התקוה והאבסורד – קאמי על קפקא

בערב חג השבועות במסגרת "תיקון שבועות" הוזמנתי להעביר שיעור בבית הכנסת הקונסרבטיבי שעל יד ביתי. התייחסתי בו למסה שכתב קאמי על קפקא בספרו "המיתוס של סיזיפוס". לאופן המיוחד שבו רואה קאמי את התקוה בעולמו האבסורדי של קפקא,  שרוב הפרשנים הגדירו את יצירתו כזעקה מעוררת ייאוש, מקום שאין מותירים בו לאדם מפלט.  

טענתו המרכזית של קאמי היא שבין "המשפט" ל"טירה" חלה קפיצה אמונית אצל קפקא. אמנם, הוא אומר, קפקא לא סיים את הרומן, אבל אפילו היה מסיים אותו ספק בליבו אם היה משנה את המבנה האחיד שלו ואת תוכנו לפיו ק. מודד הקרקעות, שמונה לתפקידו זה על ידי הטירה, מגיע לכפר, אלא שאין אפשרות להגיע מהכפר לטירה. ולמרות זאת במאות עמודים הוא מנסה שוב ושוב ושוב למצוא את דרכו אליה.

ומהי הקפיצה האמונית שחלה אצל קפקא לפי קאמי?

המודד לוקח לו כמאהבת את פרידה, שכן הכירה לפנים את אחד מפקידי הטירה, אלא שדווקא בגלל זה היא פסולה על ידי הטירה. בהמשך הוא מנתק את יחסיו איתה כדי לפנות אל האחיות באראנבס, שכן משפחת באנרנבאס היא היחידה בכפר שנעזבה לגמרי לבדה על ידי הטירה.

הדרך שעושה קאפקא מפרידה לאחיות בארנבאס, טוען קאמי, היא הדרך מאהבה הרוחשת אמון אל ההאלהה של האבסורד, וזאת מפני שנסיונו האחרון של המודד הוא לשוב ולמצוא את אלוהים דרך מה ששולל אותו. לשוב ולהכיר אותו לא לפי הקטגוריות שלנו של טוב ויופי, אלא מבעד לפנים הנבובות והמכוערות של אדישותו, של אי הצדק שלו, של שנאתו.

לפי קאמי אחרי המעבר מפרידה לאחיות בארנבאס הזר הזה, המבקש מהטירה לאמצו, הוא קצת יותר גולה, כי הפעם הוא מנסה להיכנס לטירה כשכל רכושו הוא תקוותו המטורפת אל מדברו של החסד האלוהי.

בספרו זה, שלא כמו ב"משפט" קפקא מחבק את אלוהים הבולע אותו. הוא שולל מאלוהיו את הגדולה המוסרית, את הודאות, את הטוב, את העקיבות, אך הוא עושה כל זאת כדי להיטיב ליפול בזרועותיו.  מודד אלוהות שאינה ניתנת למדידה.

"המשפט" מאבחן את המחלה ו"הטירה" מציעה לה דרך ריפוי, אבל התרופה אינה מבריאה את האדם, כי אם מסייעת לו לחבב את המחלה ולשלב אותה בחיים התקינים. עוזרת לו להשלים איתה. התרופה הזאת, אומר קאמי , מביאה אותנו לאהוב את מה שמוחץ אותנו, ומולידה את התקווה בעולם ללא מוצא. זוהי "קפיצה"  שמכוחה הכל משתנה.

                                                               *

 התוספת שלי בשיעור נגעה לקאמי. בפאראפראזה על דבריו לפיהם קאפקא מחבק את האלוהים הבולע אותו – קאמי מחבק את העולם חסר האלוהים, ומציג באמצעות התבוננותו בקפקא את התקוה והאמונה המקופלות באכססטנציאליזם.    

הזכרתי איך קאמי התגלה בגדולתו בתקופת מלחמת העולם השנייה כשחבר למחתרת הצרפתית, והאיר ככוכב נדיר את השמיים החשוכים ש"מאורות רוחניים" רבים התגלו בה בשפלותם וכבו.

מבחינות רבות קאמי מזכיר לי אנשים דתיים שלא עוסקים במהותו של אלוהים, כמו ליבוביץ' למשל, אלא בצורך של האדם להתנער מידי בוקר כארי לעבודת השם, ורואים במצוות המעשיות – הסיזיפיות במידה רבה – ובעיקר ביחסים בין בני אדם את חזות האמונה.  

מהבחינה הזאת אין חשיבות לשאלה אם אלוהים קיים או לא, ותפישתו של קאמי ששלל את קיומו של אלוהים אינה שונה מהותית מזו של ליבוביץ' למשל, שהכיר בו. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידן לנדו  On יוני 9, 2011 at 6:06 pm

    שוב המשיכה לקאמי החזירה אותי לפה…

    מזמן לא קראתי את המסה ההיא, אבל מזכרוני קאמי נוקט טון די ביקורתי כלפי "הקפיצה האמונית" של קפקא; כביכול יש בה בגידה באבסורד הטהור. בתיאור שלך זה נשמע נייטרלי.

    התובנה שקאמי וליבוביץ' הם בעצם הוגים די קרובים היא לא חדשה (וגם לא פלא שאנשים דומים נמשכים לשניהם). למעשה יש מאמר בדיוק על זה:

    "ליבוביץ וקאמי: בין אמונה לאבסורד", מאת אבי שגיא, כתב העת "עיון", 1994, כרך מב, עמ' 493-508.

  • חני שטרנברג  On יוני 9, 2011 at 7:06 pm

    היי עידן,
    ברוך שובך, עידן.
    גם אני מבקרת אצלך, גם אם לא משאירה
    עקבות.
    קאמי ממש לא נוקט טון ביקורתי, להיפך.
    הוא רואה במודד ק אכססטנציאליסט טהור,
    ואת קאפקא כמי שברא בטירה עולם
    אכססטנציאליסטי והחדיר לתוכו את התקוה,
    ממש כמו שקאמי עושה אצל סיזיפוס.

    ובנוגע לליבוביץ' – אני שמחה אם כן
    שכיוונתי לדעתם של אנשים נוספים,
    ותודה על ההפנייה למאמר. אם תהייה
    לי הזדמנות אחפש אותו.

    תודה גם על התגובה.

  • שוֹעִי  On יוני 10, 2011 at 9:18 am

    חני יקרה (ועידן גם כן),
    לדעתי הדבר היחיד המשותף בין קאמי ובין ליבוביץ' הוא
    הזדקקותם למינוח "קפיצת אמונה", שניתן ללמוד ממנה על חיבת
    מה להגותו של סורן קירקגור.
    הרי ליבוביץ' שלל מכל וכל את היותו הומניסט או
    אקזיסטנציאליסט או אתאיסט. הוא אמנם בחר באוטו-פרקסיס של
    הדת בדרכו של הניאו-קנטיאן היהודי-ברלינאי הרמן כהן,
    בבחינה של הכרע דעת, ועוד בהשראתו הקודמת של משה מנדלסון
    הותיק ב"ירושלים".
    אבל כללו של דבר, ליבוביץ לא דיבר על עולם חסר אל, אבל דיבר
    על עולם של אל טרנסצדנטי במוחלט, שניתן לעמוד לפניו בשתיקה
    בלבד, כדעת הרמב"ם במורה הנבוכים א,נ"ט על הפסוק מתהלים:
    'לך דומיה תהלה'. ואמנם, ליבוביץ, כך שמעתי מכמה אנשים
    שהתפללו עימו שנים בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים, לא נהג
    להתפלל כנוסח התפלה, אלא לעמוד בטלית ותפלי בשתיקה, כל זמן
    התפלה.
    שמעתי פעם עדות מפיו של אחד מנכדיו המפורסמים של ליבוביץ על
    כך שכאשר רצה לנסוע אחר הצבא לטיול ארוך לחו"ל, לקחו סבו אל
    הספריה והורה לו על הספרים הרבים שעמדו שם 'זה העולם!, אמר
    לו. אין עמדה הפוכה יותר מזו של עמדתו של קאמי, המתענג על
    הנוף, ותהליכי האורבניזציה, והנחלת הידע כדוגמות או כחוקים
    שנשמעים להם בלא ערעור (מדע, חוק, הלכה) נדמים לו כשיעבוד
    האדם.
    ובאשר לקפקא, אנא קראו את המסות היפות אודות קפקא שהקדיש
    המשורר והאינטלקטואל היהודי הרומני-צרפתי-יהודי, בנימין
    פונדן, בספרו 'התודעה האומללה'. לדידו, יש אצל קפקא דווקא
    נהיה גדולה לאיזה חוק-תבוני נעלם שדומה ששרר בעולם אי-פעם
    אלא ששוב איננו בנמצא.

  • חני שטרנברג  On יוני 10, 2011 at 1:28 pm

    שועי יקר,
    תודה רבה לך על תגובתך המעניינת.
    מעניין שגם קאמי מזכיר במסה שלו את
    קירקגור שאמר שיש להכות את התקוות
    הארציות כדי לזכות בנצחיות (אולי
    במינוח קצת שונה, אבל הכוונה ברורה)
    את הדמיון בין שניהם ראיתי רק בנושא
    הפרקטיקה – לא בסוג האמונה. בכך ששניהם
    מוצאים משמעות וערך בעצם הפעולה.
    ומובן שיש ביניהם הבדלים רבים, אבל
    בעניין זה מצאתי דמיון, ודרך אגב,
    העדות של אדם על עצמו היא לאו דווקא
    זאת שאחרים רואים בו.
    ייתכן מאוד שגם קפקא לא היה מסכים
    עם הפרשנות של קאמי, כי פרשנות הרבה
    פעמים מעידה על המפרש יותר מאשר על
    המפורש.
    נזכרתי בקטע היפה שאתה הבאת פעם על
    קפקא הפועל שבעל הארמון קורא אותו
    אליו. גם הקטע הזה מעיד על סוג של
    "קפיצה אמונית" ומהבחינה הזאת נראה
    לי שקאמי לא טעה.
    גם מה שהבאת מפי פונדן נשמע לי מתאים,
    אך האם זאת אינה כמיהתו של המאמין
    מאז ומעולם? להבין איך החוק התבוני
    אלוהי פועל? איוב למשל.
    דווקא בזה קאמי וליבוביץ' דומים
    זה לזה – שניהם לא התעסקו בנהייה
    הזאת, אלא בקיום עצמו, וקפקא מהבחינה
    הזאת קצת שונה. ישנה אצלו הפעולה
    הסיזיפית אבל קיים גם הרצון להגיע
    למקום אחר. אלה לא קיימים אצל קאמי
    וליבוביץ' – הם לא עסוקים בחיפוש, בנהייה,
    אלא בעשייה עצמה – בפרקטיקה –
    ביישום.

    (אין לי מושג למה התגובות נכתבות עכשיו
    בצורה משונה כזאת…רק מצד שמאל…וגם
    אי אפשר לחזור לקרוא את התגובה מהתחלה.
    מאוד משונה…)

  • שוֹעִי  On יוני 10, 2011 at 2:26 pm

    חני יקרה, אותו הסיפור גם אצלי מבחינת עימוד התגובות. פעם
    בשבוע או שבועיים ישנם תמיד שינויים/מודולציות אוטומטיות
    במערכת ההפעלה של וורדפרס ללא הודעה מוקדמת. וכנראה, שעלינו
    להסתגל כל פעם מחדש.
    עדיין (וכאן ביקורתי הופנתי לגבי המאמר שהביא עידן בדבריו)
    לא ברור לי אל-נכון מהן האינטואיציות המחשבתיות המשותפות
    לקאמי ולליבוביץ'. זה נראה לי רחוק מאוד.
    כלומר, נניח, שבין הראי"ה קוק ובין וולט וויטמן, ישנן אילו
    זיקות ומהלכים המזכירים אלו את אלו, ובכל זאת, מדובר
    בפרסונות שונות כל כך מבחינת בחירותיהן, עד שמנייתם זה לצד
    זה אולי מוגבלת לאיזו פואטיקה-מיסטית, אבל קשה להגיד שיש
    ביניהם מעבר לכך. באותה מידה גם ההשוואה בין קאמי ובין
    ליבוביץ' נראית לי רחוקה.

  • חני שטרנברג  On יוני 10, 2011 at 2:49 pm

    אני באמת לא יודעת לגבי המאמר, אבל בעקבות
    דבריו של עידן חיפשתי אם יש חומר על כך באינטרנט
    ומצאתי עדות מאוד מעניינת של ליבוביץ' עצמו
    על הערכתו הרבה לקאמי, הערכה שמן הסתם גם השפיעה עליו.
    מעתיקה בשבילך את הדברים:

    * ישעיהו ליבוביץ ("מעריב", 1993): "קאמי הוא דמות גדולה. אני מעריך אותו מאוד מאוד. זאת חוכמה גדולה להיות נגד הסטאליניזם בשנות ה-50 בצרפת. הרי כל אדם בעל רמה אינטלקטואלית היה קומוניסט. סארטר, לעומתו, לא היה איש אמת. הוא היה מוכן להתפשר עם הנאצים, והוא גם התפשר אתם. לא רק שלא נגעו בו, אלא שמחזותיו הוצגו בתקופת השלטון הנאצי".

    ההרגשה שלי היא שהם היו שני אנשים עם רוח
    דומה – האהבה לאמת, עוז הנפש שלא ללכת עם רוח התקופה .

    משהו דומה בהתנהלות שלהם, וזה לגמרי לא מובן מאליו.
    ראה דוגמת סארטר.

  • רחל פרומן קומלוש  On יוני 10, 2011 at 4:34 pm

    קפקא נמשך אל היהדות,הוא התעניין בקבלה ובאחרית חייו התפעל מהחסידות המזרח אירופית ובת זוגו דורה דיאמנט היתה בת של חסיד גור.אמנם במשפט ובעיקר במשל לפני החוק האדם מתואר כמנותק מן האל אבל בכל זאת בוקע זוהר שאינו כבה מתוך שער החוק. קפקא בעיני אינו ניתן למיקום מדויק וזהו כוחו,כמו שתאר בסיפור הקצרצר הנפלא בו שואל אדם רוכב סוס לאן הוא רוכב והלה משיב לו:הלאה ,תמיד הלאה. קפקא בעיני הוא מחפש דרך ואף על פי שהוא צועד במקום,נטוע בסיטואציה רבים הדברים בעולם האפשריים עבורו אם כי אין דבר שהוא מאשר בשכל ,ולעומת זאת ברגש הוא נע בין עולמות ובנקודות שונות בחייו נעצר לרגע.
    ביחס לליבוביץ' וקאמי יש נקודה מאד מרתקת בעיני,קאמי היה מתנחל והתנגד לעצמאות אלג'יריה תארו לעצמכם שהיה ישראלי?

  • חני שטרנברג  On יוני 10, 2011 at 6:09 pm

    היי רחל'ה,

    איך הצלחת לכתוב לכל האורך של התגובה? 🙂
    אצל קפקא יש בפירוש מימד רליגיוזי בכתיבה.
    וכן יש בו איזושהי יכולת התבוננות לא
    שיפוטית שמאפשרת פרשנויות רבות.
    בנוגע לקאמי ולאלג'יריה זה באמת מעניין.
    מה שקאמי אמר זה שהוא לא יכול לתמוך
    באנשים שמשתמשים בטרור ומעוניינים לפגוע
    באמו. הוא אמר שהמחוייבות המוסרית הראשונית
    שלו היא קודם כל לאמו, וזה בהחלט מעורר
    מחשבות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: