בעקבות רוברט ואלזר

חיפשתי ספר. הוא לא היה בחנות שבה חיפשתי אותו, אבל היה בה מבצע של ארבעה ספרים במחיר של ספר אחד, אז במקום הספר שרציתי קניתי ארבעה אחרים, כי אני אוהבת מאוד לקרוא, למרות שרוב הפעמים אני לא מצליחה לסיים את הספרים שאני מתחילה.

מכל מקום לא וויתרתי והמשכתי וחיפשתי את הספר שרציתי ומצאתי אותו בחנות אחרת שלא היה בה מבצע.  כיוון שכבר הייתי בה קניתי עוד ספר אחד. עכשיו יש לי את הספר שרציתי, ועוד חמישה שלא רציתי, ואני קוראת פעם בזה ופעם בזה. ככה אני לא מודאגת ובטוחה שעכשיו לתקופה ארוכה יהייה לי מה לקרוא.

אי אפשר להגיד שאני לא אוהבת את הספרים שאני קוראת,  אבל הכי מכולם אני אוהבת את הספר שרציתי לקנות. אותו כבר סיימתי והתחלתי לקרוא מחדש. כתב אותו רוברט ואלזר, איש שהחופש היה חשוב לו יותר מכל. החופש להיות הוא עצמו. על החופש הזה אמר לחבר שלו קארל זליג שגם צילם את הצילום שלו שבכריכה: "החירות היא הקרקע היחידה שעליה סופר יכול ליצור. כל עוד התנאי הזה לא מתקיים, אני מסרב להמשיך לכתוב. לא די בכך שמעמידים לרשותי   חדר נייר ועט".

הוא אמר את זה כששהה במקום שבו התנאי הזה לא התקיים. בית מחסה לחולי נפש שאליו הועבר כנגד רצונו. לפניו היה בבית מחסה לחולי נפש שבו אשפז את עצמו מרצונו, ובו המשיך לכתוב. חוץ מלכתוב אהב גם לטייל , ועשה טיולים ארוכים ברגל. בזה הוא המשיך גם אחרי שהפסיק לכתוב. באחד הטיולים האלה נפל על השלג וכך הסתיימו חייו.

בצילום שצילם אותו קארל זליג שמופיע בכריכת הספר אפשר לראות איך הוא מתאים ולא מתאים לתקופה שבה חי. כמו אנשי התקופה הוא לובש בצילום חליפה של שלושה חלקים וגם עניבה שמוסטת מעט הצידה, והוא מחזיק מטריה וכובע במין התנצלות כאומר אין ברירה מוכרחים להחזיק חפצים כאלה לפעמים, ויש לו פנים עדינים ואווריריים, והוא עומד במין פיסוק קל כאילו כל רגע הוא יכול להינתק מהאדמה ולעוף. 

הנה, לסיום, כמה מילים שכתב בעצמו על כתיבתו: 

"אני עדיין חי ואסיר תודה על כך, ואולי יורשה לי להכיר תודה על שאני מוכן ללכת יד ביד עם עצמי. אם כתבתי לפעמים באופן ספונטני, אולי זה נראה קצת מצחיק לרציניים להחריד. אבל ערכתי נסיונות בתחום הלשון בתקווה שבשפה מצוייה עדיין איזו חיות לא מוכרת, שעונג הוא לעורר אותה. כיוון שרציתי להתרחב והענקתי לרצון הזה קיום, אולי מתחו עליי ביקורת פה ושם. מאמצים תמיד יהיו מלווים בביקורת." 

                                                                                                                                                                                                    מתוך הסיפור "המאמצים שלי"

 רוברט ואלזר, איש שלא הבחין בשום דבר, ספריית פועלים. תרגום מגרמנית: רן הכהן. בחירה ואחרית דבר: נגה אלבלך

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On פברואר 15, 2011 at 4:56 am

    קראתי רק את "עוזר לכל עת" שלו, לפני עידן ועידנים. אבל עשית לי חשק לחזור אליו. תודה.

  • נועם לסטר  On פברואר 15, 2011 at 7:09 am

    מעניין במיוחד היחס שלו לחופש, והרי גם לפני שאשפז את עצמו חיפש וגם מצא משרה של משרת. חופש מתוך צייתנות מוחלטת. אחת החידות הוולזאריות.
    .
    גם עידן לנדו כתב על ואלזר, וגם אני.

  • חני שטרנברג  On פברואר 15, 2011 at 11:32 am

    היי מרית, מקווה שתחזרי. שווה לגמרי.
    נועם, בעקבות מי אתה חושב יצאתי לחפש את הספר? בעקבותיך. וגם קראתי את מה שכתב עידן ואהבתי. הפוסט שלו זרז אותי להעלות גם את שלי.
    לגבי סוגיית החופש. לתחושתי ואלזר מבדיל בין חופש פנימי לחיצוני. העובדה שאדם מאושפז בבית חולים לחולי נפש, לכאורה הכלא הכי גדול שיש, לא מונעת ממנו להרגיש חופשי. עובדה שבחר להיות בו וגם המשיך לכתוב בו. רק כשהועבר למקום שלא רצה להיות בו הפסיק לכתוב. שמתי לב שהרבה מהסיפורים שלו מסתיימים בתחושה של חופש, שחרור. בכך הוא שונה מאוד מקפקא. לואלזר הכתיבה סוללת דרך לחופש, ואילו קפקא מסתבך בתוך מבוך שמתוכו הוא מתקשה לפרוץ. יש גם הבדל ביכולת
    לאינטימיות. אני מתרשמת שהיא קיימת יותר אצל ואלזר.

    • אדם  On פברואר 17, 2011 at 7:46 am

      גם אני נהניתי מאוד מהספר המקסים הזה. נהניתי גם מהרשימה.
      הרשו לי להעיר שמן הראוי היה לתת קרדיט למתרגם (במיוחד כשמביאים ציטוטים נפלאים מתוך הספר). אולי אפשר לתת קרדיט גם לאחרית הדבר שכתבה העורכת.
      בכל מקרה – רוצו לקרוא!

  • חני שטרנברג  On פברואר 17, 2011 at 3:48 pm

    תודה רבה, אדם. מקבלת בהחלט את ההערה שלך, ואני כבר מוסיפה את הקדיטים בגוף הפוסט.

  • עריכה לשונית  On פברואר 19, 2011 at 6:48 pm

    מאיר שלו אמר פעם שלא חייבים לקרוא/לסיים ספר בכוח, אפשר להניח אותו בצד, אם הוא לא מרתק אותנו. לא נכפה על עצמנו ספר משעמם.

  • חני שטרנברג  On פברואר 20, 2011 at 2:25 pm

    מסכימה איתו לגמרי, ויחד עם זאת קרה לי כבר שספרים שלא עניינו אותי בתקופה מסויימת, מצאו מסילות אל לבי בתקופה אחרת. אבל להכריח – לא. אני לא מכריחה את עצמי אף פעם, ובגלל זה יש כל כך מעט ספרים שאני מסיימת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: