דבריו האחרונים של פרימו לוי ועל הזכות לסלוח

 

מעולם לא הייתי בגרמנייה, וספק אם אהייה. כבת להורים ניצולי שואה ספק אם אצליח להתגבר אי פעם על הסלידה והרתיעה שאני חשה כלפיה. לפעמים מתחשק לי להתגבר. אני אומרת לעצמי, שלא טוב לחיות עם מרירות וטינה אפילו כלפי מדינה. עדיף לסלוח ולמחול, כך החיים נעימים יותר, אבל בינתיים אני לא מצליחה וספק אם אי פעם אצליח.

בעצם אני אפילו לא מרגישה שיש לי זכות לסלוח ולמחול. זכות כזאת יש, לדעתי, רק למי שנפגע ישירות. בספרו "השוקעים והניצולים" פרימו לוי כתב שאפילו הניצולים, כמוהו, אינם מייצגים את נפגעי השואה, כי הם לא שילמו את המחיר היקר מכל, את מחיר אובדן החיים.

בסיום ספרו מתייחס לוי לשאלה שנשאל לעתים קרובות מי היו "המענים" שלהם ומאיזה חומר קורצו. הוא עונה שלדעתו המונח "מענים" אינו מתאים כי "הוא מעלה על הדעת יצורים מעוותים, שנולדו ברע, סאדיסטים, בעלי מום מולד." והוא ממשיך ומסביר: "האמת היא, שהם קורצו מאותו חומר שאנו קורצנו, הם יצורי אנוש ממוצעים, בעלי תבונה ממוצעת וממוצעים ברשעותם. למעט יוצאים מהכלל הם לא היו מפלצות. פניהם היו כשלנו, אבל חינוכם היה לקוי. רובם היו אנשים מן השורה: פקידים פשוטים וחרוצים. אחדים מהם השתכנעו באמיתות התורה הנאצית והיו קנאים לה. רבים היו שווי נפש או חששו מענישה…" וכו'.
לוי ממשיך ומפרט עד כמה מניעיהם היו "רגילים", מזכיר שמתי מעט "התחרטו, ביקשו העברה לחזית, הושיטו עזרה זהירה לאסירים או בחרו לשים קץ לחייהם".

והוא מסיים במילים:
"ייאמרו דברים כהווייתם: כולם היו אחראים, מי במידה רבה ומי במידה פחותה. אבל באותה מידה ברור, שמאחורי אחריותם עומדת אחריות הרוב הגדול של גרמנים. מי שמחמת עצלות המחשבה, חישוב קוצר ראייה, טיפשות וגאווה לאומית נכבשו מלכתחילה ל"מילים הנאות" של רב- טוראי היטלר. מי שהלכו בעקבותיו כשהמזל והיעדר המורא היטו את הכף לזכותו, נהרסו עם חורבנו, הוכו באבל, בדלות ובנקיפות מצפון, וכעבור כמה שנים זוכו מאשמה, בגלל משחק פוליטי שאינו יודע מעצורים".

פרימו לוי כתב את ספרו זה שנה לפני שהתאבד.  עבורי דבריו האחרונים האלה הם חלק מצוואתו: הזכרת אחריותם ואשמתם של הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. עבורי רק גרמני שמכיר באחריות ובאשמה האלה הוא בר שיח.

דבריו אלה מזכירים לי גם את דבריו של ז'אן אמרי שגם אליו ואל התאבדותו התייחס לוי בספרו. אין בידי ציטוטים, אבל אני זוכרת מדברים משל ז'אן אמרי שקראתי עד כמה היה קשה לו לקבל את אותו "משחק פוליטי שאינו יודע מעצורים" ואת המהירות שבה גרמנים רבים ואירופאים משתפי פעולה זיכו את עצמם מאשמה.
לאחרונה נשמעים קולות רבים המדברים על כך שהגרמנים ואירופאים משתפי פעולה בני התקופה, חיו, במקרה, בתקופתם, ולפיכך הם נקיים, כביכול, מאחריות ומאשמה. בהקשר זה חשוב להזכיר את פרימו לוי וז'אן אמרי.  
 

הציטוטים מתוך "השוקעים והניצולים" – פרימו לוי – הוצאת עם עובד

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On מאי 5, 2009 at 1:39 pm

    על דברים שחשוב לזכור ולהזכיר. המחלוקת בין לוי ובין אמרי יסודהּ במאמרו של אמרי 'האינטלקטואל באושוויץ' (אשר נכלל בספרו מעבר לאשמה ולכפרה אשר ראה אור בתרגום עברי לפני שנים אחדות) בדבר היסורים והתלאובות שגרמו לו ידיעותיו התרבותיות העודפות דווקא בתוך התופת חסר הקצה. עמדתו ההופכית של לוי שלדידו דווקא ההומיניזם הקלאסי האירופי הוא שהושיעו. היו יסוד להתפלמסות ביניהם. דבר נוסף, אמרי לכתחילה כתב על עצמו כ'אדם מובס' ועל נסיונו לגבור על תבוסתו (ובעצם על התבוסה הניצחת שהנחילה לו אירופה שהפכה אותו פתע ליהודי מכורח המספר שהוטבע בו במחנה ההשמדה). לוי מעולם לא ראה בעצמו אדם מובס, אלא אדם שיכול לכל המוראות שהונחתו עליו ושהצליח לשמור על צלם אנוש גם בסיטואציות הקשות ביותר.
    וכמובן, לדעתי המסה 'העינויים' מתוך ספרו של אמרי יש בה דבר מה עמוק מאוד, שיש לחזור ולשנות בו, כאשר באים לחשוב על מניעיה של האלימות באדם

  • אהרון תמוז  On מאי 5, 2009 at 2:18 pm

    אזכיר שני ספרים של פרימו לוי הטבלה המחזורית והזהו אדם.את הזהו אדם קראתי כאשר אימי המנוחה טופלה במחלת הסרטן והלכה לעולמה שנים רבות אח"כ .

    רציתי להזכיר את חנה ארדנט שאניני יודע מדוע לומדים את משנתה.

    לעצם הסליחה

    אין למי שכחסר ישע זכות לסלוח לפוגע בשום תנאי ובשום מקרה. פגיעה בחסר ישע היא כה חמורה שגם לנפגע אין את הזכות לסלוח.

    אין לאיש את הזכות לסלוח למי שקילל,ניאץ וגידף את האח דניאל בגין התנצרותו.

    היה איש כזה ולא אגיד את שמו

  • חני  On מאי 5, 2009 at 2:34 pm

    תודה רבה לך על תגובתך.
    תארת יפה את ההתפלמסות בין לוי ואמרי. שניהם עסקו בניסיון להבין את מצבו של הקורבן האינטלקטואל במחנה הריכוז כל אחד מנקודת מבטו,
    ומעניין שלמרות השוני בדיעותיהם סופם היה דומה.
    שניהם גם סבלו מהמהירות שבה האחראים שכחו את אחריותם ואשמתם, ושבו לשגרת חייהם.
    מבחינות רבות הם נותרו לבדם בהתעקשותם לזכור ולנסות להבין ובכאביהם.

  • חני  On מאי 5, 2009 at 2:46 pm

    בעקבות התלבטות מחקתי את תגובתך. זה לא משהו שאני אוהבת לעשות, אבל אני לא מוכנה ששום מגיב יפגע בשום מגיב. תגובתך היתה פוגעת ותו לא. אתה מוזמן להשאיר תגובה עניינית.

  • חני  On מאי 5, 2009 at 3:07 pm

    הזכרת שני ספרים מצויינים. בעיניי שניהם מפסגת הכתיבה הספרותית.
    מחנה ארנדט גם אני מסתייגת, אם כי עליי לסייג ולומר שלא קראתי את ספרה אלא רק חלקים ממה שכתבה וגם עליה.
    אמנם גם לוי מדבר במידה מסויימת על "הבנאליות של הרוע" אבל הוא מדבר עליו באופן שונה ממנה.
    הוא ער גם לאותו רוע שכלל אינו בנאלי, דבר שלפי התרשמותי (כפי שאמרתי – המסוייגת) היא לא היתה ערה לו.
    לגבי זכותם של חסרי הישע לסלוח – קטונתי מלשפוט. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי וגם זה בקושי.
    לגבי האח דניאל: העלית כאן סוגייה אחרת. את סוגיית השיפוט כלפי אדם שהיה חסר יישע והמיר בהמשך בשל כך את דתו. גם במקרה זה אני חשה שאין לי זכות לשפוט, ובכלל שיפוט הוא לא משהו שאני אוהבת לעשות, אבל לפעמים אין ברירה, מוכרחים. למשל במקרה של הגרמנים ומשתפי הפעולה איתם, ובעיקר כשהם ממהרים להתנער מאחריותם ומאשמתם.

  • שועי  On מאי 5, 2009 at 4:02 pm

    לנושא הסליחה (וגם לחוסר האפשרות לסלוח על דברים מסוימים) ייחד עמנואל לוינס את אחד מקריאותיו התלמודיות היפות ביותר, 'אל עבר הזולת' אשר תורגמה לעברית ונדפסה בפתיחת הספר תשע קריאות תלמודיות (הוצאת שוקן: ירושלים 2001). כל טוב.

  • חני  On מאי 5, 2009 at 4:47 pm

    גם על התגובה הזאת. בהזדמנות הראשונה אחפש את הספר הזה 🙂

  • אלוש  On מאי 5, 2009 at 6:56 pm

    …תפסה שאלת הסליחה, הכפרה, והפיוס חלק מרכזי בהבנת האפרטהייד ובהשתקמות ממנו

    דיון מסויים ועמדה מעניינת אפשר למצוא כאן
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2109

  • חני  On מאי 5, 2009 at 7:10 pm

    על ההפנייה:

    "יש משהו מקומם ומרושע בעצם העובדה שלמדכא, המענה, המנצל, העבריין נשמרה עדיין זכות היתר של עצם בקשת הסליחה ועמה הצפייה לקבלת מחילה כמעט אוטומטית על עצם "גדלות הנפש" שלו. סליחה ומחילה, ובכלל זה היוזמה לה, יכולה וצריכה להיות פריביליגיה בלעדית של הקורבנות."

    מסכימה מאוד עם העיקרון הזה 🙂

  • חני  On מאי 5, 2009 at 7:51 pm

    לדעתי גם למדינת ישראל כמדינה אין זכות לסלוח בשם קורבנות השואה. זאת זכות ששמורה להם בלבד,
    ולמרבה הצער לא זכור לי שאי פעם התנהל דו שיח ביניהם לבין ממשלת גרמניה.
    מדינת ישראל כמדינה לא היתה קורבן של הגרמנים, אבל היא ניצלה את חולשתם של הקורבנות ומינתה את עצמה לדבר בשמם ולסלוח בשמם.
    זה בעיניי בדיוק אותו "משחק פוליטי שאינו יודע מעצורים" שעליו דיבר פרימו לוי.
    וגם היום היא ממשיכה לזלזל בהם ולנצל את חולשתם, אבל חולקת להם כבוד בטקסים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: