1. הפרשה המעציבה של דודו טופז הזכירה לי את נרקיסוס המיתולוגי – את סבלו ואת סופו. בשיר "אתה בוודאי זוכר" מבינה דליה רביקוביץ' לליבו של נרקיס:
…
"נרקיס אהב כל כך את עצמו.
טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל.
אתה יושב לבדך.
לבך מכאיב לך אבל הוא לא יישבר.
לאט לאט נמחקות הדמויות הדהות,
אחר כך נמחקים הפגמים.
אחר כך באה שמש בחצות הלילה
גם את הפרחים הכהים אתה זוכר.
היית רוצה להיות מת או חי או מישהו אחר,
אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב.
אולי יש מילה אחת.
אתה בוודאי זוכר.
טיפש מי שמניח לשמש לשקוע כרצונה.
היא תמיד מקדימה לנדוד מערבה אל האיים.
אליך יבואו תמיד חמה ולבנה, קיץ וחורף.
אוצרות אין-סופיים"
רביקוביץ' מבינה את הבדידות שבמצבו, את כאבו, את הקושי שלו לאהוב את הזולת. היא לא שופטת אותו, אלא מתארת את תהליך הבריחה מהכאב, ומנסה למצוא עבורו פתח יציאה: "אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב/ אולי יש מילה אחת". האמירה "טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל" – היא אמירה רוויית חמלה ומכמירת לב, שכמו מבקשת להטות את הכף לזכותו של נרקיס, להראות שלא אהב רק את עצמו אלא גם את הנחל ששיקף את בבואתו .
2. טקסט נוסף המתייחס באופן אנושי מאוד לנרקיס אחר מופיע בתלמוד ומיוחס לשמעון הצדיק שהתנגד באופן עקרוני לתופעת הנזירות:
"אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד: פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנָּאֶה (שבסיום הנזירות, או כשנטמא, מגלח כל שערו)?
אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם; אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים!
מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר (במדבר ו, ב): אִישׁ… כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'."
האדם שפגש שמעון הצדיק הצליח לזהות את מצבו הנרקיסיסטי, ואף להיחלץ ממנו ע"י נדר הנזירות. שמעון הצדיק מזהה את המאמץ הרב שהיה על אותו אדם להשקיע כדי להשתנות, וההערכה שלו למאמץ הזה גוברת על התנגדותו העקרונית המוקדמת לנזירות. הוא נושק על ראשו של אותו אדם ומברך אותו שיירבו נזירים כמוהו בישראל. בסיפור הזה באים לידי ביטוי גם גדולתו של הנזיר שהצליח להתגבר על ייצרו, וגם גדולתו של שמעון הצדיק, שמשנה בעקבות הפגישה והחמלה שמתעוררת בו כלפי הנזיר את גישתו.
3. מחמוד דרוויש מתוך הפואמה "הקוביוסטוס"* שפורסמה בערבית סמוך למותו של המשורר:
…
"כך אני מתחכם: נרקיסוס אינו יפה
כפי שנדמה לו, אבל יוצריו
סיבכו אותו במראה שלו, וכך הרהר הרבה
בדבר האויר המזוקק ממים.
אילו יכול היה לראות את זולתו
היה מתאהב בנערה שנעצה בו מבט
ושכחה את האיילות האצות – רצות בין יסמין
ובבונג
אילו היה פיקח מעט יותר
שובר היה את המראה
ורואה היה עד מה הוא – הוא האחרים.
אילו היה בן חורין היה נעשה אגדה"
…
דרוויש מהרהר באופן שבו יכול היה נרקיסוס להיחלץ ממצבו: "אילו יכול היה לראות את זולתו/ היה מתאהב בנערה…" "אילו היה פיקח מעט יותר/ שובר היה את המראה". את נרקיסוס המיתולוגי הפכה ההתאבדות במי האגם לאגדה, אבל נרקיסוס של דרוויש היה הופך לאגדה אילו היה בן חורין, וכדי להיות בן חורין עליו להצליח להיחלץ מהכלא הנרקיסיסטי, לשבור את המראה ולראות את הזולת – להבין שהוא – הוא האחרים.
—
* הפואמה בתרגום מערבית של פרופ' ששון סומך הופיעה בגיליון מיוחד של כתב העת עיתון 77 שהוקדש ל"ספרות ערבית כיום". גיליון מעניין מאוד בעיניי, שאני מקווה להתייחס אליו שוב בהמשך.
יוצאת לאור 
תגובות
נהדר לפתוח כך את הבוקר.
תמיד חשבתי שבכל עם ובמיתוסים שלו על עצמו יש משהו נרקסיסטי. גם בכל סקטור חברתי, קבוצה ומשפחה. אמש אמר לי חבר כי פרשת טופז מזכירה לו את האם החורגת של שילגיה, המביטה האובסיסיבית במראה, המתנכלת לחיי בתה החורגת רק מפני שהראי החליט שהיא יפה ממנה.
וכו צריך לפקפק מעט לדעתי, בשמעון הצדיק המשבח את מעשהו האלים של העלם העולה מן המדבר,
מעט מזכיר לי את תשבחותיהם של רבנים ומחנכים חרדיים המשבחים נשים צעירות המגלחות את שיערן
כליל, לבל ייראה ולבל יימצא, וחובשות כיסוי ראש מאסיבי או פאה על ראשן.
משהו נרקיסיסטי יש גם בכל אדם – משם זה מתחיל…:)
מוצאת חן בעיניי ההשוואה של החבר שלך לאם החורגת של שלגייה, באמת יש דמיון. בסיפור הזה- של שלגייה -מופיעים גם הקנאה והנקמה.
לגבי הסיפור של שמעון הצדיק: מה שמעניין בו, לדעתי, כפי שכתבתי, זה השינוי שעוברות שתי הדמויות, ודווקא שמעון הצדיק מוזכר כרב שלא עודד את תופעת הנזירות.
כאן מדובר במקרה חד פעמי מבחינתו, סוג של יוצא מהכלל.התחושה שלי היא שהוא משבח את האדם הספציפי ולא את התופעה, אבל אני משערת שמי שיירצה יוכל לפרש את הסיפור גם באופן אחר, לפי רצונו, כפי שציינת, וכפי שעושים בעצם עם כל הטקסטים המסורתיים.עניין של פרשנות.
גם בספר של אוסקר וויילד מופיעים האלמנטים של התבוננות במראה והיופי הנשקף ממנה.וגם הקושי להזדקן ולאבד את היופי.
על התוספת. מעניין איך גם הסיפור הזה מאיר את הפרשה באור מתאים.
מאוסקר וויילד אני אוהבת לצטט את המשפט: "יש רק שתי טרגדיות בעולם הזה: האחת היא לא לקבל את מה שרוצים, והשנייה היא כן לקבל."
גם מתאים למקרה של טופז.
בתרגום שירו של דרוויש על נרקיס לעברית נפלה טעות בסופו של השיר!
התרגום הנכון הוא : אילו היה נרקיס בן חורין לא היה הופך לאגדה
הטעות הינה : אילו היה נרקיס בן חורין היה הופך לאגדה !
דרוויש מתכוון לכך שבגלל אי הפיכת האדם לבן חורין הוא נשאר בגדר אגדה ולא ברשות החיים
אבי באומן
תודה רבה, אבי. כיוון שלא קראתי את השיר במקור אלא רק את התרגום, אני באמת לא יודעת למה התכוון כאן דרוויש, אבל בכל מקרה מעניינת התפיסה שאתה מעלה כאן שלהיות בן חורין מנוגד ללהיות אגדה. מעורר מחשבה