נביא של חפצים (על דניס סילק)

 

תיאטרון הוא מדיום אמנותי בעל קסם מיוחד. הוא נוכח רק בהווה, ברגעי היווצרותו. אי אפשר לחזור אליו כמו אל ספר או אל סרט. אפשר לצלם אותו, אבל בצילום תחסר האנרגייה המיוחדת שנוצרת במפגש בין שחקן לקהל. במשך הזמן הוא הופך לזיכרון במוחו של הצופה, וכדרכו של זיכרון – משתנה, שכן גם הזכרונות משתנים בחלוף הזמן.
לפני שנים, כשהייתי סטודנטית באקדמייה למוסיקה ולמחול בירושליים, ראיתי מופע תיאטרון של דניס סילק – משורר, מחזאי, ואיש תיאטרון חפצים שכתב ויצר באנגלית. דניס היה מקורב למורה שלימד אותי באקדמייה, וכך נודע לי על המופע.
המופע התקיים באולם הקטן של צוותא בירושליים, והיה פשוט מאוד. על הבמה הקטנה היו רק דניס, כסא, שולחן, וכמה חפצים וחלקי חפצים שדניס הביא איתו. היו אלה חפצים פשוטים, שימושיים, כמו אלה שיש לכל אחד מאיתנו בבית בהישג ידו. מסוג החפצים שאנחנו חולפים על פניהם מידי יום ללא מחשבה נוספת ומשתמשים בהם כלאחר יד ללא תשומת לב מיוחדת.
התייחסותו של דניס אליהם היתה שונה. הוא גם השתמש בהם, אבל גם שוחח איתם, הקשיב להם, ניסה לתקן אותם, הרכיב אותם בצורות שונות ומשונות – ופשוט חי במחיצתם כמו שחיים עם אנשים אותו בית. הם היו עבורו חבריו ובני משפחתו.
כשאני נזכרת היום במופע ההוא אני מוצאת שהיתה בו תרכובת מיוחדת של מרכיבים מנוגדים לכאורה: בדידות וקרבה, זרות ואינטימיות, מוזרות ומוכרות, ניכור וקשר וחמלה. ניסיון נוגע ללב לחבר מחדש עולם שהתפרק לחלקיו.
אני לא זוכרת מה דניס אמר, אבל אני זוכרת את התחושה המיוחדת שחשתי במופע – תחושת קסם נדירה כמו זו שחשים כשבאים במגע עם יצירה אמיתית ולפיכך גדולה. היא לא היתה גדולה באמצעיה האמנותיים. להיפך, מהבחינה הזאת היתה קטנה ודלה, אבל דווקא בשל כך הצליחה לגעת בנימי הנפש הקטנים, ליצור חיבור.
התחושה הזאת ליוותה אותי ימים רבים, ואני זוכרת שכתבתי משהו בעקבותיה. שיר או קטע פרוזה קצר שבמשך הזמן עקבותיו נעלמו. לאחר מכן היתה לי הזדמנות לפגוש את דניס. חברה שהיתה לי באותם ימים הכירה אותו. יום אחד הלכנו יחד לבית קפה והיא ראתה אותו יושב לבדו על יד שולחן. הוא שמח לקראתה והזמין אותנו להצטרף אליו. אינני זוכרת מה אמרנו זה לזה, אבל אני זוכרת את פשטות הליכותיו, את ענוותו – כאילו ביקש להתחבא מהעולם, ואת תשומת הלב הרבה שבה התבונן והקשיב. אני זוכרת גם כמה הופתעתי מהתנהגותו זאת. עבורי היה אמן גדול וחשבתי, לתומי, שאדם כזה אמור להקרין נחרצות וביטחון.
בחלוף השנים שכחתי את המופע ואת הפגישה, והשבוע נזכרתי בו בעקבות הפוסט הזה של מרית בן ישראל. מרית הזכירה את דניס סילק בתגובתה לשועי, ובעקבות ההיזכרות כתבתי את השיר: 

 

זיכרון של מופע של דניס סילק

אם אני לא טועה
הגרביים היו צהובים.
והקומקום?
בטח היה בצבע כסף
כמו כל הקומקומים בזמן ההוא,
ובטח היתה לו זרבובית –
ודניס דיבר איתם אנגלית
עם החפצים, כן,
והם ענו.

בי נשבעתי
שהיה להם קול
לחפצים של דניס
והם דיברו,
כי קרבת נפש מסוגלת להחיות
מתים אפילו.
והיא היתה שם באויר,
באולם הקטן ההוא של צוותא, ירושליים,
רפרפה בכנפיה השקופות,
ובמעבר חימם תנור פיירסייד פשוט,
כי היה חורף.

בחוץ ירד גשם
ובהפסקה חילקו תה מתוק,
ודניס… הו דניס,
בשערו הלבן, המדובלל, הארוך,
בבדידותו, בזרותו,
היה לא פחות ולא יותר מאשר
נביא.
נביא של חיי –
פיסת קרקע חולמת
שנעקרה ממקומה
ולמרות זאת המשיכה בעקשנות ללכת .
נביא של חפציי המעטים,
שיום אחד ישירו.

 

                                                         *

כאן אפשר לראות תמונה של דניס ולקרוא תקציר של תולדות חייו

http://www.kunstradio.at/RADIOTOPIA/personal.php?nav=6%7C2&peid=80

ואלה כמה מהמילים שיופיעו על דניס בספר "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" מאת מרית בן ישראל ורוני נלקן, העומד לראות אור בקרוב.

דניס סילְק (1998-1928)

דניס, משורר (בשפה האנגלית), מחזאי ואיש תיאטרון חפצים, היה מעין נביא ושגריר מעולם הבובות והחפצים. הוא היה כל כך יחיד ומיוחד עד שאי אפשר היה ממש ללכת בדרכו, אבל כל מה שעשה ולימד וכתב והיה – הגדיל את המרחב האמנותי של בובנאי תיאטרון הקרון.
דניס טען שהוא לא עושה תיאטרון חפצים (object theatre), אלא 'תיאטרון דבר' (theatre thing), אומרת פא צ'וא שביימה רבים ממחזותיו.
עלינא אשבל הכירה את דניס באוניברסיטה. "הדמות שלו הפנטה אותי," היא מספרת, "שפת הגוף, המבע, הוא לא היה דומה לשום אדם אחר. הוא כאילו היה בעצמו קצת בובה… הוא השפיע עלי מאד, אבל לא באופן ישיר. עסקנו כביכול באותו תחום – 'תיאטרון חפצים' – אבל היה ביננו פער גדול: אני האנשתי חפצים; קודם הפכתי אותם לבובות ורק אז הפעלתי אותם. אני מעולם לא דיברתי עם חפץ, על הבמה או מחוצה לה. דניס פשוט תִּקשר עם חפצים. כמות שהם, בלי לחפש את הצד האנושי. אם כבר להפך – הוא חיפש את הצד החפצי באנשים…"
הדס עפרת: "דניס היה גאון שהקדים את זמנו. איש מרתק אבל גם קשה ומעיק. הוא היה זקן חכם ואב רוחני וגם תינוק אבוד שצריך לטפל בו. דניס הוקיר את הצד האילם, המוגבל, המגושם של החפצים. הכתיבה שלו לתיאטרון היא פוסט מודרנית; הפירוק (של האדם ושל החפץ) הוא נקודת המוצא: כל רגל של הכסא היא יישות נפרדת. לראש אין יד שתעזור לו לנגב את דמעותיו…"
ומילות הסיום למייקל שוסטר: "דניס היה מכסה את בובת הבונרקו שלו בבד בטענה שהיא מעבירה עליו בקורת. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שאמאן; הוא זיהה את הנשמה של החפץ בלי צורך להאניש אותו. אפילו בספר שכתב על ירושלים, העיר היא מין חפץ חי."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית  On פברואר 21, 2009 at 7:50 am

    .תודה על השיר, חני, ועל המפגש
    כיוון שהפוסט הזה הפך לפינת זיכרון קטנה לדניס וחפציו, אני תורמת גם קטע מ"כשאנו המתים נעור" מאמר שדניס כתב על תיאטרון חפצים

    "תיאטרון-החפץ – מה פירושו? פירושו תיאטרון שבו החפצים מקבלים מעמד דרמטי גבוה יותר מאשר בתיאטרון שחקנים. קהל המנויים יכול לשאול – האם אין זו שטות או קפריזה לנשל את השחקן-האדם מתפקידיו ולחפש במקום זה את החיים הדרמטיים של שרוך נעל, משאבת אופניים או מייבש שיער? האם חפיסת מחטי תפירה יכולה לדבר צ'כובית? השאלה אינה במקומה כי השחקן-האדם איבד את 'החפציות' שלו, אותו דבר חזק ומרוכז הקיים בתיאטרון החפץ. השחקן-האדם כילה את כוחו במאות ריגושים קטנים … ואילו השחקן-החפץ שמר על כוחו. האנרגיה שלו נעולה וממתינה לרגע שבו תפרוץ. השחקן-האדם צריך להינעל במחסן רהיטים למשך שבוע וללמוד את החיים המרוכזים בכיסא, בשולחן, בשידה … חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים, כולה עץ וזיפי שיער נוקשים … אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה."
    (תרגמה עמליה עפרת

  • חני  On פברואר 21, 2009 at 10:44 am

    גם אני הרגשתי שאני יוצרת פינת זיכרון קטנה, ומעניין שגם את הרגשת בזה.
    לגבי התוספת שלך: ההצעה של דניס לשחקן-אדם להיסגר במחסן חפצים למשך שבוע מזכירה לי תרגולים בודהיסטים שבהם אדם יושב בחדר מול קיר.
    גם בתרגול כזה הכוונה היא להתחבר לאיזו אנרגייה אחרת – תודעה אחרת – שאצורה באדם, ואינה נגישה לו בשל "מאות ריגושים קטנים". מעניין האם היה מקורב לדרך הבודהיסטית.
    נזכרתי גם שג'ק קורנפילד בספרו "דרך הלב" מדבר על "אינטימיות עם כל הדברים" ואולי זאת האינטימיות שחש דניס עם החפצים.
    נזכרתי גם בתיאטרון המריונטות של פון קלייסט שאומר דברים דומים על יתרונותיה של המריונטה לעומת השחקן – אדם.

  • חני  On פברואר 21, 2009 at 11:05 am

    מה שמייקל שוסטר סיפר, שדניס חש שהבובה מעבירה עליו ביקורת, הזכיר לי שפעם, כשהבת שלי היתה קטנה היא לא רצתה להיכנס לחדר שלה. כששאלתי אותה למה ענתה לי שזה מפני שהדובי קורץ לה. היה לה דובי גדול, והוא הפחיד אותה. נראה לי שכולנו חשנו פעם קרבה כזאת אל חפצים ובובות, אבל אצל דניס היא נותרה גם בבגרותו וזה חלק מייחודו.

  • חני  On פברואר 21, 2009 at 5:46 pm

    בטעות נמחקו לי התגובות שלכם. תודה על
    הערותיכם.

  • גבריאלה  On פברואר 21, 2009 at 9:57 pm

    יו אר וולקאם.
    שבוע טוב ומבורך לך ולנו

  • טלי  On פברואר 22, 2009 at 2:20 pm

    ואני מוסיפה עוד נדבכון לפינת הזכרון הוירטואלית הזאת של דניס סילק, במקרה הזה אני רק השליחה-

    בחוברת "במה- כתב עת לאמנות התיאטרון" מס' 60 משנת 1974 מופיע תרגום לעברית של טקסט מרתק שכתב דניס סילק- "תיאטרון הבובות (מסה)" בעמ' 95-104. את הטקסט תרגמה לעברית חנה עמית כוכבי, שאז עדיין לא היתה אמא שלי…

    היא היתה מיודדת עם דניס באותה תקופה והוקסמה מכתיבתו, מאישיותו,מהשילוב הנדיר של שקט, צניעות וחוכמה ומהעצב בעיניו היהודיות כל כך. היא זוכרת איך טיפסה בסולם רעוע אל דירתו הקטנה בשכונת אבו טור בירושלים, דירה נזירית של אדם בודד שהיו בה רהיטים מעטים ושלפני ישיבה על כסא ליד שולחן המטבח, בציפייה לכוס התה שדניס הגיש במאור פנים, בדקה תמיד אם רגל הכסא איננה עומדת להתפרק כמו החפצים המתפרקים שדניס ראה את נשמתם.
    באחד הימים הבחינה באבק הכבד המכסה את המטבח, לקחה מטלית והתחילה לנגב ואז דניס נזעק ואמר "אבל זה האבק שלי, אני צריך אותו"…

  • חני  On פברואר 22, 2009 at 3:46 pm

    איזו תגובה מרגשת! הייתי שמחה מאוד לקרוא את המסה המתורגמת. אולי יש אפשרות להעלות אותה לאינטרנט? או קטעים ממנה? אם תעשי זאת אשמח מאוד אם תשלחי קישור לפוסט הזה.
    וההתרשמות של אמך מדניס מרגשת מאוד ומזכירה לי את שלי. התחושה שמדובר באדם יוצא דופן מכל הבחינות. המון תודה, טלי לך ולאמך. שימחתן אותי מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: