אדמכלב

בהתחלה הוא עוד דמה לבנאדם ורק הניבים שחשף בזמן שדיבר הזכירו לי כלב. אפילו לא דיבר אליי, אלא סתם ככה, לחלל העולם:  "אני שונא אותם" נבח "מה תעשו לי? שונא אותם סתם ככה, בלי סיבה, רק מפני שהם מה שהם, אסור לי?"

כיוון שאיש מהעוברים ושבים לא ענה לו, בטחונו גבר והוא המשיך ואמר: "אני רוצה גם לנדות אותם, להעיף אותם לכל הרוחות, שייעלמו משדה הראייה שלי, הם פשוט מגעילים אותי וזהו".

בשלב הזה גופו כבר היה מלא שערות, והבחנתי באדם שעומד במדרכה מולו ונושא בידו שלט מחאה. האדמכלב כיוון אליו את הנביחות, אבל נושא השלט שתק כאילו הנביחות אינן מכוונות אליו.

לרגע חשבתי שהוא חרש, אבל אז עברה מכונית שצפרה והוא הפנה את מבטו לעברה. חשבתי שאולי כנושא שלט מהסוג הזה הוא כבר רגיל לנביחות כאלה, ומי יודע, אולי הוא אפילו מרוצה מכך שמישהו סוף סוף עוצר מולו ומתייחס אליו. שאר האנשים  קראו את השלט תוך כדי הליכה והמשיכו בדרכם. בינתיים האמדכלב צימח זנב, המשיך לנבוח על נושא השלט בלי לזוז מהמקום.

גם אני קראתי את השלט תוך כדי הליכה,  כי רציתי להספיק להגיע לדואר לפני שעת הסגירה. היה לי קובץ שירים שרציתי להוציא לאור. התלבטתי הרבה זמן אם בכלל כדאי לי. הוצאות לאור דורשות תשלום מהמשוררים, לא מסייעות ביחסי ציבור, וחנויות הספרים בקושי מחזיקות את הספרים על המדפים, כך שלמשוררת לא ידועה אין כמעט סיכוי שישמעו עליה ועל שיריה. למרות זאת החלטתי בסוף לשלוח. בעיקר מפני שהיו לי כבר המון שירים ורציתי לשחרר אותם לעולם.

האדמכלב נטש את עמדתו מול נושא השלט, והתחיל ללכת אחריי. חשבתי שאולי הוא מריח את הריח של הכלבה שלי, שליטפתי לפני שיצאתי מהבית. ליטפתי אותה כי היא נראתה לי מדוכדכת ועצובה. בזמן האחרון הייתי עסוקה מידי בשירים שלי עד ששכחתי אותה. הליטופים, אכן, שימחו אותה, אבל את האדמכלב לא היה לי שום חשק ללטף. הכלבה שלי היתה נעימה ונוחה ושוחרת טוב, ואילו הוא נראה שוחר ריב ומדון, ומחפש טרף.

הייתי כבר די קרובה לדואר,  כך שיכולתי לראות מבחוץ את השעון הגדול שהיה תלוי בפנים. שעת הסגירה התקרבה והגברתי את צעדיי. נותרו לי רק  עוד כמה צעדים כדי להגיע לדלת הזכוכית,  אבל דווקא אז נעצרתי פתאום – עצירה שהפתיעה אפילו אותי – ופניתי לאחור והיבטתי היישר לתוך עיניו ואמרתי לו: "אני מתביישת בך. מתביישת בהתנהגות מלאת השנאה שלך." כיוון  שהתרגשתי קולי השתנה והפך צווחני. זאת לא הייתי אני הרגילה, בקושי היכרתי את עצמי.   

לרגע נדמה היה לי שנבהל, שאולי הוא לא רגיל שעונים לו,  אבל הוא התאושש מהר ואמר בלעג: "כותבת שירים, הא?" השקית שבה הינחתי את קובץ השירים היתה שקופה, ושיערתי שהצליח לראות בעדה. ידעתי גם שחושיו של כלב חדים מחושיו של אדם. למרות שמוחי המשיך לפעול לא הצלחתי למצוא תשובה שתשתיק אותו, והוא המשיך ואמר: "ואת בטח חושבת שהשירים שאת כותבת מעניינים מישהו".  

מרוב בהלה השקית נשמטה מידי והדפים התפזרו על המדרכה. הרי חששות כאלה עלו בי  ממילא. לא הייתי זקוקה לו בשביל זה.  הוא ניגש ורחרח את הדפים כאילו ביקש לאכול אותם. משהדבר לא התאפשר רק עיווה את פניו ואמר: "הם לא מעניינים אף אחד".

נפגעתי ופניי התאדמו. כדי שלא ייראה זאת,  מראה שבטח היה  מסב לו הנאה,  התכופפתי ואספתי את הדפים מהמדרכה, והוא נזכר פתאום במה שהטחתי בו קודם ואמר: "ולמי בכלל אכפת שאת מתביישת" והמשיך: "את יכולה להתבייש לך כמה שאת רוצה, לאף אחד לא אכפת ".

נשאתי את עיניי אל נושא השלט. לא הייתי מאוד רחוקה ממנו,  וחשבתי שאולי הצליח לשמוע את השיחה הלא נעימה,  ויירצה לעזור לי, אבל הוא לא נע ולא זע. או שלא שמע, או ששמע ומסיבותיו שלו לא רצה להגיב.  לא רצה להתערב. הצטערתי בעצמי על שהתערבתי. אילו שתקתי לא הייתי חשה עכשיו אי נעימות. המשכתי לאסוף את הדפים בדממה. חיפשתי מה להגיד, איך לענות, אבל לא מצאתי. יכולתי להגיד לו:"לאף אחד גם לא אכפת ממך" אבל לפחות מבחינתי זה לא היה נכון.  בסוף,   כשהדפים היו שוב בתוך השקית, הזדקפתי ועניתי לו: "כשהעלבונות האלה יוצאים מהפה שלך הם נשמעים כמו מחמאה". זאת היתה תשובה לא רעה. הייתי די מרוצה מעצמי. היא אמנם לא היתה אופיינית לי, אבל גרמה לי להרגשה טובה.  הגיע לו שיענו לו. שמחתי על שלא שתקתי. הוא נראה קצת מופתע, כאילו לא ציפה ממני לתשובה כזאת, וחיפש העלבה נוספת, אבל לא חיכיתי עד שימצא אותה.

פתאום הבנתי שאם אפנה  לו עורף לא אראה אותו יותר, וזה בדיוק מה שעשיתי – הסתובבתי, עשיתי עוד צעד אחד או שניים, פתחתי את דלת הדואר וסגרתי אותה מאחוריי.  בתוך הדואר פעל מיזוג אויר ולכן בכל מקרה היה צורך להקפיד על הסגירה.

הוא לא הבין שיש בינינו עכשיו מחיצה. כיוון שהמשיך לראות אותי חשב שיוכל גם לגשת אליי,  וחשף את ניביו והתקרב, אבל נתקל בזכוכית.

הוא המשיך לעמוד עוד כמה שניות מחוץ לדלת, ומשהבין שלא יצליח להיכנס פנה והלך. תוך כדי הליכה שב והפך לבנאדם. מאחור נראה כמו אדם רגיל, ובמהרה לא הצלחתי לשוב ולהבחין בינו לבין האחרים. 

בדרך חזרה ראיתי שוב את נושא השלט.

מישהו בדיוק הגיע כדי להחליף אותו.  נושא השלט אמר לו: "סוף סוף. חשבתי כבר שלא תבוא", והמחליף התנצל על האיחור ושאל איך עברה המשמרת. נושא השלט אמר שלא היו אירועים מיוחדים, ולא הזכיר כלל את האדמכלב.

בשלב הזה כבר הייתי די רחוקה מהם. היה ערב יפה של אמצע החודש. הירח בדיוק זרח ונראה צהוב ועגול כמו שמש. בשמיים נראו כמה כוכבים, וציפורים צפצפו את צפצופיהן האחרונים לפני בוא החושך.   

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: