שלום חולבסקי – א מענטש

את שלום חולבסקי, ד"ר שלום חולבסקי, היכרתי באמצעות אחותי. היא היתה חברה של בתו, נאוה, מימי הצבא. יום אחד (לא זוכרת כבר באיזו שנה) הוקרן בטלויזיה סרט שסיפר על פרשת נויפלד. למי שלא זוכר או לא שמע לוי נויפלד היה סטודנט לרפואה שנחשד בשורת רציחות שאירעו בארץ בתחילת שנות השישים, כיוון שבדיוק בזמן שהרציחות בוצעו נעלם מביתו. באותם זמנים ניצולי שואה שכובדו מאוד בטקסים נחשבו למשוגעים ורוצחים בחיים, ולכן הסמיכו במשטרה את שתי העובדות האלה זו לזו – עובדת היעלמותו ועובדת הרציחות –  חיברו את שני חלקי המשוואה וקיבלו תוצאה: "חשוד ברצח". לא פחות. לימים התברר שנויפלד התאבד. זלדה שהזדעזעה מהמצוד הפראי שנערך אחרי נויפלד כתבה על הפרשה שיר נפלא "בחיק העשבים בכה" עם המילים הנפלאות:

 "אך הפחדים הבלתי נראים
שלחו באש רקמת השייכות
המסתורית, החבוייה,
לארץ ואשר בה.
את הצירופים שרפו הפחדים
ואת החוקים.

 ארמון גופו נפל תחתיו
בחיק העשבים בכה
האובד –
לעשבים סיפר
מה נוראה כלימת מך
לפגוש בוקר בוקר
את חמדת השמש."

בכל מקרה שלום חולבסקי הופיע בסרט. הסתבר שלוי נויפלד היה נער – פרטיזן יחד עם שלום חולבסקי, ושלום חולבסקי סיפר על היכרותו איתו, על כמה שחיבב אותו ואהב אותו, כי לשלום חולבסקי היתה נשמה גדולה, ולמרות שחווה חוויות קשות נותר אוהב אדם. בעקבות אותו סרט ראיינתי אותו והריאיון התפרסם בעיתון "כלבו" החיפאי. לצערי לא שמרתי עותק מהריאיון, אבל נאוה, בתו, סיפרה לי שהוא שמור בארכיון של אביה והיא תוכל לצלם לי אותו. מה שכן נותר בידי הוא מכתב שכתב לי שלום חולבסקי בעקבות הריאיון – אחד המכתבים החמים רחבי הלב והיפים ביותר שקיבלתי בימי חיי.  

זכורות לי עדיין הפגישות איתו ועם אשתו אידה (שנפטרה לפני כמה חודשים) במטבח בביתם שבקיבוץ. זכורים לי מאור פניו וטוב ליבו הפתיחות הגדולה שבה דיבר. איך ראה תמיד את חצי הכוס המלאה של הדברים. כשהזכרתי את היחס של בני הארץ לניצולי השואה, על איך שהתנכרו אליהם וזלזלו בהם, לא היה מוכן לומר על כך ולו מילה רעה אחת. "הם עשו מה שיכלו באותו זמן" אמר להגנתם. מי שלחם כנגד הנאצים הפך ללוחם למען המדינה, ולא הסכים לדבר בה סרה. הוא היה מה שביידיש – שפה שהיתה אהובה עליו – מכנים  "א מענטש."

היידיש הפגישה בינינו פעם נוספת. כשעלה בדעתי לתרגם שירים שלי ליידיש שאלתי את עצמי ממי אני יכולה לבקש שיעשה זאת עבורי ומיד נזכרתי בו. צלצלתי אליו ועצם הבקשה שלי ריגשה אותו. הוא רצה לדעת למה עלה בי פתאום רצון כזה. הסברתי לו שזאת השפה שהוריי דיברו בה כשלא רצו שנבין מה הם אומרים (כמו שאישי ואני דיברנו אחר כך אנגלית כשהילדים היו קטנים עד שהם כבר ידעו טוב מאיתנו). אבל היה ברצון הזה שלי יותר מכך. היידיש הרי היתה שפתם של יהודים רבים שנרצחו בשואה, ביניהם רבים מבני משפחתי, וחשבתי שלא נכון לתת לה להיכחד. רציתי לעשות משהו למען הישארותה, כדי לחבר אותה עם ההווה, ושירה הרי נכתבת תמיד בהווה – הווה שהוא תולדה של עבר והקדמה לעתיד. אחרי שתרגם את השירים קרא לי אותם בטלפון כדי שאדע איך להגות את המילים, ובעצם באופן הזה לימד אותי מעט יידיש, וגם הסביר לי מה ההתלבטויות שהיו לו בתרגום, בין איזו מילה לאיזו מילה התלבט מתוך רצון לשמור על המשמעות. אני זוכרת עדיין את קולו החם, המתנגן. היידיש נשמעה בפיו כמו שיר ערש.

ביום ראשון השבוע שלום חולבסקי נפטר. ההלווייה התקיימה ביום שני בקיבוצו עין השופט. כיוון שלא יכולתי להגיע להלווייה שוחחתי עם נאוה בטלפון והיא סיפרה לי דבר מה חשוב מאוד, שאני מרשה לעצמי לגלות כי נראה לי שהוא סוג של צוואה. נאוה סיפרה לי שאביה, שהקדיש את רוב חייו המקצועיים לחקר השואה והיה צלול עד  מותו, אמר ברגעיו האחרונים שחשוב לזכור את השואה, אבל לא צריך לזכור ה כ ל. יש דברים, אמר, שעדיף לשכוח, כי אם זוכרים אותם אי אפשר לחיות, והחיים חשובים מהזיכרון. תמיד אמרו בטקסי זיכרון על חיילים "ובמותם ציוו לנו את החיים" – האמירה הזאת הפכה עם הזמן לקלישאה, אבל במקרה של שלום חולבסקי, לוחם ומפקד, חוקר, סופר בעל אב וסב , זאת לא היתה קלישאה – זה היה באמת מה שציווה.

 מצרפת לזכרו של שלום חולבסקי היקר את שני השירים שתרגם עבורי. השירים הופיעו מאוחר יותר בספרי "עכשיו הזמן לומר אמת" ואני מצרפת אותם גם בעברית כפי שהופיעו בספר .

*

היינט שבת נאכמיטאג

האבן זיק צעגאנגען אין די בערג די שנייען

אלאנגע צייט ניט געקענט זיי בייקומען

זיי זיינען הארטער פון אונז

און שטארק ווי די פעלז'ן

 

פארנאכט-צוי

דער הימל צערויטלט, באצויג'ן מיט גאלד

פונקט ווי די עפ'ל און באר'ן

וועלכע דוּ האסט געקויפט אין סופער

פרייטיק בייטאג.

 

 

הפשרה

 

הַיּוֹם,  בְּשַׁבָּת בַּצָּהֳרַיִם

הֻפְשְׁרוּ בְּהָרֵינוּ שְׁלָגִים.

זְמַן רַב לֹא יָכֹלְנוּ לָהֶם.

הֵם הָיוּ קָשִׁים מֵאִתָּנוּ

וַחֲזָקִים כִּסְלָעִים.

לִפְנוֹת עֶרֶב

הַשָּׁמַיִם הֶאֱדִימוּ, הִזְהִיבוּ,

כְּמוֹ הַתַּפּוּחִים וְהָאַגָּסִים

שֶׁקָּנִיתָ בַּסּוּפֶּר

בְּיוֹם שִׁשִּׁי.

 

  

 

אליבע ליד

 

1

איך קום צוי דיר

ווי וואסער קומט צוי וואסער

כ' האב ניט קיין פיס

ס'זיינען גערעכט די פארצייטיקע דענקער זאגנדיק

די וועלט איז באשאפ'ן געוואר'ן דורך אַ ליבע

צויישן' ערד און הימל.

 

 

2.

זע נאר די בערג איינגעשרומפטע

ווי פון אזוי פיל ליבע

ווער'ן זיי באוואקסן מיט בוימער

ווי די פרוכט ווערט רייף.

 

אויך מיר זיינען באשאפ'ן געוואר'ן מיט גנאד

כי הויט און די ביינער אונזערע

זיינען נאר א צודעק און דער סקעלעט

פון דער-אָ זיסקייט.

 

זע נאר, ווי איך ווער פארוואנדלט אין צוקער

ווער צעגאנגען

אמאל בין ארוּסגווארפ'ן געוואר'ן פון אקליינע זעקעלע, אברוינע

אין א קאלטע מאשין, א שארע

אוויסגעמישט געואר'ן, געפארבט געוואר'ן העל

דערנאך אוו'נט האט זיק צעבושעוועט אין מיר

פינגער האב'ן געצויגן

און בין אויפגעגעס'ן געוואכ'ן ביז דער ענד – 

 

אבער איצטער

דאס אלע זיינען בלויז

 

 

3

א זכרון א אלטער, א וייטער

ווען איך קום צוּ דיר אפרישע, אור-אלטע, אייביקע

פונקט ווי די וואסער פון א רעג'ן –

פריער בין איך אויסגעגאס'ן געוואר'ן שפריצנדיקיבר,  ברויז'נד אויפן ברוק

איצטער גיי איך פארווערטס געלאס'ן און שטיל

און פליס

און דעם בארג-אראפ

פון דער גאס.

 

 

  שיר אהבה 

אֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ

כְּמוֹ מַיִם הַבָּאִים אֶל מַיִם.

צָדְקוּ הַקַּדְמוֹנִים כְּשֶׁאָמְרוּ

שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בְּמַעֲשֵׂה אַהֲבָה

בֵּין אֲדָמָה לַשָּׁמַיִם.

רְאֵה אֵיךְ הֶהָרִים מִתְקַמְּרִים, מִתְעַגְּלִים,

אֵיךְ מֵרֹב אַהֲבָה הֵם מַצְמִיחִים עֵצִים

רְאֵה אֵיךְ הַפְּרִי מַבְשִׁיל.

גַּם אֲנַחְנוּ נִבְרֵאנוּ כָּךְ, בְּחֶסֶד:

הָעוֹר שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ אֶלָּא הַכְּסוּת

שֶׁל כָּל הַמְּתִיקוּת הַזֹּאת.

רְאֵה,  אֲנִי הוֹפֶכֶת סֻכָּר,

מִתְמוֹסֶסֶת.

לְפָנִים נִזְרַקְתִּי, הִתְעַרְבַּלְתִּי,

נִצְבַּעְתִּי וָרֹד.

נֶאֱסַפְתִּי סְבִיב מַקֵּל דַּק מְאוֹד.

אַחַר כָּךְ רוּחַ פָּרְעָה בִּי,

אֶצְבָּעוֹת מָשְׁכוּ ,

נֶאֱכַלְתִּי עַד כְּלוֹת.

אֲבָל עַכְשָׁו כָּל אֵלֶּה

הֵם זִכָּרוֹן יָשָׁן, רָחוֹק,

כְּשֶׁאֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ

רַעֲנַנָּה, עַתִּיקָה , נִצְחִית

כְּמֵי גֶּשֶׁם.

קֹדֶם נִתַּכְתִּי עַל הַמַּרְצָפוֹת.

עַכְשָׁו אֲנִי מִתְקַדֶּמֶת

לְאַט וּבְשֶׁקֶט

בְּמוֹרַד

הָרְחוֹב.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רחל פרומן קומלוש  On מאי 29, 2011 at 7:51 am

    את נאוה הכרתי באוניברסיטה,בחוג לספרות ומאז קשרנו הדוקים,ממש משפחתיים,התארחנו חודש ימים במלחמת לבנון השניה בעין השופט,והלכנו עם שלום חולבסקי לחדרו והוא הסביר לנו ולידים,כיצד הוא עובד(בחדר מיוחד שהקצה לו הקיבוץ).אלתרמן כתב לו שהוא איש נעלה,ואכן אדם בעל תכונות נדירות. הוא אמנם מת ,אבל שוחחתי עם נאוה וברור שתימצא הדרך להנציח את פועלו וגם להמשיך אותו.איש שאפילו במותו מלווה את העצב ,אהבה וגם תקוה,אנשים כמוהו מאירים את העולם.
    אחותך רחל'ה

  • רחל פרומן קומלוש  On מאי 29, 2011 at 7:52 am

    ת נאוה הכרתי באוניברסיטה,בחוג לספרות ומאז קשרנו הדוקים,ממש משפחתיים,התארחנו חודש ימים במלחמת לבנון השניה בעין השופט,והלכנו עם שלום חולבסקי לחדרו והוא הסביר לנו ולילדים,כיצד הוא עובד(בחדר מיוחד שהקצה לו הקיבוץ).אלתרמן כתב לו שהוא איש נעלה,ואכן היה אדם בעל תכונות נדירות. הוא אמנם מת ,אבל שוחחתי עם נאוה וברור שתימצא הדרך להנציח את פועלו וגם להמשיך אותו.איש שאפילו במותו מלווה את העצב ,אהבה וגם תקוה,אנשים כמוהו מאירים את העולם.
    אחותך רחל'ה

  • חני שטרנברג  On מאי 29, 2011 at 12:15 pm

    היי רחל'ה,
    נחמד שאת מגיבה כאן:) את מוזמנת לבלוג הנוסף שלי ב"בננות" כדי לקרוא תגובות נוספות מרגשות ויפות. תודה לך על התיקון ההיסטורי – משום מה זכרתי שבצבא, אבל ברשומה כבר אשאיר כמו שכתבתי. לא ידעתי על אלתרמן, אבל אני יודעת שרבים וטובים החשיבו אותו מאוד ביניהם גם חיים באר וחיים גורי, אכן, אדם נדיר משכמו ומעלה. דור שמתמעט והולך. אנחנו שהיכרנו את הדור הזה יכולים לספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: