מלובה אליאב ללוחמי השייטת

לפעמים אירועים מצטרפים זה לזה באופן יוצא דופן, מטלטל. כך קרה כשיום אחרי שלובה אליאב נפטר, ארע אסון המשט. לובה אליאב היה מפקד האונייה "חיים ארלוזרוב" שהביאה ארצה את אמי, שהיתה אז מעפילה – נערה צעירה למודת סבל ומלאת תקוות. חשבתי על התקופה ההיא, שבה הבריטים  חסמו את חופי הארץ, ולא נתנו לאנשים לעלות. כמובן, כל ההשוואות לוקות בחסר, אף פעם אי אפשר להשוות באופן מלא תהליכים היסטוריים – תמיד יימצאו ההבדלים, ובכל זאת, כשארע אסון המשט לא יכולתי שלא להיזכר בספינות ההן, שעל אחת מהן היתה אמי, ולחשוב שבמידה רבה התהפכו היוצרות  – פעילי הספינות הפכו ל"יהודים" ואנחנו הפכנו ל"בריטים". 

אני לא תמימה. מובן  שהמניע של חלק ממהמארגנים לא היה הסיוע ההומניטארי, אלא הרצון להפנות את תשומת לב העולם למצור על עזה, ולהציג את מדינת ישראל כתוקף אכזרי,  אך נשאלת השאלה האם זו אינה מטרה לגיטימית מבחינתם. האם אנו עצמנו לא היינו פועלים בדיוק באותו אופן אילו היינו אנחנו הנצורים.

נזכרתי גם בסיפור דוד וגוליית – סיפור תשתיתי בתולדות עם ישראל, וחשבתי לעצמי שגם כאן חל היפוך. אנחנו, "הלוחמים הפלישתים", באנו מצויידים במסוק ובלוחמי קומנדו מיומנים בעוד ה"פעילים הישראלים" באו מצויידים ברוגטקות, וכן, גם בסכינים, אלות, ולומים, אבל אלה בשום מקרה אינם עומדים בפרופורציות לשריון הכבד שלנו.

בעניין זה בולט מאוד הפער בין האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו – מותקפים נצחיים, ובין האופן שבו אנחנו נראים לאחרים – מתקיפים אכזריים של אזרחים. ההסברים שלנו, שלוחמי הקומנדו צויידו בכדורי פיינטבול וניתנו להם הוראות לפתוח באש רק אם יותקפו ויעמדו בסכנת חיים, ושכך, אכן, נהגו,  מסברים אולי את אוזנינו, אבל לא את אוזניהם של אחרים. האמת היא שלי עצמי הם נראים מופרכים, ולא מפני שאני לא מאמינה להם, אלא מפני האבסורדיות שבהם. אם לא התכוונו להתקיף למה שלחנו לוחמים? האם לא מובן וברור ששליחת מסוק ולוחמי קומנדו המשתלשלים מחבלים היא פעולה התקפית? למה לא הודענו מראש על כוונותינו? אילו היינו בצד השני האם לא היינו חושבים גם אנחנו שמדובר בסיפורים אפולוגטיים? בשקרים? 

עושה רושם שיותר ויותר אנחנו מסריטים לעצמנו סרט פעולה אמריקאי, שבו רמבו – ישראל – נלחם נגד כל מי שמתנגד לו, ושעוד מעט נישאר בו הצופים היחידים. אפילו האמריקאים מתחילים לנדוד לאולמות אחרים, וזאת, בעיניי, הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לנו – הסכנה שנאבד את ידידינו. בל נשלה את עצמנו: אנחנו לא קיימים כאן רק בזכות עוצם ידינו, אלא הרבה בזכות עוצם ידיהם של ידידינו. איננו יכולים להרשות לעצמנו לסמוך רק על כוחנו. בריתות ושיתופי פעולה עם מדינות אחרות הם ערובה לבטחוננו. מוטב שלא נשכח שגם ההחלטה על הקמת המדינה התקבלה במועצת האומות המאוחדות, ובלעדיה ספק אם היינו קיימים היום.

יש מי שאומרים על פעילי המשט "אבל אלה לא אנשי שלום" והם ודאי צודקים, היו בין פעילי המשט אנשים שנהגו באלימות, אבל האם אנחנו לא היינו אלימים כשלחמנו למען החופש שלנו? והאם לא רצינו בו זמנית שלום? האם אנחנו התופסים את עצמנו כאנשי שלום לא הופענו כאלימים כאשר שלחנו מסוק ולוחמי קומנדו מיומנים כנגד אזרחים?

מה שבלט מאוד באמצעי התקשורת הוא העיסוק הגדול בנזקים שנגרמו לנו – התדמיתיים –  ועיסוק קטן ביותר בנזקים האמיתיים – בשר ודמים שנגרמו – ל"צד השני" – ההרוגים, הפצועים.  ומיהו הצד השני? אזרחים, שלפחות בחלקם הם פעילי שלום ולוחמי חופש – האם ראוי למדינת ישראל שאנשים כאלה ייחשבו לאויביה? שיסולקו מכאן כפולשים בלתי רצויים? אפילו רק לצורך התדמית שכל כך חשובה לנו – גם אם לא מעריכים את פועלם האמיתי ולא מאמינים להצהרותיהם –  יש לקבל אנשים כאלה באופן מכבד ותרבותי, ולא לשלוח אליהם מסוק וחיילים שמשתלשלים מחבלים כאילו היו כולם אוייבים. 

תדמית לא נוצרת יש מאיין. היא נובעת מפעולות מסויימות, מדיבורים. עושה יותר ויותר רושם שאיננו מודעים לאופן שבו המעשים והדיבורים שלנו נראים ונשמעים.נכון. גם אנחנו שומעים קולות מאיימים ורואים מראות מפחידים, ויש בנו פחדים קמאיים שההיסטורייה העצובה שלנו דאגה להעמיק. גם כיום כשאנחנו חזקים ומחומשים אנחנו עדיין פוחדים שישמידו אותנו. הפחד הזה קיים בכל יצור חי, אבל יותר ויותר אני מבינה, שמי שמניח לפחד לנהל אותו סופו לפחד תמיד.

כבר אמרו לפניי: גיבור הוא לא מי שלא פוחד, אלא מי שמתגבר על הפחד, ונראה לי שהגיע הזמן להתגבר על הפחדים שלנו. הגיע הזמן להיות אמיצים – להבין ש"בצד השני" – חיים בני אדם כמונו בדיוק – בני אדם שרוצים לחיות בדיוק כמונו, ופוחדים מאותם דברים. זאת צריכה להיות הנחת העבודה לכל דו שיח בכל רמה שהיא.

האם אנחנו, כשהיינו מדינה בדרך, רצינו שיטילו עלינו סגר ימי? מובן שלא, וגם מצאנו דרכים לעקוף את הסגר. הגיע הזמן להיזכר לא רק באותו חלק של ההיסטוריה שלנו, שבו טבחו בנו, באותו חלק שבו היינו אזרחי מדינות שלא הגנו עלינו כפי שהגנו על אזרחיהן האחרים, אלא גם באותו חלק בהיסטוריה שלנו שבו לחמנו למען חירותינו, שבו חלמנו להיות "עם חופשי בארצנו". הגיע הזמן לשאול את עצמנו שאלות בסיסיות הנוגעות לחירות האדם באשר הוא, אפילו אנחנו רואים בו אוייב מסוכן המעוניין להשמידנו. הגיע הזמן להיזכר באותו חלק בהיסטוריה שלנו, שבו אומות אחרות הצביעו למען קיומנו ותמכו בדרכינו. גם אנחנו וגם הפלסטינים רוצים ערבויות לבטחוננו – האם בלתי אפשרי להגיע למצב שבו שני הצדדים יחושו בטוחים? 

וכמה מילים בנוגע ללוחמי השייטת. מדובר בילדים של הורים בני גילי, בנים של חברים, שראו בטלוויזייה איך שלחו את בניהם – נערים צעירים חדורי מוטיבציה אישית ורצון לתרום לחברה שבה הם חיים – למשימה בלתי אפשרית שלא יכלה להסתיים אלא בכישלון, שכן, במבחן המוסרי – אתי, פעולה כזאת – גם כשהיא מסתיימת בניצחון מבצעי – לא תיזקף לזכותם של מבצעיה. 

אלא שכשלונה של הפעולה אינו נזקף בשום פנים ואופן לחובתם של הלוחמים. לצפות מהצעירים האלה להיות ביקורתיים כלפי המשימות המוטלות עליהם, כשכל רצונם הוא להוכיח את עצמם כראויים ליחידת העלית שבה הם משרתים – זאת ציפייה מופרכת. הכישלון לא מוטל בשום פנים ואופן לפתחם, אלא לפתחם של שולחיהם.

מעבר לבעייה המוסרית של עצם המצור, מדובר כאן בקונספצייה בטחונית שלמה שנכשלה, כפי שנכשלה קוספציית  "קו בר לב" במלחמת יום הכיפורים. היינו בטוחים אז (או לפחות רובנו) שקו בר לב ייגן עלינו והיינו המומים כשהוא לא עמד בציפיות שתלינו בו.  מסתבר שגם המצור  לא מצליח להגן על בטחוננו, ולהפיל את שלטון החמאס, כי שציפו "בוניו". להיפך. השתלשלות העניינים האחרונה מוכיחה שהוא מחבל בביטחון הזה, מעצים את הלגיטימיות של חמאס, ופוגע בלגיטימיות של ישראל. תהליך ההתפכחות שעברה החברה הישראלית בעקבות מלחמת יום הכיפורים הביא  במידה רבה את השלום עם מצריים. מי יודע, אולי גם הפעם תצליח החברה להתפכח מהקונספציה השגוייה ובעקבות ההתפכחות יגיע השלום –  הפעם עם הפלסטינים. לצורך כך יש לעצור ולהשמיע קול  מחאה – לא להניח למשט לחלוף כלא היה, ולהמשיך הלאה לאסון הבא, כפי שאנחנו נוהגים בדרך כלל לעשות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חני שטרנברג  On יוני 3, 2010 at 5:02 am

    שלום משה,

    התגובה שלך הגיעה בטעות לפוסט הקודם, אז קודם כל אני מעבירה אותה לפוסט הנכון ואח"כ אענה. (דרך אגב: יש לך מושג איך עושים שהתגובות יעלו מיד, בלי צורך לאשר קודם?)

    התגובה שלך:

    מי הצד השני?
    רשימה כמו שלך גורמת לי ליאוש אמיתי-יותר מאשר רשימה של עידן לנדו שבטרם הוברר דבר ממה שהתרחש כבר הסביר שנערך טבח. המוטיבציה שלך שונה בתכלית ומכאן היאוש הפרטי.
    מי הצד השני בסיפור? הפלשתינאים-האם הם הסכימו להשתלטות כוחנית של החמאס על הרצועה תוך חיסול הקבוצה היריבה[הפת"ח] האם הרשות הפלשתינאית שהיא אמורה להיות הצד השני מסכימה עם שלטון החמאס או רואה בעזה מחוז מורד? האם היא מחתה על הסגר? הציבה את הסרתו כתנאי לחידוש המו"מ? -לא משום שברור להם שכל עוד שלטון החמאס בעזה נמשך הם לא יוכלו להתקדם להסדר והם כבר נואשו מזמן מלהגיע להסכם כלשהו-ברור להם שהחמאס אם יוכל יחסל אותם בגדה.

    מטרת הסגר היא כפולה ראשית למנוע הברחת רקטות מסוכנות יותר ולמנוע את הצורך בעופרת יצוקה 2 שאם נאלץ לבצעו התמונה של המחאה העולמית תהיה גרועה יותר. אם לא נבצעו ניאלץ להסכים עם מטחי רקטות שיגיעו לתל אביב -כי מה שכבר נמצא אצל חיזבאללהיגיע לחמאס.

    שנית-כל אדם רציני שמנסה לתת סיכוי כלשהו לפיתרון מדיני ,יודע שהדרך לכך היא חיסול שלטון החמאס או החלשתו באופן קיצוני או לקוות שיום אחד הוא יסכים להסדר ועד אז נחיה נראה ולא ננהל מו"מ כשלא ברור מי בכלל הוא הצד שכנגד.

    לפעמים אין מנוס אלא לעשות דברים לא פופולאריים. גם אני חושב שהרחקנו לכת עם הסגר וחלקו לא נחוץ ומשחק לרעתנו. לדעתי אין סיכוי להסדר קרוב ועל כן אין טעם לנסות להפיל כעת את שלטון החמאס ,אבל חובה לעשות הכל כדי שלא יצטייד באמצעי לחימה. אין ברירה חייבים לפעמים לעשות דברים שמצטלמים ממש רע ולסות לעשות אותם טוב יותר. הבעיה היחידה בפעולת צה"ל היא הזלזול בנחישות היריב. לו היו באים עם כוח רב יותר ועם אמצעים לפיזור -התמונה הייתה שונה והכוח לא היה נקלע למצוקה שגרמה לתגובה .

    אם ךלא ניתן גיבוי למערכת שלנו בצד הביקורת אין לנו סיכוי בשכונה האלימה הזאת ונדמה לי שהציבור מתחיל להבין זאת

  • חני שטרנברג  On יוני 3, 2010 at 5:27 am

    תודה, משה, על התגובה.קודם כל בנוגע לעידן לנדו: אני בכלל לא בטוחה שהמוטיבציות שלנו שונות. אני מתרשמת שהדברים שלו נאמרים מתוך אכפתיות גדולה להתנהלות שלנו. האם לא כולנו, פועלים, בעצם, מהמקום הזה – רק רואים את הדברים באופן שונה?
    כשדיברתי על "הצד השני" – התכוונתי הפעם לפעילי המשט. היו ביניהם אנשים רבים בעלי כוונות חיוביות, ואנחנו צבענו את כולם באותו צבע – בכדור פיינטבול שחור, וזה דבר לא נכון לדעתי לעשות.
    לגבי הפלסטינאים ו"מה שכל אדם יודע": האם לא למדנו דבר משהייתנו בלבנון? אתה בטח זוכר כמה רצינו להשפיע על השלטון שם -להוריד את מי שלא נראה לנו ולהמליך תחתיו את מי שכן נראה לנו – הניסיון ההוא נכשל, כי היומרה לחסל או להמליך שלטון על עם אחר, היא יומרה מסוכנת, ולפעמים היא מחזקת את הכוחות שאותם רוצים להחליש.
    זה קרה בלבנון, ועושה רושם שזה גם מה שקורה עכשיו בעזה. מובן שאני מאחלת לעצמנו שלטון אחר שם – שלטון נאור יותר ורודף שלום -אבל הבנתי שאיחולים לחוד ומציאות לחוד. במציאות שולט שם שלטון חמאס, ועם השלטון הזה צריך לנסות להסתדר באופן הכי טוב שאפשר מבחינתנו ומבחינתם, כי רק להסכם שיענה גם על הצרכים שלנו וגם שלהם יש סיכוי להחזיק מעמד.
    חבל מאוד שזאת לא המדיניות המוצהרת של מדינת ישראל מכל הבחינות. אם היינו נוהגים כך והחמאס היו פוגעים בהבנות היתה לנו כל הלגיטימאציה להגיב, וגם אז יש, כמובן, לשמור על תגובה פרופורציונאלית. אנחנו לא חיים רק עפ"י חוקי מדינת ישראל, יש גם חוק בינלאומי, ומדינה שרוצה להשתייך למשפחת העמים חייבת להתחשב בו.וזאת בלי לדבר על הפן המוסרי.

  • מיקי  On יוני 3, 2010 at 7:56 am

    תבדקי ביוטיוב וספרי לי לגבי כוונותיהם של המשתתפים השונים במשט.

    כנראה שגם אנשים בוגרים יכולים להיות תמימים כמו ילדים קטנים

  • אזרח.  On יוני 3, 2010 at 12:52 pm

    הוצאת לי את המילים מהמקלדת.אותן המחשבות עברו במוחי באותו בוקר מר ונמהר של יום שני.

  • גולדבלט משה  On יוני 3, 2010 at 3:11 pm

    להגדרת מדיניות התגובות הרצויה לך -הכנסי לדף הניהול רדי למשבצת האחרונה להגדרת "דיון" ובדף הגדרו הדיון תמצאי כל מה שתרצי. אפשר למשל לחסום תגובות שמכילות מילים מסוימות,כותבים מסוימים,כמוני למשל [ויש כאלו שכבר עשו זאת-נעמה כרמי למשל וכמובן עידן לנדו] ושפע אפשרויות סינון ובקרה של תגובות שאני אישית וויתרתי על כולן.

    הבעיה שלי אינה בהשקפה הפוליטית. אני לא חושב שניתן לשנות את השלטון הטרוריסטי בעזה[גם לדעת אבו מאזן] באמצעות סגר. אני בכלל חושב שאם ניתן להבטיח אי החדרת אמצעי לחימה רצוי לתת לחמאס להמשיך בעזה ולהפריד בין חלקי העם הפלשתינאי ואפילו שאיש לא יגנה אותנו על כך.אני לא ממתכוון להסתיר את העובדה שקו החשיבה שלי מוליך להיעדר כל אפשרות של מו"מ מעשי על שלום עם הפלשתינאים, שממילא איני מאמין בו כיום-תוכלי לראות בבלוג שלי הפניה למאמר של גיא בכור בסוגיה-קו החשיבה שלו די דומה לשלי בנקודה זאת.

    בכלל הגישה שלי ולמעשה גם של הממשלה כיום היא לא לעשות גלים וכל ניסיון רציני לשנות את המציאות עם הפלשתינאים מולידה תגובות נגד מסכלות ואלימות -החתירה לשלום והחתירה מלחמה מסוכנות באותה מידה ומבטיחות אלימות.

    הבעיה שלי היא עם המוטיבציות-אין לי ספק שלא היה טבח כי בהגדרה הכוונה ההיתה לבצע את הפעולה ללא כל נפגעים ועצם העובדה שהיו נפגעים היא כישלון ופרי של אי היערכות הולמת להתנגדות שהייתה צריכה להיות צפויה. כולם מתוסכלים מכך אבל זה המצב בהחלט נררנו לפרובוקציה שהצליחה מעל ומעבר.אין לי גם ספק שעידן לנדו לא סתם משתמש במונח לפני בדיקה מינימאלית כי המצוטיבציו שלו אינן של איכפתיות אלא של שנאה בלתי מבוקרת למדינה-אני די מרוצה מהעובדה שהציבור מתחיל להגיב

    את הפיקוח הביטחוני על רצועת עזה חיבים לאכוף ככול הניתן ,זה לא אומר שאין דרכים נוספות לעשות זאת וצריך לגלות יצירתיות. מאידך אנחנו נמשיך להתמודד עם טרור ומטענים ניסיונות חדירה ונאלץ להרחיק חקלאים מהגדר בין אם זה מוצא חן בעיני בצלם ובין אם לא

  • hanist  On יוני 3, 2010 at 8:51 pm

    מיקי,
    לא הבנתי איפה את רואה כאן את התמימות. אשמח אם תסבירי.

    אזרח,
    תודה רבה. משמח לשמוע על הדמיון 🙂

    משה,
    תודה על העצות בנוגע לתגובות. אנסה בהמשך, ואין בדעתי לחסום אף אחד, להיפך, אני רוצה לאפשר לתגובות לעלות באופן מיידי.
    לגבי עידן. אני חושבת שאתה טועה, ושעידן לא פועל משנאה למדינה, אלא בדרך מאוד מסויימת שמבקרת את הצד שלנו ולא את השני, לא מפני שאין לו ביקורת על הצד השני, אלא מפני שהוא מעוניין להתמקד בצד שלנו מתוך מחשבה שאנחנו יכולים לשנות את התנהגותינו ולא את התנהגותם של אחרים. זאת גישה שאני לא מסכימה איתה – לגישתי יש מקום לבקר גם את הצד השני, וגם לנסות להבין יותר את הפחדים והצרכים המניעים אותנו, גם אם הם נראים למתבונן מהצד לא הגיוניים. הם טבועים עמוק בדי אן איי הלאומי שלנו, והתעלמות מהם היא לא נכונה בעיניי. יחד עם זאת הגישה שלו בהחלט מעוררת למחשבה מחודשת, ונראה לי שבכך היא משיגה את מטרתה.
    אחת הבעיות הקשות שלנו, בעיניי, היא חוסר הסובלנות שלנו לדעות שונות בתוכנו – חוסר היכולת שלנו לשוחח עם עצמנו. איך אנחנו מצפים לנהל דו שיח עם אחרים מחוץ לנו אם אנחנו לא מסוגלים לשוחח עם אחרים בתוכנו?
    קשה לי לקבל את הגישה שלך שמבקשת לשמר את היחסים כפי שהם ולא רואה שום אפשרות לשינוי, כי אני חושבת שהחיים הם בכל מקרה דינמיים, ודברים משתנים אם רוצים או לא רוצים. מי שעוצר תהליכים של שינוי בעצם עוצר את החיים. בנוסף אני מאמינה שבני אדם מוכרחים שיהייה להם אופק, תקווה – משהו טוב לצפות לו ולהתכוון אליו. האם מישהו היה מאמין לפני מלחמת ששת הימים ואפילו אחריה שאי פעם יהייה לנו שלום עם מצריים? אפילו כשסאדאת הגיע לארץ היו אנשים שלא האמינו שפניו לשלום. אני מאמינה שבני אדם הם בני אדם הם בני אדם, ושבסופו של דבר כולם רוצים אותו דבר – לחיות חיים טובים על פי הבנתם – ולכן אני מאמינה שבמוקדם או במאוחר הפלסטינים יוותרו על חלק מחלומותיהם וגם אנחנו נוותר על חלק מחלומותינו – וגם אם ירחק זה היום – בוא יבוא.

  • חני שטרנברג  On יוני 3, 2010 at 8:56 pm

    זאת, כמובן, התגובה שלי למעלה, שהופיעה תחת כינוי אחר. עוד לא למדתי את כל מסתורי הוורדפרס…

  • גולדבלט משה  On יוני 4, 2010 at 4:37 am

    אני שותף לאמונתך ולתקוותך ואני אכן מאמין שיהיה הסדר-אם כי אני לא בטוח שיקראו לו שלום. תפיסת השלום והפשרה בנוסח המערבי אינה מקובלת כל כך באזור ובתרבות האסלאם-אנחנו נצטרך להבין זאת.

    באשר לדמויות כמו עין לנדו ואסתי סגל וכיו"ב-אני שואל עצמי לא מה הדעות שלהם אלא מה "הנחת העבודה " שלהם. מהי בררת המחדל של ההתייחסות שלהם. כשאני שומע על אירוע חריג בו צה"ל הרג או פגע באזרחים-הנחת העבודה שלי היא ישחייבים לבדוק היטב את הטענה כי צה"ל בהגדרה לא מעוניין בפגיעה כזו ,מטעמים ערכיים ומטעמים תועלתיים כאחד. כשאני שומכע טענה שיורים על חקלאים אני מניח שפשוט חשוב שלא יתקרבו לגדר הגבול כדרך שגרה מסיבות שאנו רואים כל יום כמה הן חשובות. אני לא מניח כמו עידן שרוצים סתם להרוג אותם וכמו אסתי סגל שמיד סבורה כי יורים על החקלאים בגלל שמשעמם לחיילים לירות על מטרות קרטון. אם בכל זאת מתברר שנעשו דברים שלא על פי הפקודות או שהפקודות היו לא חוקיות יש לטפל בכך מאחר ומעבר לפשע יש כאן גם עבירת משמעת בדרך כלל.

    בקיצור בררת המחדל שלי היא אהדה מובנית "לקבוצה שלי" לעם שלי למדינה שלי ובררת המחדל של עידן לנדו היא עוינות בסיסית. לדעתי הציבור כבר מבין את השנאה שהשמאל הרדיקלי רוחש למדינה והעתיד אינו מבשר סובלנות רבה כלפי דמויות כמו לנדו.

  • שועי  On יוני 4, 2010 at 6:39 am

    חני יקרה,
    תודה על דברים נכוחים מאוד, במיוחד אודות קונספציית בר-לב המתחדשת.
    אני חושב שהמצב בין שני העמים מעולם לא היה כה חמוּר.
    ואני חש כי מקבלי ההחלטות בירושלים משוכנעים שמה שלא הולך בכח, יילך ביותר כח ואינם מבינים כי פעולותיהם מביאות להדרתהּ של ישראל בעולם, ובטווח הארוך יביאו לתמיכה עולמית בממשלת החמאס בעזה, ובהכרזת מדינה פלסטינית בשטחים גם ללא הסכם עם ישראל. אנו כבר בדרך לשם, בצעדי ענק.
    ישראל לא תוכל לנצח את כל העולם (כולל דעת הקהל באיחוד האירופי ובארה"ב) זוהי אשליה מסוכנת. לא, לא כל הגויים שונאים אותנו, כמו שביבי וליברמן וברק מבקשים מאיתנו להאמין (ולמרבה הצער, חלקים נרחבים מן העם קונים את המעשיות הללו). מדינה העוברת באופן עקבי על החוק הבין-לאומי, שפעולותיה הצבאיות אינן תמיד צודקות ולא מידתיות — סופהּ שתביא לא רק לאהדה מוגברת לפלסטינים, אלא שהיא מביאה כבר כעת להתגברות התומכים בקונספציה הפאו-ערבית הרואה בהקמת המדינה היהודית בתמיכת האו"ם משגה היסטורי.
    מי שמינה את אהוד "ענבי זעם" ברק לשר הביטחון
    ומי שמינה את איווט "נאמנות=אזרחות" ליברמן לשר החוץ
    ידע, מה הוא עושה. מי שמחולל היום נזק בלתי-הפיך לעתידה של מדינת ישראל אינם חוגי השמאל הפוסט-ציוני, אלא אדרבה, זו הממשלה הלאומית-לאומנית-ימנית היושבת בירושלים.

  • חני שטרנברג  On יוני 4, 2010 at 2:32 pm

    משה,

    אני מבינה מאוד וגם מכירה את המקום שאתה פועל ממנו – האהדה המובנית. הבעייה עם המקום הזה הוא שלפעמים הוא מפריע לראות את הכשלים ואת הנזקים – יש איזו הצדקה אוטומאטית של הפעולות – בעיקר של צה"ל. כמה וכמה קונספציות בטחוניות ומדיניות התערערו במדינה בדיעבד לאורך השנים. למשל המחשבה שהמצרים יירצו הסכם שלום. מי האמין בזה? בודדים. אולי גם היום אנחנו טועים כשאנחנו מניחים שאחרים לא רוצים הסדר? למשל הסורים. אולי אלה א נ ח נ ו שלא רוצים הסדר, כדי שלא נצטרך להתמודד עם כל השסעים והפילוגים בחברה שלנו?
    המצב הכי בטוח הוא מצב, שבו יש הסדר שמתאים לשני הצדדים, שבעזרתו נשמר השקט, וזה המצב אליו עלינו לשאוף. לא נוכל להגיע להסדר כזה בלי לדבר עם מי ששולט גם ביהודה ושומרון וגם בעזה, וסגר על עזה לא מקרב אותנו להסדר כזה.
    לגבי השמאל הרדיקאלי – בכל חברה יש זרמים קיצוניים שאינם הרוב, וזה טבעי. אני מסכימה עם שועי שמי שגורם לנו יותר נזקים זה הימין הרדיקאלי שמטרפד כל הזמן שיחות ונסיונות להגיע להסדרים, ומשפיע על הממשלה לנקוט בכוחניות שאינה לטובתנו.

  • חני שטרנברג  On יוני 4, 2010 at 2:54 pm

    שועי יקר,
    לא יכולתי לנסח את הדברים טוב יותר. כן, גם אני חושבת שאנחנו במקום מסוכן ומדאיג של שימוש בכוח לא פרופורציונאלי, שבשלו הולכת ונשללת הלגיטימות שלנו כמדינה. הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו, אלא רק את הדבשות של כל ההולכים לפניו – אנחנו מבקרים את כל העולם ולא את עצמנו.
    אני מאוד מקווה שועדת החקירה שתקום לחקירת אירועי המשט – ומוכרחה לקום ועדה כזאת – תעסוק בעניינים המהותיים – במדינות החוץ והביטחון – כלומר בליברמן וברק, ולא תסתפק בדרגים נמוכים יותר.

  • רני  On יוני 4, 2010 at 6:03 pm

    שלום ושבת שלום
    אחד המאפיינים של אנשים טובים היא נתינת קרדיט לכולם גם לרעים והאמונה שניתן להסתדר עם כל אחד. כנראה זה לא המצב הנוכחי. עובדה במשך 60 שנה לא היה כל ענין לתורכיה בדייסה המדממת ישראל-פלשתין. וראה זה פלא פתאום נהפך הכל. דבר אחד בטוח המתים הנם תוצאה ראשונה קודם כל וראשית כל של עניין חדש זה של התערבות תורכית פיזית בנעשה כאן בארץ. עד כה לא מתו תורכים במכונת הייסורים המוות והסבל שטוחנת כאן. מה ומי הביא אותם לכאן מימן נסיעתם אל מותם? ירדן ומצרים החליטו שילדים לא יתיתמו עוד, נשים לא יתאלמנו וגברים לא ימותו והצליחו. אלפים חיים היום בזכות סעדת וחוסיין. והנה תורכיה. כל המתערבים צדיקי חו"ל הבאים לכאן טוענים להומניות, זכויות אדם, חוק בין לאומי ומה לא עוד. שיאמר לי מי מחבריהם כאן שאני טועה ושלראש ממשלת תורכיה יש זכות לשלוח את אנשיו למות כאן. מדבריהם הנאמרים והכתובים של הנשלחים ברור שאין להם מושג מה הולך כאן, אבל !!משום מה הם משתמשים בסיסמאות לא אמיתיות המשמשות גם את מר לנדאו. אין רעב לילדים בעזה. יש יותר רפואה זמינה לכל בעזה מאשר בתורכיה ועוד ועוד. למשל: ניתן לגור במבני עץ כבכל העולם. יש המון עץ בארצות הצדיקים הגמורים גם בסקנדינויה. מתי הציע מישהו בתי עץ לעזה במקום בטון או שהבעעיה אינה מגורים כי אם הרצון להכות בישראל בכל דרך עד כלותה. הועוד ועד. איך זה שעידן והמתערבים באסון לא להם משתמשים באותן סיסמאות כוזבות?
    מי שנהרג על סיפון האוניה היו לוחמים תורכיים שהובאו להלחם בישראל, לאיזה חוק בין לאומי מתאים מעשה זה? גם ייתכן שכוונתם הייתה להתבסס בעזה ככח לוחם. מה היה ומה לא היה על הספינה לא נדע לעולם הרבה נבלע בים. ראה הסיפור המגוכח על ספירת הסכינים והפטישים הבלתי סביר מכל בחינה, אוניה וימאים עם כמות הסכינים יש במטבח משפחה ישראלי מצוי. . משום מה לנדאו מאמין כמעט לכל מילה של מי שבא לדחוף אפו וידיו לתוך האומללות הנוראה של ישראל פלשתין [ למה? מדוע? לאיזה צורך? ] מעשה רע מתחילתו, ודוחה בבוז את רוב האמירות של ישראל הרשמית כשקרים, למה ? שקר הנו מעשה נפוץ בעולם אבל זה לא 100% ישראל משקרת ו 0% הרודפים אותה בכל דרך. ההתחסדות "אני עוסק בישראל כי אני ישראלי" יש בה יותר משמץ גזענות כי חוק זה, יעסוק כל אחד בצרותיו, אינו מופעל כלפי ציבורים אחרים הדוחפים ידם לבחוש בדם ובזוועה ובסבל הישראלי פלשתיני, למשל תורכיה ואירלנד. הנה במצרים יש הפגנות נגד המצור של ישראל על עזה שתפתח מצריים את שערי עזה לרווחה עד עולם, מי מפריע להם?. לא ניתן להתחסד ולומר שהמוסר המניע אותי נכלל אך ורק בתוך ישראל ונוגע אך ורק למעשי ישראל. זו גזענות גסה ובוטה.
    לא כמוך אני לא מאמין בציונות או בהומניות של לנדאו. אני לא מאמין לשום דבר שהוא אומר או עושה איני מבין אותו כפי שאיני מבין את השר ישי או את המתנחלים המוטרפים בשייך ג'ראח.
    הולך להיות כאן רע לפני שיהיה רע מאוד. אין ספק שלימין הקיצוני ונציגיו בכנסת ולתופעות כליברמן ובובותיו בכנסת אחריות רבה. אבל גם ללנאו וחובריו הרואים בישראל אך רע [ חוץ מהם עצמם כמובן ] אחריות רבה למתחולל. אובדן הקשר שלהם עם הציבור הישראל ודלות השפעתם נובעים גם מהם עצמם.

  • גולדבלט משה  On יוני 5, 2010 at 5:09 am

    חני

    את חייבת לבחון מחדש את הנחות היסוד שלך.ראשית דבר לבחון את ההנחות העובדתיות השגויות. הימין בישראל מעולם לא הצליח לטרפד מו"מ . לא את הסכם השלום עם מצרים,לא את הסכמי אוסלו,שקרסו לא בגלל הימין וגם לא בתקופת שלטונו,והוא לא זה שהכשיל את המו"מ עם סוריה-להיפך.

    שלום ומלחמה הם צעדים פוליטיים. אנחנו לא הגענו לשלום עם סוריה מאחר שבסופו של יום לא ראינו את הרווח השולי שבו שבו עד היום. לו היה שלום הוא היה דומה להפליא למה שקיים היום.באופן מפתיע ללא הסכם שלום ישראל נהנתה מאז 73 משקט מוחלט בגבול הסורי. סוריה לא יכולה לתגמל אותנו בלבנון ועצם עשיית שלום לא תגרום לה לא לתמוך בחמאס. היא תקיים קשרים פורמאליים בלבד. מי שהבין זאת הייתה ארצות הברית ולכן אחד הגורמים שבלמו את השלום היו האמריקאים-בוודאי הם לא היו מוכנים לשלום תביווך תורכי שממנו ארצות הברית לא תגזור קופון.

    שלום ומלחמה הם אקטים פוליטיים מובהקים ובמשחק המזרח תיכוני שישנם בו כל כך הרבה אינטרסים נוגדים ומפותלים שישראל מהווה רק חלק קטן מהתמונה. אחת הרעות החולות שלנו ,מימין ומשמאל ,היא אגוצנטריות מדהימה. אנחנו לא הגורם הקובע היחיד.

    התקרבות שלום בגלל השסעים בעולם הערבי מסוכנת לא פחות מהמצב הקיים ואפילו יותר כי שלום ,לדוגמא,שלום עם סוריה,מסכן הרבה מאד אינטרסים-בין היתר של איראן. חייבים,פשוט חייבים להשתחרר מהפשטנות הזו

  • חני שטרנברג  On יוני 5, 2010 at 10:35 am

    רני,

    אני מסכימה אתך שתורכייה משנה את פניה, וזאת הסיבה למהלכים האחרונים שלה, ומסכימה גם שלא כל הפנים ב"מרמרה" היו נשואות לשלום ולא כל האנשים עליה התכוונו לפעול בדרכי שלום, ועדיין מדיניות – גם חוץ וגם ביטחון – צריכה לקחת בחשבון את כ ל הפרמטרים ולפעול באופן חכם ומוסרי במידת האפשר. יותר ויותר עושה רושם שאנחנו לא בדיוק פועלים כך.

    משה,

    גם פוליטיקה עושים בני אדם, ומעצם טבעם של בני אדם השיקולים שלהם מורכבים מהמכלול שממנו הם עשויים. אני לא מתיימרת להיות פוליטיקאית, וגם לא מעוניינת להיות – אין לי ספק שהתמונה מורכבת מאוד, ואנחנו חלק מכוחות שיש להם אינטרסים משלהם שאינם קשורים אלינו. לא חסרות דוגמאות לעוולות שגורמות מדינות אחרות,
    וייתכן שמגנים אותן פחות מאשר אותנו. העניין הוא שהגישה הזאת לא מקדמת אותנו. השאלה היא האם המדיניות שלנו משרתת את האינטרסים שלנו, ומהם האינטרסים שלנו. אם האינטרס שלנו הוא להגיע להסדר – עושה רושם שלא.

  • נועם  On יוני 6, 2010 at 9:29 am

    חני – כתבת יפה על ההיפוך הטרגי שאנו מצויים בו (גלית, בריטים המגרשים ספינות מעפילים וכולי). אבל אני לא אוהב שמתייחסים לחיילים כאל ילדים. זה מקובל מאוד היום, ולדעתי זו שגיאה עקרונית ועמוקה, ולא כאן המקום להרחיב.
    .
    זיהית נכון שנחוצה היום התפכחות מהסוג שאירע אחרי מלחמת יום כיפור. אלא שלדעתי פרשת המשט לעזה לא מגרדת את קצה הטראומה הנחוצה (אבוי לנו) להתפכחות מסוג זה. השינוי יבוא רק ביום שלא נרגיש בטוחים וחזקים כפי שעדיין אנו מרגישים. די מייאשת ההבנה הזו – רק קטסטרופה שתערער לחלוטין את השאננות שלנו תביא שינוי.

  • חני שטרנברג  On יוני 6, 2010 at 12:27 pm

    תודה, נועם, על התגובה. אני מבינה את מה שאתה אומר בנוגע לחיילים – זה הצבא שלנו שפועל עפ"י מדיניות החוץ והבטחון שלנו- אבל מבחינתנו אלה בראש וראשונה הילדים שלנו, האחים שלנו, האבות. במקרה של השייטת מדובר בהורים שאני מכירה באופן אישי, וזה בהחלט משפיע על ההתייחסות. בכל אופן שלי.
    הצפי שלך מייאש מאוד. מה שאני חושבת (מקווה) זה שאולי אין צורך בקטסטרופה – אולי יספיק לחץ מבחוץ – כמו זה שכבר מופעל, ומשנה את ההתייחסות. לצערי בעניין הזה של שינוי ההתנהלות אני לא סומכת באותה מידה על שני הצדדים, ומקווה מאוד שקטסטרופה לא תהייה, כי המחיר יהייה נוראי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: