אוטוביוגרפיה ספרותית ואלבר קאמי

1

לאחרונה אני מגלה שזיכרונותיי היותר מוצקים קשורים לספרים. שמבחינות רבות האוטוביוגרפייה שלי היא אוטוביוגרפייה ספרותית.
כמו בתהליך אבולוציוני מסתורי הזמן העובר השמיט חוויות רבות מזכרוני, אבל הותיר את הספרים, שבמידה רבה כבר אז, בשעת קריאתם, היו מוצקים יותר מהחיים ששוב ושוב התפרקו.
באופן אבסורדי דווקא הספרים, שפעמים רבות סופר בהם על פריכותם של החיים, היו הקרקע המוצקה שעליה דרכתי – קרקע שתמיד היתה זמינה לי, שכן יכולתי לשלוף אותה במשיכת יד אחת מהכוננית שלי, ולהלך בתוכה או לשוט. כן. לעניין זה גם מטאפורת הים יכולה להתאים, ואפילו האוויר, שכן הספרים היו פעמים רבות היבשה, הים, וגם האוויר שלי, וגיבוריהם היו קרובי משפחתי וחבריי הטובים – מרפא ונחמה לתחושות הבדידות שלי.
אמנם הגיבורים היו בני זמנם, ולפיכך זמניים, אבל בזכות הימצאותם התמידית בהישג ידי, נסכו בי גם תחושת קביעות, והישרדותם נגעה באיזשהו מימד נצחי.
לא אמנה כאן את כל הספרים שקראתי בילדותי ובנעוריי ראשית מפני שברגע שאני נזכרת באחד מהם נולדים מיד שלושה נוספים, וגם מפני שהסופר שבגללו חשבתי מלכתחילה על חיי כעל אוטוביוגרפיה ספרותית הוא אלבר קאמי, הסופר שלו שייכת באופן מובהק התקופה הסטודנטיאלית שלי, שכן שניים מספריו – "המיתוס של סיזיפוס" ו"הנפילה" הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה.

2

את "המיתוס של סיזיפוס" קראתי בתקופה שבה הייתי סטודנטית באקדמייה למוסיקה ולמחול בירושליים. קאמי תאר בספר את הטרגדייה של סיזיפוס – אותו גיבור מיתולוגי, שכתוצאה מעונש על חטא שחטא נאלץ לדחוף שוב ושוב במעלה הר אותה אבן כבדה מתוך ידיעה שהיא תשוב ותתגלגל במורד.
המסקנה של קאמי היתה שלא מדובר בטרגדייה מיתולוגית אלא בתיאור של חיינו העכשוויים, נטולי האלוהים ולפיכך חסרי המטרה העליונה, שהעיקר בהם הוא הדרך.
באקדמייה למדתי בין השאר בלט קלאסי. בשיעורים אלה לימדו אותנו שוב ושוב מיני צעדים, סוג של אטיודים, שביום מן הימים, אחרי שנהפוך לרקדניות היו אמורים לשמש אותנו כצעדים בריקוד. אני העדפתי את שיעורי התנועה והאימפרוביזציה שבהם יכולנו לחבר ריקודים משלנו, ובאחת השיחות שבהן שוחחנו על השיעורים השונים, התקוממתי כנגד שיטת הוראת הבלט הקלאסי, ואמרתי שאני רוצה לרקוד כאן ועכשיו, בהווה, ולא באיזשהו עתיד לא ידוע שספק אם אי פעם יגיע. כדי להבהיר את עמדתי הבאתי לשיעור שלאחר מכן את "המיתוס של סיזיפוס" וקראתי מתוכו קטע רלוונטי שדיבר מאוד אל הנוכחים ואכן סייע לי להסביר את כוונתי.

הזיכרון שקשור לספר "הנפילה" עגום יותר. אפשר להגיד שאיבדתי "בגלל" הספר הזה מקום עבודה. היה זה תיאטרון קטן שעבדתי בו כמלצרית, והופיעו בו הרכבי ג'אז והצגות תיאטרון מעוטות משתתפים. יום אחד הגיע לתיאטרון שחקן שהציג את "הנפילה" של קאמי, הצגה שהוא היה גם הבמאי שלה.
לקראת סוף ההצגה שלף השחקן מראה ועבר בין הקהל ושאל את האנשים מה דעתם על המונולוג שהשמיע באוזניהם – המונולוג של השופט אחוז החרטה שלא עשה דבר כדי להציל אדם שטבע לנגד עיניו. כשאנשים ענו לו הראה להם את פניהם הנשקפות במראה. הפעולה התיאטרלית שנקט בה נבעה מפרשנותו לפיה כולנו שותפים לאותו חטא שחטא בו השופט אחוז החרטה, חטא העמידה מנגד וההתנכרות לגורלו של אדם הטובע לנגד עינינו, אלא שלי הפריע הפער הגדול בין דמות הגיבור שכל כך מצאה בעיניי בספר, שעשתה את חשבון הנפש שלה מתוך חרטה כנה ואמיצה, לבין זו שניצבה לנגד עיניי, שנראתה מאוד מרוצה מעצמה, ותבעה את חשבון הנפש מזולתה.
כשנעמד מולי עם המראה ושאל לדעתי שתקתי. הוא חשב, כנראה, שאני מתביישת, ודחק בי לומר את דעתי ושוב העדפתי לשתוק, לשמור את מחשבותיי לעצמי. קיוויתי שיניח לי וימשיך הלאה, אבל הוא המשיך להתעקש, ובסופו של דבר אמרתי את דעתי על הפער בין שתי הדמויות.
לא זכורה לי תגובה מיוחדת, וגם לא ציפיתי לתגובה מיוחדת. הנחתי, בתמימותי, שאדם שכה להוט להטיח את האמת שלו בפני אחרים, יידע גם לקבל את האמת של זולתו. המשכתי בעבודתי שכללה איסוף הכלים מהשולחנות, הרמת שרפרפי הקש, וניקיון הרצפה, אבל למחרת, כשהיגעתי שוב לעבודה, הודיע לי המנהל שאני מפוטרת מפני שכך דרש השחקן במאי מטיח האמת בפני האנשים, שכן נפגע מאוד מדבריי אמש. הוא כל כך נפגע, הסביר לי המנהל, עד שטרח וברר מי אני, וכשנודע לו שאני עובדת בתיאטרון, אמר שמדובר בחוסר לויאליות, והצהיר שלא יבוא להופיע יותר במקום כל עוד אני נמצאת בו.
המנהל חש אי נעימות קלה, שכן היה שבע רצון מעבודתי ובנוסף חשב אפילו שהיתה בדבריי מידה של אמת, ושבכל מקרה זכותי היתה להשמיעם, אבל מצד שני, הסביר שהשחקן במאי העמיד לו אולטימאטום, והוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיד הצגה כל כך מצליחה.
הוא רצה שאבין את הסיבות שבגללן הוא מפטר אותי ואני הבנתי, אבל עד היום אני זוכרת את טעם הפגיעה, העלבון ואפילו ההשפלה, שנבעו בעיקר מתחושת חוסר האונים שחשתי. חוסר האונים שחש העובד הקטן כשהוא ניצב מול המנהל הגדול, בעל הכוח והשררה. אפילו לא העליתי בדעתי שאני יכולה לומר משהו להגנתי, להתנגד, להתקומם, שאולי יש לי זכויות משלי. בלעתי את עלבוני, אספתי את חפציי והסתלקתי.
בסוף אותו שבוע נסעתי לבית הוריי וסיפרתי לאבי מה קרה. הוא אמר לי שכדאי שאדע שעל אמירות מהסוג הזה משלמים מחירים, ושעליי לקחת זאת בחשבון בפעם הבאה לפני שאומר משהו שאני חושבת.

3

משנזכרתי במקרה שאלתי את עצמי איך הייתי מ
יבה היום כאמא אילו בתי סיפרה לי סיפור דומה.  אני רוצה להאמין שהייתי אומרת לבתי שטוב שאמרה את דעתה, שתגובתו של השחקן רק הוכיחה שהאבחנה שלה היתה נכונה, שמקום כזה לא ראוי שתעבוד בו, ומעודדת אותה שלבטח תמצא בעתיד מקום טוב יותר. הייתי מזכירה לה גם לא לשים לב לדיבוריהם של אנשים ולהצהרותיהם, אלא למעשיהם, כי לפעמים יש בין שני אלה פער גדול, גדול מאוד ומכאיב. ואולי לסיום הייתי מצטטת אפילו את הפסוק משירת חנה: "אל תדברו גבוהה גבוהה ייצא עתק מפיכם".

ובנוגע ל"עתק" ולפיטורים ראיתי וגם שמעתי אתמול בטלוויזייה שלמרות המשבר הכלכלי שבו כולנו נתונים ראשי הבנקים בארץ ממשיכים לקבל משכורות עתק, ושייתכן מאוד שהמדינה – כלומר הציבור יידרש לשלם כדי למנוע את נפילתם של בעלי הון שנפגעו מהמשבר.
הידיעות האלה הזכירו לי את כל העובדים שמפוטרים לאחרונה בהמוניהם מהמפעלים שבהם עבדו שנים רבות, רבים מהם בעלי משפחות, שמפאת גילם יתקשו מאוד למצוא עבודות חלופיות.
מנכ"לית בנק לאומי הסבירה שבסופו של דבר נהייה מוכרחים לסייע לבעלי ההון, שכן מדובר במניעת נפילתן העתידית של חברות שעובדים בהן שכירים רבים, ואם החברות האלה לא יינצלו גם עובדיהן יפוטרו.
אילו הפנתה עכשיו מראה אל פניי ושאלה לדעתי הייתי אומרת לה שלפני שמסייעים לבעלי ההון כדי למנוע פיטורים שעדיין לא התרחשו, צריך לסייע לעובדים שכבר פוטרו, ושאם בעלי ההון זקוקים לסיוע של הציבור כשהם כושלים, עליהם לסייע לו כשהם מצליחים, ושבכל מקרה לא נכון לסייע להם בלי להתנות את הסיוע בהחזרים ובסיוע שלהם בעתיד.

4

נזכרתי בקאמי כאשר חיפשתי טקסט מתאים לפסח שיסייע לי להסביר מהי חירות. נזכרתי בטקסט שלו, שהביא  לא מזמן בני הצעיר שחזר ממסע בפולין עם תנועת הנוער שבה הוא חבר והמליץ לי מאוד לקרוא בו. ההתלהבות שהתלהב בני מקאמי הזכירה לי את ההתלהבות שחשתי גם אני כשקראתי לראשונה את כתביו.
הטקסט שבני הביא היה המכתב הרביעי מתוך ארבעה שכתב קאמי לידיד גרמני, פילוסוף אקזסטנציאליסט כמוהו, שהפך לתומך בנאציזם.
במכתב מסביר קאמי לידידו איך קרה שלמרות ששניהם יצאו מנקודת מוצא משותפת, הפילוסופייה האקסזטנציאליסטית המתנגדת לאמונה במציאות עליונה כלשהי ומכירה רק במציאות הקיימת, הפכו לאנשים העומדים משני צידי המתרס ולפיכך לאויבים.
"למען האמת" כתב קאמי "אני, שסבור הייתי כי דעתי כדעתך, לא מצאתי כמעט טענות לטעון נגדך, מלבד נטייתי העזה לצדק, שבסופו של דבר נראתה לי אף היא בלתי הגיונית בדומה לתשוקה המתעוררת לפתע פתאום.
איפה היה ההבדל? בכך שאתם שקעתם על נקלה בייאוש, ואילו אני מעולם לא הסכמתי לשקוע בו. בעובדה שאתם קיבלתם את אי הצדק של מצבנו במידה כזו, שדי היה בו להניעכם להוסיף עליו, ואילו אני סברתי להיפך, ששומה על האדם להעצים את הצדק כדי להיאבק נגד אי הצדק הנצחי, ליצור אושר כדי למחות נגד עולם הרוע."
המכתב הזה הזכיר לי שהחירות היחידה העומדת לרשות האדם היא חירות הבחירה. אותה בחירה שהפכה את הידיד לאדם הרואה בזולתו השונה ממנו אדם נחות הראוי להתעללות ולפיכך להכחדה, ואת קאמי לאדם הרואה בזולת – כל זולת – אדם שווה ערך הראוי לצדק ולאושר.
קאמי כתב בהמשך מכתבו:
"כדי להמשיך ולדבוק במה שאנו מאמינים בו נאלצים אנו לכבד בכם מה שאינכם מכבדים אצל זולתכם. במשך זמן רב נהניתם מייתרון זה משום שהורגים אתם ביתר קלות מאיתנו. ועד קץ הימים יהייה זה ייתרונם של אלה הדומים לכם. אבל עד קץ הימים ניאלץ אנו, שאיננו דומים לכם, להעיד, כדי שמעבר לשגיאותיו החמורות ביותר ייזכה האדם בצידוקו ובתארי חפותו."
והוא סיים במילים:
"ברי לי כי השמיים שהיו אדישים לניצחונותיכם המתועבים יהיו אדישים גם למפלתכם הצודקת. אפילו היום אינני מצפה למאומה מהם. נתרום למצער את חלקנו בהצלת האדם מן הבדידות שלתוכה ביקשתם להטילו. אתם שבזתם לנאמנות שיש לרחוש לאדם, תהיו אלה שבהמוניכם תמותו גלמודים. עתה יכול אני לומר לך שלום." 

                                        

                                                                 *

ועכשיו גם אני מסיימת. לקראת פסח, חג החירות, אני רוצה לאחל לכולנו שנזכור שחירות הבחירה נמצאת בידינו, וכיוון שכך גם אנחנו יכולים לבחור בדרך שמעצימה את הצדק ויוצרת אושר. ושנזכור גם שהבחירה הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי במעשים, ובאופן שבו אנחנו מתייחסים לזולתנו – כל זולת – ולא בדיבורים גבוהים וריקים שלא עומד מאחוריהם דבר. 

                                                     אביב שמח !

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On אפריל 2, 2009 at 8:17 pm

    על פוסט יפה מאוד ומחכים
    באשר לפסקה השניה, הואיל וכל בר הכי יודע במי מדובר, הצטערתי לגלות זאת, על אף לדעתי גם ההצגה האמורה סבלה ממה שהיה הוראה אידיאולוגית יותר מאשר תצוגת משחק מפעימה
    ובכל זאת, עדיין מדובר בהצגה חשובה באשר לעצם הצגתה והשפעתה התרבותית
    כמובן שיש לומר את אשר על הלב, וישנם אפילו אנשים שאינם יכולים להביא את ההימנעות כאפשרות העולה על דל מחשבתם
    ובאשר לקאמי, ישנם אקזיסטנציאליזם- אונטולוגיים שבשבילם הקיום הוא מה שיש מה שישנו, והיו גם אחרים שבלב הגותם ניצב המימד האתי- הדיאלוגי. קאמי כמובן מייצג את הקוטב השני, ומן הבחינה הזאת ודאי אני מבכר את 'הדבר' על פני 'הזר' כלומר את המחויבות לאנושי
    אם אצליח, אפשר שאעלה פוסט לפני החג שידון בלוינס, חג הפסח ובחירות אנושית, אבל מפני טרדות הזמן ורוב עיסוקים, אני מקווה אך לא יודע האם אספיק זאת בטרם פרוס החג

  • עידן  On אפריל 2, 2009 at 8:33 pm

    גם נכנסים אליו. הפוסט הזה גם מדויק מאד, אין לגרוע ואין להוסיף.

    קאמי הוא במידה רבה גם האב הרוחני שלי. אצלי נחרטו, אחרי "המיתוס" כמובן, דווקא המסות היפהפיות של "כלולות קיץ". אני חוזר אליהן כל כמה שנים, ולא רווה.

    הטקסט שלך משרטט מעגל מאד מעניין סביב מושג החירות: מן האבסורד, אל האשמה, ועד ההתנסות האישית שלך בעמידה על חירותך מול האיש הרשע ההוא, ששם, בסימטה, בלי ספק חזית בנפילה שלו עצמו. ניקו הקדוש.

    הסיפא שלך מסכמת הכל. כמעט כל המלים שפזורות בבלוג שלי מנסות להגיד אותה, שוב ושוב.

  • חני  On אפריל 2, 2009 at 10:42 pm

    גם אני הצטערתי לגלות, והצטערתי גם להיזכר.
    על ההצגה כפי שאני זוכרת אותה אני חושבת עד היום שרוחה היתה שונה מאוד מהרוח של הספר ולא לטובה. אולי החשיבות שלה היתה בכך שהיא חשפה קהל שלא קרא את הספר ואולי גם לא הכיר את קאמי לסופר ולהוגה הנפלא הזה. לא תמיד הצלחה מעידה על טיב ואיכות, הרבה פעמים זה בדיוק ההיפך. ואכן, הגותו של קאמי עברה גלגולים והתפתחה, וזה בעיניי עוד אחד הדברים היפים באיש הזה,
    שלא נח על "זרי הדפנה" של התיאורייה שהגה אלא בדק איך היא עומדת במבחן המציאות שבה חי, והשתנה בהתאם.
    ואת לוינס אתה כבר יודע שאני אוהבת, ובעצם מאותה סיבה שבגללה אני אוהבת את קאמי, בגלל האנושיות שלו. אשמח לקרוא את מה שתכתוב ואם לא תספיק לפני החג אז אפשר גם בחול המועד.
    ושבכל מקרה יהייה חג שמח 🙂

  • אהרון תמוז  On אפריל 2, 2009 at 10:59 pm

    ספרים נפלאים שקראתי היו הזר והדבר.
    יליד אלג'יר ממוצא ברטוני נמנה על ה"רגליים השחורות"
    הסתכסך עם ז'אן פול סארטר משום שסארטר צידד ב FLN
    ואילו קאמי צידד בהמשך השליטה הצרפתית באלג'יר
    נדמה לי שהיגר מאלג'יר לצרפת ב 1946

    אם אני לא טועה גם חתן פרס נובל לספרות

  • חני  On אפריל 2, 2009 at 11:17 pm

    גם הדברים שלך נכנסו לי ללב 🙂
    את "כלולות קיץ" אני לא מכירה, אבל אחפש אותו. אולי תוכל פעם לכתוב עליו?
    מעניין מאוד איך שתיארת את הטקסט שלי. הארת אותו באור מיוחד.
    ובאמת במידה רבה עמדתי אז על חירותי לומר את דעתי, ואתה יודע מה, כשאני נזכרת עכשיו בדמות של ההצגה היא באמת נראתה כמו איזה סוג של קדוש, וגם בכך היתה שונה מאוד מהדמות של הספר, שלא ראתה את עצמה כקדושה אלא כאדם ששגה מאוד ומתחרט על מעשיו. ובדיוק הפער הזה הפריע לי אז, ואני מניחה שהיה מפריע לי גם היום.
    אני שמחה על איך שאתה רואה את הסיפא של דבריי. אולי אחד ההבדלים בינינו הוא שאני רואה את עצמי כהמשכם הישיר של האנשים שקאמי יצא להגנתם. תחושת הנרדפות הזאת לא עוברת וגם לא יכולה לעבור תוך דור אחד, ולכן מוכרחים לקחת אותה בחשבון גם בהווה. להבין שמדובר בטראומה עמוקה מאוד שלא טופלה כמו שצריך מבחינה חברתית, מפני שבעצם השתיקו את הניצולים וגרמו להם להתבייש בעברם. נדמה לי שלעתים קרובות רבים שוכחים את הפרט החשוב הזה.

  • חני  On אפריל 2, 2009 at 11:31 pm

    על התוספות.
    "הזר" ו"הדבר" זכורים גם לי, אבל עליי השפיעו פחות מאשר הספרים שציינתי.
    אם אני לא טועה הסכסוך עם סארטר היה גם על רקע התמיכה של סארטר בקומוניזם, בזמן שקאמי כבר עמד על תכונותיו הפאשיסטיות. אני, מכל מקום, בין שניהם מעדיפה את קאמי מכל הבחינות: גם כסופר וגם כפילוסוף.
    ונכון, קאמי זכה בפרס נובל לספרות, וכתב בעקבות זאת מכתב נוגע ללב מאין כמוהו למורה שלו מבית הספר היסודי, שבזכותו רכש את השכלתו. אם אמצא את המכתב הזה אצרף אותו.

  • חני  On אפריל 2, 2009 at 11:37 pm

    גם זה 🙂

  • תא  On אפריל 9, 2009 at 3:00 am

    שמתקשר בדיוק לאותה הצגת יחיד, "הנפילה
    ", של אותו במאי-שחקן (מכיוון שבחרת לא לציין את שמו, אכבד אותך ולא אעשה זאת גם אני. אם כי ברור לך שקל מאוד להבין מיד. אחרי הכל ההצגה הזאת רצה מלאנתלאפים עונות וזכתה לפירסום לא מועט…)

    הייתי בצבא והלכתי להצגה עם החבר שלי אז (חבר רציני ראשון). ראיתי את ההצגה והתחושה העיקרית שלי הייתה שרובץ עליה מטען של אגו בלתי נסבל של השחקן. כל-כולו היה מלא בעצמו כל כך שלא נותר מקום לשום דבר אחר. דברים שאמר שהיו כביכול דברי חוכמה ותובנות על הדמות שבהצגה, היו רוויים כל כך בחשיבות עצמו שכל טעמם ניטל ממני וגם לא שכנעו אותי. ה"שיחה" שעשה בסוף עם הצופים, כך הרגשתי, לא הייתה שיחה כלל אלא הרצאה, שפיכת מה שיש לו להגיד תוך מראית עין קלושה ויומרנית לתקשורת. זאת הייתה הרגשתי ואותה מיציתי בשפת חיילים כשפניתי אל חברי בצאתנו מהתיאטרון: "צ'מע, הוא מת על עצמו". וחברי ענה לי בשפת חיילים של 1990: "משהו פחד". לכן סיפורך לא הפתיע אותי. בעיניי הלקח הוא: דע וקלוט לפני מי אתה עומד ומה הקטע שלו, יש אנשים שכן יכולים ורוצים לשמוע ממך את האמת הכנה ויש אנשים שלא. אותו שחקן הוא באופן קיצוני ומובהק מישהו שלא. לשמחתי, החיים לא הובילו אותי להסיק שכל האנשים (או אפילו רובם) הם כמוהו.

  • חני  On אפריל 9, 2009 at 1:43 pm

    על דברייך היפים. אהבתי את שיחת החיילים. הצלחת אפילו להצחיק אותי.
    לגבי הלקח את, כנראה, צודקת, אבל לא תמיד קל ליישם אותו, וגם נשאלת השאלה האם העובדה שמישהו לא רוצה לשמוע את דעתך הכנה צריכה למנוע ממך מלהשמיע אותה. אני לא בטוחה, ובכל מקרה את הגלגל אי אפשר להחזיר, מה שנאמר נאמר.
    וכמה טוב שהחיים לא הובילו אותך להסיק שלא כל האנשים ואפילו לא רובם כמוהו. גם אני חושבת שמהבחינה הזאת מדובר באקזמפלר רציני, אם כי פגשתי במהלך חיי אי אילו מתחרים רציניים.

  • חימוב  On דצמבר 4, 2009 at 1:15 am

    פוסט מעניין מאוד, שמעתי בעבר על המיתוס של סיזיפוס , אבל הפוסט שלך האיר יותר את המקור והכיון והמסר

  • חני  On דצמבר 5, 2009 at 3:56 pm

    ספר מומלץ ביותר, ובכלל קאמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: