אירועים וספינת חלל אדומה

על המיצב בקרון הספרים בטבעון אפשר לקרוא כאן (וגם לראות).  האירוע בקרון, שאליו הזמנתי בפוסט הקודם היה מוצלח מאוד, ובערב שבת האחרון נערך ערב לכבוד ספרי בחיפה במסגרת חוג שמנהלת פרופ' רינה בן שחר. רינה סייעה לי למצוא את השם לספרי – "עכשיו הזמן לומר אמת", ובערב דיברה על הספר. דיבר גם ד"ר חגי רוגני – מרצה לספרות ממכללת אורנים. היה מרומם נפש ורוח. וביום שישי הקרוב ב- 14.5.10 בשעה 11:00 אירוע נוסף שבו אשתתף במוזיאון מגדל דוד בירושליים. שמו "אישה והעיר הקדושה" – אתם מוזמנים לראות פרטים כאן:http://www.towerofdavid.org.il/Hebrew/Category11/Woman_and_the_Holy_City 

וסיפור קצר:

                                          ספינת חלל אדומה

ספינת חלל אדומה נחתה בחצר. יכולתי לראות אותה: אליפטית צבועה באדום מבריק. ישבו בתוכה יצורים אדומים קטנטנים, שחבשו קסדות אדומות והיו עסוקים מאוד. לא היה להם זמן לדבר אתי, אבל עצם הנוכחות שלהם הרגיעה אותי, ולו מפני שלא הייתי לבדי.
פתאום הגיע מלאך. לבן עם כנפיים והכל. הוא היה מלאך אינטליגנטי מאוד. הכיר אפילו את פרויד. הדבר הראשון שהמלאך הזה אמר לי זה שהמשמעות של בריאות נפשית היא לאהוב ולעבוד. אמרתי לו שבזמן האחרון יש לי בעיות בשני התחומים האלה, והוא הציע שנשב וקיפל את הכנפיים. היה שם סלע מתחת לעץ והתיישבנו עליו. מסביב לא היה כלום, היה ריק, אבל אז נזכרתי שוב באנשים הקטנים, האדומים.
משנזכרתי בהם יכולתי לראות שיש להם כלמיני כלים שבעזרתם הם לוקחים דגימות מהאדמה. אחר כך הם הכינו לעצמם אוכל ואכלו וישנו. אני לא עשיתי כלום – פשוט ישבתי והתבוננתי בהם, באיך שהם חיים. כשהם היו צמאים הם חפרו באר ובבאר היו פתאום מים. החיים שלהם היו מאוד פשוטים. המלאך כבר לא היה. נעלם. עכשיו היינו שם רק הם ואני, והם הלכו וגדלו והבגדים שלהם הפכו להיות רגילים והחללית נעלמה. כך מצאתי את עצמי פתאום בין בני אדם אמיתיים. אחד מהם הבחין בי, ניגש אליי והזמין אותי להצטרף אליהם, לאכול איתם. רק אז הבנתי כמה הייתי צמאה לקרבה אנושית. רוב החוסרים, מסתבר, מתבררים בדיעבד. 
                                                      

   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On מאי 11, 2010 at 6:25 pm

    חני יקרה,
    תמיד אני מתלבט האם חוסרים רגשיים שמתבררים בדיעבד, הם נחלתו של כל-אדם, או שקבוצה אנושית מצומצמת בלבד משתתפת בתחושה הזאת.
    אני חושב של-Delay רגשי יש המון חסרונות אבל גם יתרונות.
    אני חושב למשל שחלק מהרצון ליצור/לכתוב נובע בדיוק משם.
    מן הצורך להבין את החוויה, אפילו לחוות אותה לאחר זמן.

  • חני שטרנברג  On מאי 12, 2010 at 7:41 am

    תודה רבה, שועי יקר. אני חושבת שאתה מאוד צודק, ושהתופעה הזאת, אכן, קשורה לכתיבה. מעודד ומשמח איך שאתה רואה את היתרונות בצד החסרונות – מרחיב את הלב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: