו של יזהר התוודעתי במוצאי יום הכיפורים האחרון במהלך צפייה בטלוויזייה. היה זה  סיפורו של חייל ישראלי, מפקד, שיחידתו שבתה חיילים מצריים  במהלך מלחמת יום הכיפורים. הוא  סיפר איך ישב ודיבר עם אחד השבויים, היחיד שידע אנגלית, ולפיכך שימש כדובר החיילים המצרים שנשבו, איך שתו יחד קפה ועישנו סיגריה (גם השבוי של יזהר ביקש סיגריה אבל בקשתו רק הצחיקה את החיילים ששבו אותו ומבוקשו לא ניתן לו). השבוי המצרי, סיפר הישראלי, סיפר לו על חייו במצריים. הסתבר שהוא סטודנט באוניברסיטה כמו הישראלי, שהיה סטודנט בטכניון, שיש לו אישה ומשפחה, והחייל הישראלי הבין שמדובר באדם בדיוק כמוהו, (כפי שהבין גם המספר בסיפורו של יזהר), אלא שאותו חייל, שכבר אינו בן דורו של יזהר, אלא בן דור ילדיו, החליט בעקבות התלבטות לשחרר את השבוי, אחרי שחילץ ממנו הבטחה שלא יחזור להילחם. הוא אף נתן לו את מספר הטלפון שלו ואמר לו, שכאשר יהייה שלום יתקשר אליו. 
הוא סיפר שאחרי ששחרר אותו פחד נוראות. הפחדים שתיאר הזכירו את אלה שחלפו בראש המספר של יזהר. בעיקר חשש שהחייל המצרי המשוחרר יבגוד בו, יפר את הבטחתו, ויזעיק חיילים מצרים אחרים שיילחמו בהם ואולי יישבו אותו ואת חבריו, אלא שהחייל המצרי מילא את הבטחתו, ומיד אחרי שנחתם הסכם השלום עם מצריים – התקשר אל משחררו.  כיום הישראלי חי באמריקה וה"שבוי" המצרי לשעבר הוא  חברו הטוב.

                                                         *

במהלך שידורי הטלוויזיה שסקרו את  שחרור גלעד שליט, כאשר המסך נחצה לשניים, ומצד אחד נראתה שמחת הישראלים, ומהצד שני שמחתם של הפלסטינים, היה רגע שבו לא נראו דגלים, וקשה היה לומר מיהו מי – ברגע הזה הדמיון עלה על השוני. היתה בו  שמחה אנושית פשוטה על שחרורם של שבויים, שמחה שהזכירה, שכולנו  בראש ובראשונה בני אדם,  כפי שסיפר לנו יזהר וכפי שהבין משחרר השבוי המצרי במלחמת יום הכיפורים, דבר שאותו נוטים לשכוח בקלות בלהט הסכסוך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידן לנדו  On אוקטובר 23, 2011 at 6:34 pm

    "היה רגע שבו לא נראו דגלים". עין חדה.

    את צריכה לכתוב יותר.

  • חני שטרנברג  On אוקטובר 23, 2011 at 8:54 pm

    תודה רבה, עידן. העיניים שלך מסייעות 🙂
    תודה גם נועם ונטלי.

  • שוֹעִי  On נובמבר 1, 2011 at 8:04 pm

    חני יקרה,
    נתקלתי לראשונה ב"ארבעה סיפורים" של יזהר כאשר הייתי
    בתיכון. הסיום של "השבוי" מאוד חרה לי בשעתו (אי שחרורו של השבוי הניכר כחף מכל פשע).
    כמה שנים אח"כ קראתי את ספרו של אריך מאריה רמארק (ספריו
    נשרפו על ידי הנאצים והוא ברח לארה"ב בעור שיניו) "עת לאהוב ועת למות" המסתיים בסיטואציה דומה: חייל גרמני בעל מצפון
    מחליט לשחרר מכלאם שבויים רוסיים שהוא יודע שעומדים להיות\
    מוצאים להורג כחלק מן הנסיגה הגרמנית לאחור. כאשר הוא
    מוציאם מכלאם אחד מהם ממהר לירות בו למוות.
    כך שיש תמיד פנים לכאן ולכאן.
    איני יודע האם הייתי ממהר לשחרר שבוי מלחמה מיזמתי וכנגד
    הפקודות, אבל כן הייתי דואג שיינתנו לשבוי כל זכויותיו, וכי בודו יישמר כפי הניתן.

  • חני שטרנברג  On נובמבר 1, 2011 at 9:07 pm

    שועי יקר,
    הבנתי מאוד את ההתלבטויות של החייל ואת
    החלטתו, בכל זאת לקחת את החוק לידיים
    זה מעשה יוצא דופן שבהחלט יש סכנה
    בצידו. מה שרציתי להראות בפוסט הזה,
    זה שהאפשרות הזאת קיימת ואף יכולה
    להסתיים בטוב, שהסוף של יזהר הוא
    לא הסוף האפשרי היחיד, אבל אולי במלחמת העצמאות אי אפשר היה לנהוג אחרת. מכל מקום הסיפור גרם לי גם להרהר ביחס של ישראלים רבים לנכבה. בקושי לקבל את הכאב שגרמנו לצד השני, כאילו אם נקבל את העובדה שגם לצד השני כואב זה על חשבון הכאב שלנו.

  • שועי  On נובמבר 2, 2011 at 9:22 am

    חני יקרה, אני דווקא בקלות רבה מזדהה עם הכאב הפלסטיני על הגלוּת, הגעגועים והקושי. אף על פי כן המלה "נכבה" אינה חלק מאוצר המלים שלי באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. נכבה הוא אסון
    קולוסאלי, נכבה היא שואה. למיטב ידיעתי, בוני מדינת ישראל, אולי תרמו משהו לגירוש או לבריחת
    פלסטינים מיישוביהם, אבל מעולם לא ביצעו מדיניות מוכוונת של ג'נוסייד. כל שכן, רבים מן הערבים הפלסטינים שבחרו להישאר להתגורר בתחומי מדינת ישראל עושים זאת עד היום ללא קושי רב וללא רדיפות יוצאות דופן (זכויות הפרט שלהן טובות מאלו השוררות ברוב-רובו של העולם הערבי, גם אם מדינת ישראל אינה נוהגת כלפיהם בשיוויון וצדק) דומני כי דווקא ישעיה ליבוביץ ששירת בימי מלחמת השחרור כצלף בעיר העתיקה כתב מספר פעמים כי נסיבות הבריחה הפלסטינית מן הארץ נבעו מכך שאם היה המצב הפוך והישראלים היו הצד המפסיד לא היו מותירים ממנו שריד ופליט. ליבוביץ מעולם לא היה איש ימין וגם לא שונא ערבים. תהום של ממש היתה פרושה בינו ובין נניח, איש הלח"י, אלדד (שייב). כל שכן ליבוביץ התנגד בכל מאודו לכיבוש ובכל זאת, שימי לב, כאדם שלחם בעיר העתיקה בירושלים (ימי נפילתו של הרובע היהודי בידי הירדנים), אמר מה שאמר. גם היום מעשי לינץ' עדיין מצויים יותר בקרב הפלסטינים מאשר בקרבם של היהודים-הישראלים (על אף הופעתם הראויה להוקעה של אנשי "תג מחיר").

  • חני שטרנברג  On נובמבר 2, 2011 at 4:45 pm

    שועי יקר, תודה רבה על התגובה המפורטת. "נכבה" זה השם שבו בחרו הפלסטינים לכנות את אסונם, ולכן אני משתמשת בו. אני מכבדת בכך
    את השפה שלהם ואת הטרמינולוגייה שלהם. הביטוי הזה לא אומר מבחינתי
    שדין הנכבה כדין השואה. בכלל אני חושבת שההשוואה בין הנכבה לשואה
    היא מופרכת. באופן אישי אני גם לא אוהבת את המילה שואה , שהפכה מאובנת. גם השואה היא בראש וראשונה אסון אישי של פרטים. אבל עדיין למרות ההבדלים, קיים הסבל של העם הפלסטיני – הכיבוש, הגירוש. היה גם רצח של חפים מפשע, ומסתבר שדווקא כן היו פקודות גירוש ואף הרס (מופיע גם בח'רבת חזעה). מובן שמבחינתנו עדיף שאנחנו ניצחנו, ומי יודע מה היה עולה בגורלנו אם היה ההיפך, למרות שבאופן יחסי לאירופאים לאורך ההיסטוריה יחסם של המוסלמים ליהודים היה הרבה יותר אנושי.
    בכל מקרה היתה בארץ מדיניות של הסתרה של הדברים האלה שקרו במלחמת העצמאות.אני עצמי התוודעתי אליהם מאוחר מאוד יחסית, ומנסיוני כמורה אני יכולה לספר לך שצעירים רבים לא יודעים בכלל שערבים ישבו כאן לפני מלחמת העצמאות. מיתוס "הארץ הריקה" שהוצנח מלמעלה הצליח מאוד.
    לכן אני חושבת שחשוב מאוד לספר על זה. זה יכול לשנות השקפות של אנשים, לגרום להם להבין טוב יותר את הצד השני
    .זה כמו שיש ערבים שמתעניינים בשואה כדי להבין את הסבל שלנו, ושוב, אני לא מציינת את זה מתוך שאני חושבת שהאירועים זהים, אלא רק מהמקום ששניהם מקור לסבל.

  • שועי  On נובמבר 6, 2011 at 12:33 am

    חני יקרה, הסיבה המהותית שבעטייה איני מוכן להשתמש במושג 'נכבה' לציון הכיבוש וכיו"ב, אינו
    דווקא ההשוואה האפשרית לשואת יהודי אירופה, אלא יותר מכך משום שאיני מוכן, כל כמה שאהיה
    נכון להזדהות עם הכאב ועם הגעגועים הפלסטינים, לנטול חלק במכונת התעמולה הפלסטינית והפאן-ערבית. השימוש במלה כמו 'נכבה' הוא שימוש פוליטי– על כן, אני מוכן לדבר על כאב פלסטיני, ועל
    עוולותיה של מדינת ישראל כנגד הפלסטינים, אבל לא אשתמש ב'נכבה' משום שזהו מונח המשמש \
    כחלק מתעמולת התנועות הלאומניות והאסלאמיות הפלסטיניות לדחיקת רגלם של היהודים-ישראל וכנגד זכותם להגדרה עצמית בביתם הלאומי בארץ ישראל. בכדי להבהיר את עצמי, איני משתמש במונח 'נכבה' בהקשר לפלסטינים כשם שלא אעלה על דעתי להשתמש במונח 'גירוש' או 'חורבן' באשר ליהודים שפונו מגוש קטיף. מי שמאמץ לו את הטרמינולוגיות הללו נוקט על פי רוב קו פוליטי מחייב הקורא להתנגדות פעילה למחוללי העוולות .(או פושעי המלחמה). אני מעדיף 'כיבוש' בהקשר לנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון, ו'התנתקות' או 'פינוי' כאשר מדובר על סיום היישוב היהודי בגוש קטיף לפני שנים מספר. כך או כך, השימוש במונחים המבליטים עוולות משמש לעולם כחלק
    מעולמה של התעמולה הפוליטית.

  • חני שטרנברג  On נובמבר 6, 2011 at 6:38 pm

    שועי יקר, מבינה את עמדתך לגבי ה"נכבה". לתחושתי אם היינו מסוגלים להודות באופן רשמי בסבל שגרמנו לעם הפלסטיני ולהצטער בצערם, היינו צועדים צעד גדול לקראת השלום, ואולי בעצם אם היינו מסוגלים לעשות את זה סימן שכבר היה שלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: