הצוואה הרוחנית של אתי הילסום

"אם נציל מהמחנות, באשר הם שם, רק את גופנו ותו לא, הרי היצלנו פחות מידי. כי הבעייה איננה אם האדם מציל את חייו בכל מחיר, אלא כיצד יצילם. לפעמים אני חושבת, שכל מצב חדש, אם טוב ואם רע, טומן בחובו את האפשרות להעשיר אותנו בתכונה חדשה. אם נפקיר בידי הגורל את העובדות הקשות, שהועמדנו בפניהן מבלי שנוכל לשנותן, ולא ניתן להן מקלט בראשנו ובליבנו כדי שיתעכלו שם ויהפכו לגורמים שיסייעו לנו לגדול ולהפיק מהן  משמעות, כי אז לא נהייה דור בר קיום. אכן, אין הדברים פשוטים כלל ועיקר, ואולי בשבילנו, היהודים, הם עוד פחות פשוטים מאשר לאחרים. ואף על פי כן, אם לא יהייה לאל ידנו להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה דבר מלבד גופינו הניצלים בכל מחיר, ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהייה זה פחות מידי. מתוך המחנות עצמם חייבות להקרין מחשבות חדשות, והבנה חדשה חייבת לזרות אור חדש לעבר גדרות התייל שלנו, ולהתמזג עם הרעיונות החדשים שחייבים לרכוש לעצמם מי שנותרו בחוץ במצבים שאט אט נעשים כמעט קשים ועקובים מדם במצבנו. ובחיפוש משותף וכן אחרי תשובות מבהירות לכל המאורעות הסתומים האלה, אולי יוכלו החיים המעורערים לצעוד צעד זהיר קדימה, לכן הנני סבורה שהסכנה גדולה כל כך בהיותנו שומעים ללא הרף ומכל עבר: "איננו רוצים לחשוב, איננו רוצים להרגיש. מוטב שנקהה את רגשותינו בפני הייסורים האלה."  כאילו הסבל – תהא צורתו ככל שתהא – אינו אף הוא חלק מהקיום האנושי."

                                                          *                         

 היומן של אתי הילסום שנכתב בשנים 1941-1943, ומופיע כספר "השמיים שבתוכי", נמצא דרך קבע על יד מיטתי. כשאני נופלת ברוחי, אני מושיטה יד לעברו, ואתי הילסום תמיד נמצאת שם בין דפיו ללחוש על אזניי את המילים שיצליחו להרים אותי. קראתי אותו עוד כשנקרא "חיים כרותים", וכבר אז הבנתי: אתי הילסום היא מישהי לרוץ איתה למרחקים ארוכים.

 אתי הילסום נולדה ב-1914 למשפחה יהודית משכילה ומתבוללת, קיבלה הסמכה למשפטים ולמדה פסיכולוגיה ושפות סלאביות. היא היתה ת עשרים ושבע כשהתחילה לכתוב את היומן. היא חיה באמסטרדם, ובעוד באירופה מתבצע "הפתרון הסופי" שמטרתו שבירת רוחם וגופם של היהודים – הכחדתם הן הפיסית והן הרוחנית – התאהבה ביוליוס ספיר – אבי ה"פסיכורולגיה", ובכוח ההתאהבות, כנגד כל הסיכויים ואולי דווקא בשל תחושת הסוף המאיימת, הצליחה לצמוח מבחינה אנושית ורוחנית ופיתחה השקפת עולם אלטרואיסטית רדיקאלית.

הציטוט לעיל לקוח ממכתב ששלחה ממחנה ווסטרברוק – מחנה אליו נשלחה על פי בקשתה מתוך רצונה לחיות בין בני עמה ולסייע להם ככל יכולתה. במחנה הזה עבדה בבית חולים, והיה לה אישור מיוחד ממועצת היהודים שאפשר לה לנסוע פעמים רבות לאמסטרדם. ידידיה באמסטרדם ניסו לשכנע אותה להסתתר, ופעם אחת נעשה אפילו ניסיון לחטוף אותה, אבל אתי סירבה,  וב- 7 בספטמבר 1943 נשלחה עם אביה ואמה ואחיה מישה – פסנתרן מחונן – לפולין. מחלון הרכבת השליכה גלוייה שבה כתבה: "יצאנו מהמחנה בשירה", ובדוח הצלב האדום נמסר שאתי מתה באושוויץ ב-30 בנובמבר 1943.

 המילים האחרונות ביומנה הן: "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים".

                                                *

 מדהים עד כמה "צוואתה" של אתי הילסום רלוונטית גם היום. כשקראתי שוב את דבריה חשבתי על כך שבמדינת ישראל מבחינות רבות היצלנו את הגוף – המדינה קיימת – אך נשאלת השאלה עד כמה נתנו לעובדות קשות שהועמדנו בפניהן, וגם גרמנו לאחרים לעמוד בפניהן מקלט בראש ובלב, כדי שיתעכלו שם ויהפכו לגורמים שיסייעו לנו לגדול ולהפיק מהן משמעות. 

 חשבתי שהייתי רוצה לחיות במדינה שמכבדת את צרכיה ואת צרכי שכניה,לא כופה את עצמה עליהם, מדינה שחיה ונותנת לחיות – מדינה שיוצרת צומחת ומתפתחת, מדינה שאתי הילסום היתה שמחה לחיות בה אילו נותרה בחיים.

                                                     *

 הנה עוד כמה קטעים שכתבה ביומן אחרי ששהתה במשך חודש ימים במחנה ווסטרברוק: 

"ברור שמדובר כאן בהשמדה טוטאלית! אבל הבה נישא גם אותה בכבוד."

"אין בי שירה, אין בי אלא פיסת אלוהים שיכולה לצמוח ולהיות לשירה. 
במחנה כזה צריך שיהייה משורר אשר יחווה את החיים בו כמשורר ויוכל לשיר עליהם." 

"בלילות היה ממלא אותי לפעמים רוך עצום והייתי שוכבת ערה, והמאורעות והרשמים הרבים מידי, של יום ארוך מידי, היו עוברים לנגד עיניי והייתי אומרת בלבי: "מי ייתן ואהייה הלב החושב של המחנה."

השמיים שבתוכי – יומנה של אתי הילסום  1941-1943, כתר הוצאה לאור. תרגום: שולמית במברגר הקדמה: אהרן אפלפלד  אחרית דבר: י.ח. חארלנדט

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On מאי 2, 2011 at 7:55 am

    היי חני,

    את יודעת שהיומן של אתי הילסום הפך לסוג של תורה להרבה מאוד צעירים?
    מאוד מעניין איך הדברים האלו שבסך הכל כתבה לעצמה ביומנה והיו אמורים להישמד ולהיעלם (עפ"י התוכנית הנאצית) מקבלים חיים משל עצמם וכוח והשפעה.

    לפני שנה אני חושבת כתבי עליה ועל הלן בר (והיומן המופלא שלה) ועל אירן נמירובסקי.
    אם מעניין אותך זה נמצא כאן:
    http://2nd-ops.com/esty/?p=66363

    • חני שטרנברג  On מאי 2, 2011 at 1:47 pm

      היי אסתי,
      תודה רבה, קראתי בעניין רב, ואני חושבת שאת צודקת מאוד בעניין הקול הנשי המיוחד. היחסים של אתי עם ספיר היו לא פשוטים בכלל מבחינתה, והפתיחות שבה היא דנה בהם מאוד מרשימה ( גם בימינו )ונותנת השראה.

  • שוֹעִי  On מאי 2, 2011 at 8:15 am

    חני יקרה,
    תודה רבה על שהזכרת את אתי הילסום. התוודעתי אליה רק בחודשים האחרונים, לאחר ששמעתי אודותיה מידידה. יש משהו בהגיונותיה שהוא סף-נוצרי. כלומר, נוטל את תפקידו של ישוע על הצלב, כפי שאבות הכנסייה הבינו אותו, כמכפר על חטאי האנושות. אני חלילה לא אומר זאת בביקורת כלשהי. איך ניתן לבקר את מי שמנסים למצוא גם בסבל ובמוות משמעות.
    ראיתי שאסתי הזכירה גם את הלן בר ואת אירן נמירובסקי.
    אני מזכיר גם את סימון וייל.

    אבל יותר מכך, אני מזכיר את ז'ן אמרי במסה שלו 'האינטלקטואל באושוויץ' הכותב על הקושי הנורא להיות אתאיסט אגנוסטיקן דווקא באושוויץ. כלומר, לקושי לקבל את האימה, הסבל והמוות, כמו-שהם מבלי לחפש ולמצוא בהם ערך דתי או אידיאולוגי.

    • חני שטרנברג  On מאי 2, 2011 at 2:09 pm

      שועי יקר,
      מסכימה איתך מאוד לגבי הפן הנוצרי. אפילו חלפה בי מחשבה שאילו היתה נוצריה אולי היתה נחשבת אפילו לקדושה. ובמובן מסויים זה לא מפתיע שהרי רבים מחבריה היו נוצרים והיא היתה חשופה לספרות העולם. בכלל משפחות מתבוללות רבות באירופה הושפעו מתפישות עולם נוצריות. מה שיפה אצלה זה שלמרות זאת חשה את עצמה גם מאוד יהודייה, ואולי יותר מאשר נוצרייה או יהודייה פשוט בנאדם שמזדהה עם הסובלים ורוצה לחלוק איתם את גורלם.
      לגבי ז'אן אמרי: לפי מיטב ידיעתי הוא טען שהאינטלקטואליזם שלו לא סייע לו כלל באושוויץ, ואולי אפילו להיפך, התמוטט לגמרי וההתמוטטות הזאת הפריעה לו לשרוד. בהמשך הפריע לו מאוד איך העולם ממהר לחזור למסלול ולדהור קדימה, בעוד הניצולים נותרו עם כאביהם מאחור.
      אני נזכרת עכשיו בויקטור פרנקל – גם הוא אינטלקטואל – שסיפר מה בעיקר סייע לו לשרוד: אהבתו לאשתו וספר שרצה לכתוב. אלה נתנו משמעות לקיומו, והרי זה בראש וראשונה מה שנדרש – למצוא משמעות לקיום בעולם שעצם הקיום מאויים בו מידי יום.

  • שוֹעִי  On מאי 2, 2011 at 7:16 pm

    חני,
    אמנם אמרי טוען כי האינטלקטואלים סבלו באושוויץ סבל כפול ומכופל, אך גם בהם הוא מבדיל בין הדתיים והקומוניסטים שלפחות הבינוּ מבחינה דוגמטית איך עליהם לחשוב על אודות סבלם, ובין הספקנים, שמעודם התנחמו בספרים ובפלורליזם ובחופש הניבט מהם, וכעת הגיעו למציאות איומה, שאין בה ולא קורטוב מתנחומי הפילוסופיה ואף לא מגאון רוחו של האדם.

  • חני שטרנברג  On מאי 3, 2011 at 4:27 pm

    שועי,
    אין לי ספק שאדם היה צריך להאמין במשהו, להיאחז במשהו, כדי לשרוד. לקוות. מהבחינה הזאת הפילוסופיה המערבית שעיקרה הטלת ספק וביקורת נראית לי כמו משענת קנה רצוץ, ולא שחס וחלילה יש לי ביקורת על אופן ההתמודדות של אמרי, להיפך. אני מעריכה מאוד את היכולת שלו לא להתפתות למיני דוגמות שנראו לו שקריות. זה מזכיר לי הצגה, שפעם ראיתי של חנוך לוין שבה הגיבור הכריז שוב ושוב "אותי לא הצליחו לרמות" – משהו כזה. זאת היכולת של האינטלקטואל לא להתפתות לאופיומים להמונים למיניהם, וזה משהו שאני מאוד מעריכה, אבל מצד שני הרי העולם לכשעצמו הוא חסר משמעות – את המשמעות על האדם לחפש ולמצוא – זה מה שויקטור פרנקל הבין, ומהבחינה הזאת אני חשה קרובה אליו. בכל מקרה יש לי בבית ספר פרוזה שאמרי כתב – רופא כפרי – שבו הוא בעצם תוקף את פלובר ובאמצעותו את הבורגנות הצרפתית. עוד לא התעמקתי בו, אבל עשית לי חשק, ואחפש גם את ספר המסות שלו.

  • רחל פרומן קומלוש  On יוני 12, 2011 at 8:21 pm

    את היומן הזה קראתי לפני שנים כשיצא לראשונה לאור בתרגום עברי ומאד התרשמתי מהכנות ומהתבונה של הכותבת.זכיתי לעסוק י ביומנים שנכתבו בשואה כשהנחיתי תלמידה בנושא שלמרבה הפלא לא עסקו בו כמעט,באיזו מידה יומנים פרטיים שנכתבו בתקופת השואה מהווים גם מקור היסטורי. את אחת הכותבות תמרה אפילו הצלחנו לראיין בהיותה בת 64 אודות היומן שכתבה כנערה בת 16. הראיון הזה היה מרגש ואני חושבת לעצמי כיצד הייתה אתי הילסום מגיבה לשאלות על היומן כאשה מבוגרת.למה כתבה?למי כתבה? וכיצד היא מתייחסת כאדם מבוגר למה שכתבה.כקוראת הוקסמתי.לא יכולתי להימנע מהשוואת היומן של אתי הילסום ליומן שכתבה נערה אחרת אנה פראנק שבמשך שנים רבות הרגשתי אליה קרבה נפשית עצומה.
    לפני כמה חודשים מצאתי ביו-טיוב סרטון ובו מופיעה אנה פראנק בחלון ביתה באמסטרדם ,עוקבת במבטה אחר זוג בבגדי חתן וכלה שיורד במדרגות לפני ביתה ומעיפה מבט לקומות שמעליה.אפילו עכשיו כשאני כותבת אני מרגישה צמרמורת רק מזיכרון הסיטואציה הזאת.אתי הילסום,אנה פראנק,כותבי היומנים האחרים הם ניצוץ האנושי בתוך הזוועה.לפני כמה חודשים נמצא יומן של ילדה במקום שהונח,במחבוא
    .היומנים האלה מבחינתי הם טקסטים שהיד רועדת כשהיא הופכת את דפיהם,ערכם האנושי הוא עצום וגדל מבחינתי אפילו יותר עם כל שנה עוברת .לכן יש חשיבות רבה בעיני לפוסט הזה.

  • חני שטרנברג  On יוני 13, 2011 at 8:20 am

    נכון, רחל'ה. קראו לו אז "חיים כרותים".
    ואני זוכרת גם את תמרה.
    אתי הילסום רצתה להיות סופרת, ואני משערת
    שזה גם מה שהיתה הופכת להיות ובעצם כבר היתה.
    המיוחד ביומנים של אנה פרנק ושלה הוא
    הכישרון הספרותי – היכולת שלהן להביע את
    רגשותיהן ומחשבותיהן ואצל אנה פרנק זה מדהים
    במיוחד בגלל גילה הצעיר.
    לכל האנשים יש רגשות ומחשבות, אבל למי שניחן
    כמוהן בכישרון ספרותי יש גם יכולת להביע אותם
    וזה מסביר למה ספרות חשובה.
    תודה לך על דברייך היפים 🙂

  • ציפי זיו משיח  On יולי 4, 2013 at 8:35 pm

    מעורר השתאות! לחוות את השמים שבתוכה בתנאים כ"כ ארציים…

  • חני שטרנברג  On יולי 14, 2013 at 5:36 pm

    תודה רבה לך , ציפי. התחושה שמעוררת הקריאה ביומנה של הילסום הוא שהתנאים הקשים שבהם היתה כמו העצימו את השמיים שבתוכה, וזה אכן, מעורר השתאות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: