על הפואטיקה של אהוד ברק (וגם על מנחם בן)

לפני כמה ימים יצא לי לראות את אהוד ברק בטלויזייה נשאל מה דעתו על המדינה הפלסטינית העומדת לקום בספטמבר, ומתפייט בתשובתו ומסביר שאסור לנו לקפוא על מקומנו כמו ארנב שקופא מפחד מול פנסי מכונית מסנוורת הדוהרת לעברו. הוא הסביר שעלינו לפעול, לנקוט יוזמה, ומה שעלינו לעשות, זה להציע יזמת שלום שתוכיח לעולם שהפלסטינים הם שלא מעוניינים בשלום ולא מדינת ישראל. כיוון שבני הצעיר עומד להתגייס לצבא באוגוסט הקרוב אני עצמי קפאתי לרגע במקומי כמו ארנבת,  שכן הבנתי שמי שיושב ליד הגה המכונית המסנוורת אותי הוא שר הביטחון שלי, שאין לו שום כוונה אמיתית להגיע להסדר שלום, כי אם היתה לו כוונה כזאת היה מעוניין להציע הצעה שהפלסטינים כן יוכלו לקבל, ולכך בדיוק אני מצפה ממנו.

 

                                                                  *

 ואם אני כבר מתייחסת לענייני היום ברצוני לחזק את ידיהם של דביר בר וחבריו שדרשו את פיטוריו של מנחם בן מכלי התקשורת שבהם הוא פועל בשל אמירותיו ההומופוביות המסיתות כנגד ההומוסקסואליות. זכותו ואפילו חובתו של מי שחש שמסיתים נגדו ומבקשים לפגוע בלגיטימאציה של נטייתו המינית לפעול כנגד מי שעושה זאת וכנגד מתן האפשרות שההסתה תימשך. ברצוני גם להסתייג מהתומכים בבן שאינם מסכימים לדעותיו, אך מעלים על נס את זכותו להיות פרובוקאטור ולא "פוליטיקלי קורקט" (כדוגמת רועי צ'יקי ארד). אלה מציגים תפישת עולם מעוותת לפיה הפרובוקאציה והמיוחדות שלא לדבר על הרייטינג חשובים מזכותם של בני אדם לחיות בכבוד על פי דרכם  בהתאם לנטייתם המינית. דביר בר הסביר שהוא מתגונן מפני  "אדם הקורא לשלילת נטייתו המינית של אדם אחר, הקורא להוצאתה מחוץ לחוק, ואומר בראיונות ("הארץ", ו"ערב טוב עם גיא פינס") שיש לאסור ברים להומואים, לבטל את המצעד, ולהקצות תקציבים להמרת הומואים לסטרייטים".  ובכן אלה אכן אמירות גזעניות שמן הצורך להתנגד להן, ואין זה משנה כלל מה הסיבות הגורמות לאדם להתבטא כך. ומי שתומך בזכותו של אדם להמשיך ולהתבטא באופן כזה באופן פומבי – לא משנה מאיזו סיבה – תומך בגזענות.

אלא שנשאלת גם שאלה לגבי כלי התקשורת עצמם שקודם נתנו במה לדעותיו החשוכות של בן ועתה ממהרים להתנער ממנו – איפה האחריות שלהם לגבי המועסק שלהם ולגבי הפרסומים שלהם? ושאלה גם לעצמי: מי בכלל מצפה לאחריות כזאת? כנראה רק תמימים כמוני.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • hanist  On יולי 1, 2011 at 10:35 am

    תודה, נועם.
    הוספתי פסקה נוספת, אחרונה, הנוגעת לאחריות של כלי התקשורת לגבי החומרים שהם מפרסמים. אם הם אכן חושבים שאינם ראויים ושבן ראוי לפיטורים בגללם – למה פרסמו אותם מלכתחילה? ומי ייתן על כך את הדין? קרוב לודאי שאף אחד.

    • יאיר דקל  On יולי 1, 2011 at 6:23 pm

      מדוע מישהו צריך לתת את הדין?
      כלי התקשורת נתנו במה למנחם בן. זכותם. קוראים לזה חופש הדיבור.
      כלי התקשורת החליטו לא לתת במה למנחם בן. זכותם. גם לזה קוראים חופש הדיבור – החופש לא לפרסם מה שלא רוצים לפרסם.
      מנחם בן ימצא מקום לפרסם את דבריו – יפרסם.
      אני מדבר על העיקרון של חופש הדיבור. אינני מסכים לאף מלה שאמר או פרסם מנחם בן.

  • שוֹעִי  On יולי 1, 2011 at 4:14 pm

    חני יקרה,

    (-:

    אבל נדמה לי שככל ששהותו של ברק בפוליטיקה הולכת
    ונמשכת, כך כולנו נופלים על הפנים.

    באשר למנחם בן, איני חובב את האיש ואת שיחוֹ, בלשון המעטה; אבל
    הגזענוּת היא דבר מצוּי: מבחינה זאת, מנחם בן הוא התשליל
    (והצד השני של אותו מטבע) של איש השמאל השונא מתנחלים, דתיים, רבנים, תושבי פרירפריה המצביעים מסורתית לימין, או כל דבר הקשור בתרבויותיהם. אני מניח כי תוכלי למצוא כמה וכמה כאלה בין כלי התקשורת. גם את שיחם איני חובב לפחות באותה מידה.

    מובן בעיניי ונהיר כי כבוד האדם קודם הוא לחופש הביטוי, במובן שלא אמורה להתקיים ביניהם סתירה, משום שאדם המכבד את סובביו על אף שונותם/אחרותם, לא אמור להתבטא בעוינות/פוגענות כלפיהם. ברם, כאשר הקודים התקשורתיים במדינת שראל מתענגים לא אחת על פגיעה בכבודם של יחידים וציבורים בטיעון של חופש הדיבור/הביטוי, בן אינו יוצא מן הכלל, אלא בעמדותיו הפוליטיות בלבד. הוא דווקא הפרט המלמד על הכלל
    ועל תרבות הדיון הבעייתית מאוד הנהוגה בכלי התקשורת.

  • חני שטרנברג  On יולי 1, 2011 at 4:59 pm

    שועי יקר,
    תודה על הקליפ 🙂 הארנב של יהודית רביץ הרבה הרבה יותר אטרקטיבי מזה של ברק 🙂 ולצערי אני מסכימה איתך לגבי תרבות הדיון הבעייתית מאוד בכלי התקשורת כמו גם לגבי התרבות השלטונית. מה שאני מגלה יותר ויותר זה את הדמיון בין שתי המערכות האלה, וזה כמובן לא מעודד, שכן כלי התקשורת אמורים לרסן את הכוחניות המערכת השלטונית, אך מי ירסן את הכוחניות של כלי התקשורת?
    יש בי הרבה הערכה לאופן שבו פעלו דביר בר וחבריו, ומעט מאוד נערכה למי שלא עמד לצידם ולא תמך בהם. מה שלפחות אפשר ללמוד מהפרשה הזאת זה איך לא לשתוק.

  • חני שטרנברג  On יולי 2, 2011 at 6:19 am

    תודה, יאיר, על התגובה. מבחינה פרקטית אתה ודאי צודק. זה תיאור
    המצב. אני התכוונתי לשאלה האתית. הרי כולנו יודעים שלא כל אדם
    מקבל חופש דיבור בכלע התקשורת אלא רק אלה שכלי התקשורת מעוניינים להעניק לו חופש דיבור. מנחם בן קיבל את החופש הזה בגלל הדעות שלו, כי חשבו שיש בהן עניין, שיביא רייטינג, כלומר עמדו מאחוריו, נתנו לו במה, ששוב, כפי שאנחנו יודעים, לא כל אחד מקבל. הרי יכלו גם להגיד לו: הדעות שלך לא מקובלות עלינו – כפי שבעצם אומרים לו עכשיו – ולא אמרו. מה קרה פתאום? קרה שביקרו את בן, ובצדק, כמובן, ופתאום כלי התקשורת התנערו ממנו. לי זה מזכיר את היחס לגלדיאטורים ביוון העתיקה, משליכים אותם לזירה ומשנפצעו או נחלשו מאיזושהי סיבה – מעיפים אותם, וזאת, כמובן, בלי שום רצון שבן יחזור לזירה. העניין הוא הזירה עצמה – מהותה, אופן התנהלותה,
    אכזריותה הן כלפי קהלה – העיקר הרייטינג ולא אכפת שציבור שלם נפגע, והן כלפי הגלדיאטורים שלה.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: