האישה של אלכסנדר פן – אורחת בבלוג

 

אורחת בבלוג : הגר אלון  במאמר* על סבה  אלכסנדר פן:

 

                          ההוויה הנשית בשיריו של אלכסנדר פן בין השנים 1927-1933

בשיריו של אלכסנדר פן מסתמנת דמות מופשטת של נשיות בעלת פנים שונות. מולדת, עיר, אשה, מדונה, פרצופת – לילה, או יצור הסהר. כך או כך, נראה כי מדובר למעשה בהוויה אחת. מולה הוא נערך, עמה הוא מתמודד, בה הוא מורד ובדרך זו לומד להכיר את עצמו.
בפרק זה אבחן את מאפייניה של ההוויה הנשית ה"פנית" בהבטיה השונים, ואנסה להוכיח כי אמנם אחת היא.
מאפייניה הבולטים של ההוויה הנשית בשיריו בין 1927-1933 . ההוויה הנשית מעוררת ריב ומדנים בקרב קהל מעריציה. כמולדת: "מדם וממדנים עולה מחורחרת, זרה ומדברית וסוררה מאד." ( מולדת חדשה) ועוד מאותו השיר "ראיתיך איבת אחים גדושה."(מולדת חדשה).ובמקום אחר:"זבת עשן ודם נבחרת בשמות."(ובכל זאת..)וגם" בין שני עמים על גורלך את מהלכת כעל חבל."(ארץ זבת). כעיר: הוא אומר לה: "הינומת כישופייך עולה ופורצת , קדישתי, בתבל מי ריבך לא יריב? מבבל אץ לטעום את בשרך נבוכדנצר, מאשור השתוקק לך אדון סנחריב."(ירושלים הקדישה). והאשה:" דרוכה היית כערוכה לקרב, זיקזקת גיצי חידוד וקסם"(מכתב לאשה) כך היא ,ואילו בין הפייטן היחפן למתעניין אחר , מגיע העניין לידי איומים ואף חילופי מהלומות לאחר שהזר פולט הערה לא יפה לגברת."מחיוורונך הרב שילחת בי היפה, מבט אילם- ועניתיו בשקט :ידו של היחפן עדיין לא עייפה , אם דקותך אליה משתוקקת… הוא חרפות כרסם…וגחתי לקראתו ומקרוב בטרם איך ומה, בן-הגב פרצה חיית הטרף לאגרוף- והוא צנח תחתיו בלא הגה." (מכתב לאשה).

המולדת העיר והטבע, מתוארות בדימויים אנושיים ומיניים, האשה בדימויים מן הטבע.
המולדת:"זרה ומדברית וסוררה מאד" (מולדת חדשה) וגם"תפארת חרוכה ברזון מערומיה"(כנ"ל)ובמיוחד "תפוחה כאשכול תפלי על אובניים פלאייך ללדת(ובכל זאת) . וגם" הנך יפה בתמרורי מטר, בפגיוני האש על ירכייך." ( ארץ זבת ). העיר מתוארת כך: "על גבעות מוריה שלמתך פרועה פרע, ומבהיק עירומך היפה ביפות" וגם"מחצלות עברך לו גלי נא! הן שקויות בזרמת לילותיך"( ירושלים הקדישה). מוסקבה לעומתה נטולת תיאורים מיניים אך מתוארת כאשה מעשית שפניה לעתיד "לא לה סגנון האבלים. היא את מירצה לרחוב הריצה, בצחוק הפשילה שרוולים והרפובליקה הקיצה. "( מכתב לאשה). האשה : מתוארת כהתרחשות מטאורולוגית "ויהי בליל ההוא , בהפרדי מכל, קרבת אלי כהולם רעמים . רעמת לי מבפנים
כלואה באפס קול, באין ענן, בהירת- שמים." ( מכתב לאשה).
ההזיה הנשית: המדונה המתוארת ב "ירושלים הקדשה" " שרויה בזהר בתוליה, אלי נשקפת בחיוך מדונה מריה, ועליה בחצי גורן עגולה הילת האלוהות כולה ולפתע הסמיקה נבוכה מדונה, פרחי לחייה תוהים ובוהים ,עיניה כבו ולבושת נדונו כי זו המדונה ממנה קטונו בשקט חובקת פרי חטא אלוהים ! מדונה." (ירושלים הקדשה). לעומת המדונה התל- אביבית ההזויה לחלוטין " אל מולי , נדמה , רוחפת מכוכבת, ומכונפת, (הו שחור יי"ש , כשחור הזפת!) דמות שקופה ראשה בזר. מי את, מה את, החובקת מרחבי הליל בשקט ורשפי כוכב , כלקט יענדו אל צוארך? "( לילות בלי גג). פרצופת הלילה המתוארת באחד משירי היין, היא כבר בעלת הרגלים: על
ארבע זנונות רגליה פרצופת הלילה קמה. כמה תהום בהרגליה, כמה רך ורע כמה!"
(מתוך הספר "לילות בלי גג", הוצאת הקיבוץ המאוחד,1985 ,ע"מ 47).

ההויה הנשית מנסה להכניעו ולהכפיפו לרצונותיה.
בין אם מדובר במולדת בעיר או באשה, פן מתארן כרוצות ממנו את אותו הדבר : כניעה. התמסרות מוחלטת מצידו.
המולדת:" מי מי המציאך לחרכיני בחנק?"(ובכל זאת.. ). והוא מתאר את עצמו כקרבן" לפתן הפיתוי הקרבתי את הפלא בהמשכי אחר טבעת-שווא"(מולדת חדשה) וממשיך" הן כל תנופת נפשי את מדבירה בן-רגע , את המכונה מולדת חדשה."(מולדת חדשה) ביחס למולדת, פן מבין שההתמודדות הוכרעה למעשה. "עלה, סורר, נסה לכפר בה עד עולם- היא לא תרפה כצל. עוקבת ושומרת, מפיך תעקר " מה טובו" של בלעם עת בליבך קללה המזעיקה למרד… הו ארץ היעוד וארץ הגזירה, גם בכפירה אני מבני בוניה! ..בך קול משעול קורא לי: בא! בך קול-צמא פוקד לקדוח."(ארץ זבת).
העיר: מתוארת כאשה מפתה ,המורגלת בדרכיה "כפית עלי בושם הרים ניחוחי, בקריץ רואותיך תרי עוקץ הוכשתי." ( ירושלים הקדישה) ועוד מאותו השיר "הנה נעפיל על הר הצופים ושמץ מקודש עליך השריתי…קרביני! קרבי עוד חיים לאהוב. אמצני! הלילה אתה ואני רק. דעיני! כזאת לא תמצא לו תרדוף מכאן עד מצרים וסוריה ועירק. מצלתי רוחותי וריחות עברי , כשיר השירים למזווג הררי….. שים אש חשכיך דרוכה וקשה. נאום בת-ציון עיר דוד הקדושה!"(ירושלים הקדישה)
האשה : כמו העיר בניסיון להשיבו אליה. היא מתחננת" הלכת ןליבי כבישימון ינוע. חזור, אני אשכח, אני אדום כמו קיר. חזור עוכר שלוה ורגש לבלי נוח."(מכתב לאשה).

מערכת היחסים בין פן להוויה הנשית. שלבים ודרכי התמודדות:
הדרך בה טווה פן את מערכות היחסים שלו עם ההוויה הנשית בשיריו היא דומה. התוצאה היא שמשתנה. לעיתים הוא בוחר להשאר, לעיתים לעזוב.
המולדת: בראשית הקשר הוא אומר לה בגלוי" איני יכול , עדיין לא."( עדיין לא)אחר כך הוא מתוודה על אהבתו" אני אוהב אותה, את זאת את המולדת… לעד לא אמלט עוד גזר היוולדי בה מחדש." (מולדת חדשה) . הוא מודה באמביוולנטיות שחש" שנאתיך ואהבתיך, דוממת ונרצעת !".הוא תוהה " מה שיר אבדה לה כאן והיא עלי גוהרת, קדומה מכל דבר- שיר שרוי בחלומות."( מולדת חדשה). התנאי שלו
ברור" הכל אקח רק לו אוכל עמך גם יחד לצאת חשוף אל נוכח סערה!… התקוממי זקנה! סגר עלי השקט ויום רודף ליום , קשוח ועמום. באלף לשונות סוחטת ולוקקת כל גיד ועצם תופת השעמום." (מולדת חדשה) הוא מחפש אתגרים , הוא מתכונן להתמודדות חייו, לא על המולדת אלא על מקומו בה. על זכותו לאהוב ולכפור באחת, הוא אומר" הו ארץ היעוד וארץ הגזירה, גם בכפירה אני אחד מבני בוניה."( ארץ זבת). וגם כאן הוא מצהיר "אני נשבע לך אדמה ואם, כי לך אני ולא לעריקייך"( ארץ זבת) קשה שלא להתרשם שהצהרותיו אלה מכוונות לא לאזניה בלבד, אלא גם לאזני מבקריו שלא אהבו את דברי הביקורת שלו. פן מסביר לארץ את טיב מערכת היחסים בינהם "לא ארתע משפט אותך קשות ,ואת גם את שפטייך בי תפליאי. אבל אדע- שלך היה השוט , אבל תכירי- האגרוף שלי הוא!.."( ארץ זבת). פן מעמיד את הכנות כבסיס למערכת היחסים.בשיר "הלך זר" אנו מקבלים המחשה לאגרופו ולשפטיה:
" ובפגוע השיר, זה שירי האכזר, בסופת קרחוניו באימייך ,ונזכרת בדמותו של ההלך הזר הנמס בשמייך".(הלך זר). נראה כי את מערכת היחסים עם המולדת פן מתחיל בריחוק, כמי שנמצא, אך מהצד. אחר כך הוא מתאהב בה, מודע לקשיים שבדרך, ומונה אותם בשיריו אחד לאחד. הוא מעוניין שהקשר יצליח ולכן הוא מתנה את תנאיו, גילוי הלב הוא הכרחי עבורו. את מקומו הוא יבטיח בה כאשר יבסס עצמו כפייטן בתוכה, לשם כך נחוץ לו טווח ראיה לעתיד ולכך אייחד מאמר נפרד.
העיר: את ירושלים העתיקה הוא דוחה מעליו כבר מן ההתחלה." אני הגבר את שמך לא קידשתי" ( ירושלים הקדישה). הוא מקשיב לניסיונות השכנוע שלה אך מסרב לה" זרי עלילות לא לנו לא לנו, צנועה מגועשת. … מה פתע אלי הרי את מקודשת?" (ירושלים הקדישה). אבל פן לא רוצה לוותר על ירושלים בכללה, חשוב לו למצא בה את מקומו.הוא יוכל לומר זאת רק לאחר שיסיים להטיח את האמת בפרצופה. אחר כך ,גם כאן הוא יתבסס כפייטן ושוב הוא יזקק לטווח הראיה של העתיד. לכן את מקומו הוא ימצא בעיר החדשה." פני אל העיר שהיא חדשה" (ירושלים הקדישה) לעומת ירושלים , נדמה כי מערכת יחסיו עם תל-אביב שונה . אמנם גם עמה הוא מתדיין מתוך ריחוק , אך עושה זאת כשהוא עמוק בתוכה. תחושת הזרות של פן מקורה בעיר ובאופיים של תושביה. "מכל פנס בודד אליך יעפילו תעתועי הבוז הקר והרעב"( לילות בלי גג)האנשים מתוארים כאילו" ..עוד ביום כבו מנורות-עיניים, בבגד בהן האור עד אין להידלק." זאת כמובן לעומתו" .. אשא לפיד לבי זב-אש ומסתער. כי צר לו בחזה הוא מתפרץ במרד אל תוך הזוהמה מחטא להיטהר."( לילות בלי גג). האשה: תיאור מערכת יחסיו עם האשה בשירו " מכתב לאשה" עובר למעשה את אותן התחנות. רק שהן מתוארות במבט לאחור. כאשר פן נמצא הרחק ממנה. ההתחלה גם כאן היא כשפן מגיח מן הצד." אני בזה הגב – ככתם צל סורר. ויהי כי הציגוני לפניך , שאלת כבדרך רחף: משורר?" ומבוכתי השקיפה מעיניך. ותעברי. נבדדתי בצד.(כי מה לפרא זר בין חביבי אלוה! )" ( מכתב לאשה). לאחר תלאות מספר הם נפגשים שוב והאהבה ניצתת" הנה אהבותי , שפגשתין לרב! אולם , כמוך – אחרת ונבדלת מכל אשר זומן לי מקרוב- לראשונה הכרתי כדבר פלא." אבל מדובר בפן והפלא לא סיפק את העניין. מיד הוא כבר מאותת שהכל זמני.," בבוקר זה שילבנו גורלות( בחזונך שיננת : לנצח)" וקצת אח"כ " בין שיר לשיר, בחתירה קדימה , זה היחפן לראשונה הוצת בנצנוצי ספקות. וכמימים ימימה, בפרוע בו דלקת השעמום ,..," ( מכתב לאשה). אותו שעמום שפן מזהיר מפניו גם את המולדת. והפרידה ממנה המזכירה מאד את הפרידה מירושלים העתיקה," נפרדנו . ואני בהליכה תופפת למען לא אכרע אובד שיווי משקל, נוס נסתי מאשה אחת ונאהבת, כמי שאת חייו מן השיעבוד גאל." ( מכתב לאשה) . כפי שהוא עושה במערכות היחסים האחרות המתוארות במאמר , לאחר שפן לומד להכיר את ההוויה מקרוב הוא מחליט האם ללכת או להישאר . שיר אחר העוסק בהוויה הנשית כאשה , נקרא " הכיסופית" ובו מעמיד פן את האפשרות שימצא אהבה אמיתית שתשרוד , הרחק אי שם בעתיד. לשיר זה אתייחס בנפרד בסוף המאמר היות ואני רואה בו מפתח להבנת היחס של פן אל ההוויה הנשית בחייו. הדמות ההזויה :יחסו אל זו אינו חד משמעי. המדונה הירושלמית , שהיא ריאליסטית יותר בתיאורה, קלה יותר להבנה ולהתמודדות גם לפן וגם לקורא. לעומת זאת המדונה התל – אביבית מורכבת הרבה יותר, אינה חד משמעית ומקפלת בתוכה מימדים רבים. היא מופיעה בנסיבות דומות של שיכרות, אבל הפעם פן מתעניין באמת. "נא עניני מי את מה את, הנראית ולא נשמעת- לחיים את או למוות, אודם – אש או לובן קר?! מי את מה את , החובקת מרחבי הליל בשקט" (לילות בלי גג).דבר מעניין הוא שפן מצליח להגדיר לעצמו מי היא ומה היא המדונה התל- אביבית" הכרתיך יצור הסהר , בת – שלגים ואשת יער, הכרתיך – דממה וסער, הזיית לילות בלי גג."(לילות בלי גג). ועוד הוא אומר לה" את שלי באורח פלא חצבתיך במו בסלע , טיפחתיך בבור הכלא , את שלי שלי שלי!" (כנ"ל) והזיהוי" את היא זאת , אשר אולי לה כל דרכי וכל מלי לה כבר זבחתי בעבר?!" ו" לי השארתי לי הנחלתי רק אותך והלילות."(לילות בלי גג). נדמה לי שמצאנו את "המוזה" של פן. ההזיה הנשית הזו, המגלמת בתוכה את המולדת הישנה והחדשה , העיר והאשה מתוארת על ידו כמוזה שלו. הסיבה אגב, שאין לו צורך כאן בטווח העתיד היא שזה מרוחק ממנו מרחק שעות יום בלבד והוא זמין, ארוז בבקבוק.
תפקיד הגבר הפייטן ויעודו בחיי ההוויה הנשית וחשיבותה של האמת:
תפקיד הפייטן הוא כפול. עליו להיות זה שיגלה את האמת על ההוויה הנשית ויאמר לה אותה בפניה . כמו כן תפקידו לבסס לעצמו מעמד פייטן שו
לט בתוכה.
המולדת: "לא באתי אל סיפך נושא מגן ודגל" ( מולדת חדשה).ואני רוצה ממך " אני רוצה חיים – כאלה שימרידו באילמותך כל זעק מיבב." ( כנ"ל) וייעודו" או אז שירת אונים אחרת ונבדלת בלב חולך אשתול כי היא גורל חיי."(מולדת חדשה). ובמקום אחר" פרצתי בן חדש ממרחקי אשוח לשיר לך שיר – פלאים " ובאותו שיר" יהיה וזו אזנך עדיין אטומה, יהיה וזה הקול מאד שנוא עלייך. אבל מזמור חירות אדם ואדמה הנה שיטחתי לרגלייך." ( ארץ זבת). פן בתפקיד המבשר.ושוב שירו יפיח בה חיים" אדמת חרי, שירי המתלהם ישאיב חיים להסתיידות עורקייך"( כנ"ל). גם ב"הלך זר" הוא חוזר על הדברים" לא תפארת הלל באתי לך להנעים לא נדנד את ערשך במה טובו" ( הלך זר) זהו אותו " מה טובו" שבשירו " מולדת חדשה" הוא מודה שהיא עוקרת משפתיו בניגוד לצו לבו.( ראה ראשית המאמר.)ושוב חוזר היעוד , לבסס עצמו כפייטן בתוכה" אך עליו הסורר בבואך אל אסיף עוד תהיי מספרת."( הלך זר).
העיר: לירושלים הוא מודיע מיד בנקודת המפגש ש הוא את שמה בניגוד לאחרים לא מקדש." אני הגבר את שמך לא קידשתי." ואף אומר לה" אני אספר לך בת קדש מי את."( ירושלים הקדישה). לאחר שהוא מסיים לזרוק לה את כל האמת בפרצופה, הוא מתנתק ממנה ושם פעמיו אל העיר החדשה שם יממש את ייעודו " קדימה ! לשער ! שלום הקדושה! ( שבעתי כלי יי"ש וכלי קדש." ) פני אל העיר שהיא חדשה גברית ונרתעת מגדש.!( ירושלים הקדישה). ומסיים" וסלחי שהרבצתי אמת אבל האמת , אמת היא."( כנ"ל). יחסיו עם תל- אביב שונים. יתכן כי זה נובע מתחושת הניכור שהוא חווה בתוכה. בניגוד לירושלים היא אינה רוצה אותו. היא פשוט בולעת אותו. פן מתייחס לאפיה של העיר ואומר" ליקיצת לבה אין שחר, כי אפל יומה מליל. אל תראיה מהלכת בעקבות פרוסת הלחם טוב לה חושך, בו מולך עוד חלומה המתפלל." ( לילות בלי גג). ובעיר שבה" אך כאן – בתופת המקוללת אין פותח תריס או דלת, אין מדליק פנס על שלט: הכנס והרגע" מה הפלא שאפילו פן שבכל מקום מצא טווח הסתכלות אל ייעודו בעתיד , זועק את הצורך שלו אל הזיית הדמות הנשית הלילית , שכבר אמרנו היא המוזה . " בואי , בואי, לרגלייך ינוחם שירי הליל. צימאונו יוצא אלייך, כי גאה הוא וגבר."( לילות בלי גג).
עד כאן מבחר מאפיינים בולטים של ההוויה הנשית בשיריו של פן בין השנים 1927-1933. כפי שראינו הן המולדת , העיר , האשה והזיית הלילה משקפות למעשה הוויה אחת בעלת מספר פרצופים והיבטים בחייו.הדרך בה הוא מתמודד עמן דומה להפליא וכן השימוש שהוא עושה בריבוי פניה לצורך הגשמת ייעודו , לבסס עצמו כפייטן בכיר בתוכה. הוא זקוק מאד להכרה מצידה ומוכן לחכות לימים עתידיים לקבלה אין לו ספק שזה אכן יתרחש.

כדי להבין את מעמדה של ההוויה הנשית בחייו ולהבין מדוע אינו מצליח לבוא לידי סיפוקו ביחסיו עמה וביחסו אליה, בהווה, כשמנגד ממשיך לבעור בו הצורך הקיומי ממש , לגלותה ,כדאי לקרא את שירו הקצר "הכיסופית" שנכתב בשנת 1932

"אותך הכיסופית עדיין לא פגשתי
עדיין לא גמלת בלבלובי דמי.
רק רשרושי צילך בקלף- חיי ניחשתי
וסוד הווייתך בתבערת שמי."

בתורת הגשטאלט עסקו בנטיית האדם להשלים את החסר לשלם. כך בתמונה, בחייו של אדם, בסיפור וכו’ . השיר הנ"ל של פן , משאיר את הגילוי, את האהבה האולטימטיבית כאפשרות. כפתח לעתיד, כתמריץ לחיפוש תמידי שבאופן פרדוכסלי ימנע בעדו את האהבה האחת העמוקה והטוטאלית ויעבירו מדעתו לזמן קצוב מהתאהבות אחת לשניה. אך מהשיר עולה גם כי הייתה לו אינטואיציה לגבי מה שהוא מחפש. פן מרגיש אותה כרשרוש על קלף בהוויית חייו . כך בעודו מחסיר את החלק כדי לחפש את השלם והמושלם, העתיד תמיד נראה מבטיח. אולי תימצא הכיסופית, או שלפחות יוכל להמשיך ולחפשה. כדאי לתת את הדעת לכך שהיא "כיסופית" , לא "נכספת" וספק אם התכוון באמת למוצאה או שהתאהב ברומנטיקה שבעצם החיפוש…
ובהשלכה לגבי השירה שלו , אם נחשוב על פיסגת הפייט אליו רצה כל כך להגיע כעל "הכיסופית" , הרי שיש לו תמריץ להמשיך ולהילחם" אני לוחם קשות במסלעי –ניביה וכבר בין הכורמים גמגום שלי מושר." וגם להאמין כי" על מתרסי שמות עצם ונטיות ופעל וסגנונה העז, אני פועל כפרי , נשבע להיות האיש אשר מחר יבוא על חומת נצחונותיה כמשורר עברי." ( מכתב לאשה). כל עוד התהליך נמשך בהווה לא תחום הוא ,בעצם, הופך לחסין מפני ביקורת, לעג וניכור מהם כל כך סבל וברור היחס החיובי שלו כלפי העתיד בו יגשים את כל אשר הוא מועיד לעצמו כבן לארץ הקשה הזאת , כגבר וכפייטן המנבא בה את עתידה, עתידו ועתיד הזמר העברי .

 

* המאמר פורסם בעיתון 77 גיליון 278 ניסן תשס"ג אפריל 2003 (ההדגשות בגוף המאמר שלי – ח"ש)

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • whisper  On ינואר 23, 2010 at 4:23 pm

    אחד הספרים שדיפדפתי וקראתי בהם חזור וקרוא כשהייתי ילדה ונערה היה הספר של כתביו של אלכסנדר פן, שאהוב מאוד על אבי.
    כשהייתי בת 15 כתבתי עבודה שלמה על "וידוי" שהסעיר את רוחי כל כך, משום שדמות האישה בו העלתה בי שאלות קשות על טיב מערכת היחסים בין גברים לנשים בכלל, ונשים מוכות בפרט.

  • חני  On ינואר 23, 2010 at 7:19 pm

    אכן, מערכת יחסים טעונה מאוד, שהיא גם חלק מתקופה וגם אישית. פתאום אני חושבת שב"וידוי" אמנם אישה דוברת בשיר, אבל בסופו של דבר מדובר בקולו של המשורר – באופן שבו הוא רואה את הדברים (גם אם זה כתוב מנקודת מבטה של האישה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: