כשריח השריפה באוויר – ביקורת על ספרי ב"עיתון 77 "

ביקורת מאת הגר אלון על ספרי עכשיו הזמן לומר אמת הוצאת גוונים 2009, 128 עמ'

 

ספר השירים של חני שטרנברג עכשיו הזמן לומר אמת מתאר מסע אישי, המאיר בקול אמיץ,רגיש וברור, חוויות חיים המשותפות לאנשים רבים. הספר ניצב בתוך הזמן הפרטי והכללי כאחד, ועוסק גם בתהליכי פרידה מהעבר, בהתרתו של סבך קשרים בינאישיים (עם הורים, בני זוג, ילדים וסתם אנשים) וגם בפיוס, אהבה והשלמה בהקיפו מנעד רגשות רחב, תוך שימוש בעין בוחנת מציאות, בהומור ברגישות ובחמלה.
האישי תובע פתרון של אמת בלתי מתפשרת, מכאיבה ככל שתהיה, שמתוכה מצליחה המשוררת להעלות לנו ולעצמה ארוכה. יחסיה המורכבים והנוקבים עם הוריה, דין וחשבון אהבתה כרעיה וכאם, מדרבנים את הקורא לפשפש במעשיו ולבחון את המקום בו הוא עצמו עומד כעת, כי עכשיו הזמן לומר אמת.
העיסוק בהורים נעשה מן המרחק שבין החיים למתים, והשירים מבטאים תהליך ממושך של נסיונה להבין את מהות הקשר שלה איתם. הזמן בשיריה, כך נדמה, רופא לנו ומאפשר אורך נשימה ופרספקטיבה רגשית שתוכל להביא פיוס או השלמה.
באחד השירים המרגשים "קדיש לאמי" (עמ' 11) פונה המשוררת לאמה: "הזמן העובר/ מקרב אותי אלייך// מה שנבצר ממני בחייך/ מתאפשר לי במותך". אפשר ממש לחוש את ידה מונחת על כתף האם: "חלקך הנעלם הולך ומתגלה לי/ כמו כתב סתרים על נייר ריק// עוד מעט תהיי מלאה לגמרי/ ולא יהיה בך שום מיעוט// ותאירי כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית / כמו שהארת קודם פגימתך." חני שטרנברג מצליחה לתמלל סבך רגשות וסתירות המלוות מערכות יחסים רבות בין אמהות לבנות, שלאחר מות אמן נותרו עם שאלות לא פתורות ומעגלים שיש לסגור. ביכולתה להביע כאב עז על מה שהוחמץ מחד, ואהבה ורצון עז להתקרבות מאידך.
באשר לאב, השיר הפותח את הספר מוקדש לו ונקרא בפשטות "אבי": סיזיפוס מודרני/ משה חדש/ עולה ויורד בגרם מדרגות עשוי מתכת/ נושא בתיקו לוחות שבורים של אבן/ שחקוקה בהם עשר פעמים / המילה "אהבה". השיר אינו שיפוטי. הוא נכתב מתוך חמלה ועצב, ומצייר דמות מעט אבודה. אפשר לדמיין את ההילוך הכבד ממשא הלוחות, אלו שבתיקו ואלו שבליבו של האב.
אולם כאשר קוראים את "התבוננות בתמונה" (עמ' 18), הפרספקטיבה משתנה: אמרת שטוב שיש לו לאדם חלומות/ אבל על שלך ויתרת/ ונתלית בשלנו/ כמו בקרנות מזבח, שופרות". שחרור מעול כזה יכול לבוא רק עם מות האב, והקריעה קשה ומהממת: "כשמת נפלתי על הרצפה הקרה הרחק ממך/ ושכבתי כך שניות, דקות, שעות / שנים ארוכות/… צר לי על שלא יכולתי לעמוד ולהריע לך ולחייך./ צר לי על שהתפוררתי וניגרתי // חול יבש בין אצבעותיך". היטב מוחשים כאן כובד הפרידה, ההכרה העצובה באובדן, אבל גם אומץ ליבה של המשוררת לקרוא לדברים בשמם: "לא יכולתי להריע לך ולחייך".
דמות הבת / האשה העולה מן הספר מבטאת עוצמה למרות הסדקים. אף שניגרה כחול בעבר, היא עומדת זקופת קומה בחייה הבוגרים כי אי אפשר לה לאמת שתיאמר בכפיפות קומה, בסתר, ולכן היא יוצאת לאור (תרתי משמע) כי עכשיו הזמן.
אך לא רק פן של כאבים והחלמה מהם אנו פוגשים בספר. הכותבת מחוברת בנפשה ובגופה לטבע ולסביבה. אוהבת ומדייקת ברגשותיה, ושוב, מביעה חוזק ורכות כאחד, נשיות לאין קץ. בשירה "אני באה אליך" (עמ' 62): "אני באה אליך/ כמו מים הבאים אל מים" ובהמשך: "ראה איך ההרים מתקמרים, מתעגלים / איך מרוב אהבה הם מצמיחים עצים/ (…) לפנים נזרקתי, התערבלתי, / נצבעתי ורוד. / נאספתי סביב מקל דק מאד./ אחר כך רוח פרעה בי/ אצבעות משכו, נאכלתי עד כלות / (…) כשאני באה אליך/ רעננה , עתיקה, נצחית/ כמי גשם."
אם בשיר הזה היא כמיים המסמלים רכות, חום נשי ומקור חיים, הרי שבשיר מס' 5 במחזור פרידות (עמ' 30) נכתב: "אני מוחקת אותך / כמו שמים שוחקים סלע./ (…)
כשתהפוך לאוויר/ אעבור דרכך/ כמו חוט דרך קוף מחט/ אהפוך לסילון בשמיים./ אצא לחופשי".
הנשיות המגולמת כאן היא חזקה, סבלנית, ומבטאת ניסיון וחוכמת חיים כמעט טאואיסטית: "כמו שמים שוחקים סלע" הכוח שבחולשה הוא בשחיקה העקבית, האינסופית, עד שיוותר רק אוויר. מעניין הצורך במשהו קונקרטי בכל זאת: הגבר מדומה ל"קוף מחט", והיא החוט העובר דרכו וממנו הלאה כמו בתהליך התבגרות, כאילו אין ביכולתה לראות את החופש שלה, אם הוא לא מוגדר לעומתו.
התמהיל הנשי של רוך וחום , שלעת הצורך יהפכו לעוצמה שקטה, אופייני לדמות הנשית בשירתה של חני שטרנברג.
המשוררת מתגלה כמי ששקט עושה לה טוב. שקט נפשי המסומל בשיריה בהליכה איטית, התרחקות מדודה, השלמה וקבלה המאפשרות לה להימנע מריצה ובריחה שאפיינו אותה בעבר. כך למשל: "אין ספק אני שוב משתנה./ עובדה: אין לי יותר צורך לעוף לשמיים/ ואני מסתפקת בהליכה על שתיים על פני האדמה" ("שיר ליום הולדתה ה-17 של בתי הבכורה" עמ' 45). או: "להשיר טיפות אחרונות של פחד/ (לא צריך לנסוע לשם כך לאלסקה)/ ולשוב ללכת הלאה/ בנחת, בלי למהר" ("עבודות בית" עמ' 49).
ועם כל זאת יש הומור בכתיבתה של חני שטרנברג. למשל בשיר בן הארבעה חלקים המפוזר במקומות שונים בספר "בדרך להוצאת הספרים". ההתרגשות לקראת הוצאת ספר נוסף משיריה, שהוא סיום והתחלה כאחת, כי המשוררת תמיד בתנועה, מהולה בהומור. "בדרך להוצאת הספרים 4" הבית השלישי (עמ' 52): "כשאני מגיעה לקופה מוכרת הכרטיסים מאירה פנים לקראתי./ היא וודאי יודעת שקיבלתי הודעה משמחת מהוצאת הספרים./ והכרוז הוא ידידי, עובדה: הוא מודה לי על נסיעתי / ומאחל לי יום נעים".
המשוררת מודעת היטב להיבט המתסכל שבהוצאת ספר. בעצם מתחשק לה לעשות משהו אחר: "בדרך להוצאת הספרים 1" (עמ' 36): "ברגעים כאלה,/ כשריח השריפה עדיין באוויר/ מתחשק לי לעשות מעשה / להפו
ך לקומוניסטית או/ להצטרף לקבוצת נשים יהודיות ערביות או/ לכתוב ספר עב כרס…" אלא ש"האפשרות המעשית היא…/ ללכת לדואר ולשלוח את שיריי להוצאת ספרים".
ואחרי הכאב, התסכול, והחיוך מתגנב הספק: השורות האחרונות בשיר "בדרך להוצאת הספרים 2 (עמ' 38): "משוררים לא נחוצים היום לאיש/ ואל לבי מתגנב/ ייאוש". אני שמחה שביכולתי לומר, כי לא זו בלבד שיש צורך במשוררים בעולמנו המידלדל מרוחניות, אלא שמשוררת כחני שטרנברג היא מהסוג שאנו זקוקים לו ביותר.

 

 

                                                                    *

 

 עיתון 77, גיליון 343, 2009, עמ' 12-13

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On דצמבר 26, 2009 at 6:52 pm

    חני, לאט אבל בטוח את על המפה הספרותית בארץ!
    מרשים ומשמח וגם מגיע לך. לגמרי.

    ברכות.

  • שועי  On דצמבר 26, 2009 at 7:45 pm

    כן ירבו.

  • חני  On דצמבר 26, 2009 at 9:26 pm

    שימחתם אותי מאוד. תודה רבה ושבוע טוב 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: