מד"ר עז אלדין אבו אלעיאש לאלברט אינשטיין

 

רציתי להעלות פוסט שבו אציג את אמנת החמאס במהופך, כביכול כמצעה של מפלגה ישראלית – יהודית. רציתי לזעזע, לפקוח את עיני מי שלא הבין שמדובר בתנועה קיצונית, רצחנית ואנטישמית. להוכיח שמדובר באוייב מר, שדרכו היא דרך המלחמה והטרור, והוא דוחה כל ניסיון להסדר. כל ההוכחות לדבריי אלה מופיעות באמנה, והמעוניין לבדוק זאת מוזמן לעיין כאן.
טרחתי על הפוסט שרציתי להעלות יום שלם, ובסופו של דבר החלטתי לא להעלות אותו גם בעקבות התכתבות בפוסט של עידן לנדו, ובעיקר כי שוב ושוב עלו לנגד עיניי פניו של ד"ר עז אלדין אבו אלעיאש. כל מלחמה צורבת בתודעה גיבור מיוחד. דמות שהתקשורת מצליחה להפוך לגיבור בזכות אמירה מיוחדת, מחווה, צילום.
עבורי גיבור המלחמה הזאת הוא ד"ר עז אלדין אבו אלעיאש. רופא גניקולוג, פעיל שלום פלסטיני המתגורר בעזה ועובד בישראל, שאיבד במלחמה את שלוש בנותיו. בדמותו מתגלמת בעיניי מהות הסכסוך: הקשר הסיאמי בינינו לבין הפלסטינים – זוג תאומים סיאמיים לא זהים, ששניהם סובלים מהחיבור ביניהם.
הפליא אותי שלד"ר עז אלדין אבו אלעיאש היה חשוב כל כך להוכיח שמהבניין שבו הוא מתגורר לא נורתה אש לעבר ישראל. התפלאתי, כי אני עצמי לא הייתי משוכנעת שיירי כזה הוא סיבה לפגיעה בבניין. ד"ר עז אלדין אבו אלעיאש היה משוכנע בכך יותר ממני, ואפילו הודיע מראש שיקבל את ההודאה בטעות, שכן הוא מבין, כך אמר, שבמלחמה טעויות כאלה יכולות לקרות.
ראיתי מולי אדם שוחר שלום הנשלט על ידי תנועה שעבורה יירי לעבר אזרחי האוייב הוא דרך מוצהרת, כמו גם הטקטיקה הצבאית שבה היא נוקטת: יירי מתוך האוכלוסייה האזרחית שלה עצמה, מתוך הנחה שבשל כך – בשל הסתתרותם של היורים בתוך האוכלוסייה – היורים לא ייפגעו.
ראיתי מולי אדם שנפגע פגיעה כפולה: אחת מהתנועה השולטת בחייו שדרכו אינה דרכה, והשנייה מאויביה של התנועה הזאת – מאיתנו.
צר לי מאוד על ד"ר עז אלדין אבו אלעיאש, ועל כל אזרח חף מפשע שנפגע בעזה. צר לי גם על כל מי שנפגע בצד שלנו מהטרור הפלסטיני, אך אין די בצער. יש צורך לעשות מעשים כדי לחולל שינוי, כדי לגרום לך שאירועים כאלה לא יישנו בשני הצדדים.
המעשה הנדרש  למיטב הבנתי הוא ניתוח שיפריד את שני התאומים הסיאמים הלא זהים האלה זה מזה, ומחייהם המשותפים הגורמים סבל לשניהם. ניתוח שיאפשר לכל אחד מהם לנהל את חייו באופן עצמאי ללא תלות באחיו. 
ניתוח כזה הוא מטבעו מסובך, אבל נראה לי שאין מנוס מלערוך אותו, ולמיטב הבנתי נתקשה לערוך אותו בכוחות עצמנו, ועלינו להסתייע לצורך ביצועו ברופא מנתח מהחוץ. ולא די בניתוח הפרדה, יש צורך גם בבדיקות אחרי הניתוח, בדיקות שיבטיחו את שמירת בריאותם של המנותחים.

מחשבות אלה הזכירו לי ספר שנמצא ברשותי שנמצאים בו נאומים ומכתבים של אלברט אינשטיין. הספר ששמו "דמות עולמי" ראה אור בהוצאת שטיבל בשנת תרצ"ה ותרגם אותו מגרמנית ד"ר ש. אטינגר. בחרתי מתוכו נאום שנשא אלברט אינשטיין לפני אסיפת סטודנטים, נאום שנושאו הוא "פירוק הנשק". בשל "עתיקותו" של הספר התרגום ארכאי, והרשיתי לעצמי לשנות מעט את הניסוח למען בהירות הדברים:

"יותר מאשר בשנים שעברו תלוי מזלה של האנושות התרבותית בכוחות המוסריים, שתוכל למצוא בקרבה.
אם האגואיזם חסר הגבולות עלול להוביל לאבדון בחיים הכלכליים, הרי ביחסים שבין לאום ללאום הוא מורה דרך גרוע עוד יותר.
התפתחותה של הטכניקה הצבאית הגיעה למדרגה כזו, שהאדם עתיד לקוץ בחייו, אם לא תימצא בקרוב הדרך לשמירה מפני המלחמות. כגודל החשיבות של מטרה זו כן דלו המאמצים , שהושקעו עד עכשיו להשגתה.
אין המלחמה דומה למשחק חברותי, שהמשתתפים בו נוהגים לפי כללים ידועים ומהם אינם זזים. במקום שהועמדה השאלה: "להיות או לחדול", שם ניטל כוחם של כללים והתחייבויות! רק הפרישה בלי תנאי מן המלחמה לכל צורותיה יכולה להביא הצלה כאן.
לא תספיק פה יצירת אינסטאנצייה בינלאומית לבוררות. יש להמציא בכוח חוזים את הערובה לכך, שכל האומות יחד יהיו מחוייבים לקיום פסקיה של אותה אינסטאנצייה. באין ערובה כזאת לא יצליחו לעולם האומות לפרק מעליהן את נשקן באמת.
ולמה אין הדבר הזה נעשה? ולמה נגזר על כל אדם ועל כל אומה שיחרדו וירעדו לקיומם? מפני שכולם מתכוונים רק להנאת עצמם העלובה בת הרגע, ואין הם רוצים לכפוף יצרם לשם אושרו ושגשוגו של הכלל.
לפיכך אמרתי לכם בתחילת דבריי, שיותר מבשנים הקודמות תלוי עכשיו מזלה של האנושות בכוחות המוסריים שבה.
היכן מעיין הכוחות להתפתחות כזאת? רק באלה, שניתנה להם האפשרות לחזק רוחם ולשחרר מבטם בלימודים באביב ימיהם. וכך, אנו, הקשישים, נושאים עינינו אליכם בתקווה, שאתם, במיטב כוחותיכם תחתרו ותשיגו את המטרה, שאנו קצרה ידנו מהשיגה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  On ינואר 22, 2009 at 7:48 am

    שצמחה בעקבות מות האידאולוגיות הגדולות (הלאומיות-שמקורה אירופאי, ואינה מתאימה כ"כ לתרבות האסלמית .שהוכנסה ונכפתה על עולם האסלם ע"י המעצמות ששלטו בעולם האסלם.הסוציאליזם- ניסיון חיוור לחקות את ה"סוציאליזם" -הסובייטי- מזרח אירופאי.הקפיטליזם- השינוי מ"הסוציאליזם" הסובייטי- מזרח אירופאי לכיוון השוק ה"חופשי", עם המדיניות של הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית.) שהיו בעולם הערבי והמוסלמי.האידאולוגיות הללו לא עבדו בגלל כמה גורמים.
    1.הבדלים תרבותיים.
    2.הן בוצעו כ Shock Therapy ,במקום שיבואו בהדרגה.בהתחשבות של ההבדלים התרבותיים ומבנה החברה השונה.
    3.בגלל המדינות המושחתות שנוסדו ע"י המעצמות והאליטות המושחתות העומדות בראשן.
    כעת עולם האסלם חוזר ומתחבר להוויה הדתית שלו.מה שנקרא: האסלם הפוליטי.
    איך קשורה ישראל לנושא? ישראל ,באיוולתה הכוחנית,האיצה הרבה מהתהליך הזה כאשר התחככה עם קבוצות מסויימות מהעולם הערבי האסלמי.
    לדוגמא: כאשר ישראל פלשה ללבנון ב1982 ,ישראל התקבלה ע"י השיעים בדרום לבנון כמשחררת.אני זוכר. הייתי שם.החזב אללה עדיין לא היה קיים כגוף .כאשר השיעים ראו שאין בכוונת ישראל לצאת מדרום לבנון, ושישראל בונה רצועת בטחון בתוך לבנון על חשבון האזרחים של דרום לבנון,התחילה תנועת ה"מוקוומה". ההתנגדות השיעית בדרום לבנון.למעשה,אם ישראל היתה יוצרת קשרים טובים עם הגורמים שהיו אז בדרום לבנון,כמו אמל השיעי,במקום לקשור את גורלה במיעוט הנוצרי של לבנון,הדברים היו טובים יותר לאינטרסים של ישראל.אבל ישראל ביוהרתה רצתה להתנהג כמעצמה איזורית המתערבת במדינה שכנה.היא תמכה בהמלכת ג'ומייל הנוצרי,והייתר ידוע.תנועת ההתנגדות,החזב אללה, קרמה עור וגידים.
    אם ישראל לא היתה רודפת את פעילי פ'תח באש"פ ויושבת איתם אז,לפני שנים,החמאס לא היה תופס תאוצה.אם ישראל לא היתה מעודדת את החמאס כתנועת נגד לפ'תח ,אז,לפני שנים, החמאס לא היה תופס תאוצה.אם ישראל באמת ובתמים היתה מעוניינת לתת לפ'לסטינים תקווה ומדינה משלהם,במקום להגביר את הקמת ההתנחלויות ותפיסת השטחים,החמאס לא היה תופס תאוצה.אם ישראל לא היתה מבצעת את הפעולה בעזה בצורה האכזרית שבה היא בוצעה ,החמאס לא היה מתנחל יותר ויותר בליבות האנשים.החמאס אינו צומח בוואקום.
    אי אפשר להרוג את הרעיון והאידאולוגיה של החמאס ע"י כוח ואלימות.אי אפשר.אפשר להרוג את כל אנשי החמאס,אבל אי אפשר לעקור את האידאולוגיה הדתית שלהם מליבות האנשים.מדינות ערב,כמצריים,סוריה,אלג'יריה והאחרות הרגו את החמסניקים שלהם באלפים,אבל לא הצליחו לעקור את האידאולוגיה החמאסית מליבות ההמונים.ההמונים פשוט מחכים לשעת הכושר שתבוא.כדי לעקור את האידאולוגיה החמאסית ולצמצם אותה צריכים לשנות פאזה.
    ואת זה ישראל אינה עושה.

  • אהרון תמוז  On ינואר 22, 2009 at 7:49 am

    נכון שב 1973 הגיבור שנצרב היה הבחור מגולני שאמר את המשפט שהחרמון הוא העיניים של המדינה אבל על מלחמות צריך לדעת בראייה היסטורית עמוקה .
    1973 היתה מלחמה בה שר הבטחון דאז דיבר על "חורבן הבית השלישי. ב1973 סבלנו מיהירות ושחצנות שהביאה לזלזול בערבים ו ל 3000 הרוגים כאשר האוכלוסיה נמתה 3 מיליון איש .1973 הביאה איתה גם את מוטי אשכנזי והיתה הדרך לפריצת הדרך בשלום עם מצריים.

    חני יש דברים שאת ואני חווינו באופן אישי אני כלוחם ואת כאשת לוחם. אני ואת ידענו מה המשמעות של הגב אל הקיר וכאשר שמענו את המשפט "לזרוק את היהודים לים" ידענו שהם מתכוונים לכך וידענו שאם לא נתגונן זה עלול לקרות.

    לזכור את העיניים של המדינה זה שטוח מייד ולא צריך להיחרת כמהות המלחמה זו סיסמא ולא מעבר לכך.

    הדור שלא הכיר את 1973 ספג בתודעתו מלחמה שדמתה למעורבות האמריקאית בויאטנם או את המעורבות הרוסית באפגניסטן. הדור הצעיר לא הכיר את מה שאת ואני חווינו.

    הדור הצעיר לא רוצה לדעת על נוויל צ'מברליין,המלחמה של מונטגומרי ,נורמנדי,רקב הבליטה וסטלינגרד.

    צריך להכיר את ההיסטוריה

  • צבי  On ינואר 22, 2009 at 8:36 am

    בוקר טוב
    נדמה שעתה, כאשר את פורסת את מלוא משנתך, היא נשמעת מרוככת יותר מכפי שתגובותייך יכולות היו להשתמע בימים האחרונים.
    מבלי להיכנס לויכוחים באשר לאחריות, לסיבות ולפתרונות [והרי מירב הכותבים כאן ניחנו בידיעה האולטימטיבית שכלל מנהיגינו ומנהיגיהם כשלו מהבין] – נחוצה אמפתיה, אמפתיה שמכילה גם את הפלסטינים, את האדם באשר הוא. ומכוחה של אמפתיה זו, הכאב והצער על הפגיעות בישראלים ובפלסטינים.

    וחני,
    עבורי, ד"ר עז אלדין אבו אלעיאש איננו "אדם שוחר שלום הנשלט על ידי תנועה…"; עבורי – מדובר בראש ובראשונה בהורה, שזה עתה אסון נורא מכל האסונות פקד אותו ואת משפחתו, שזה עתה שכל את היקר מכל; ובכל זאת, באצילות נפש יוצאת דופן – נשא את כאבו, זעק את זעקתו, תוך שהוא מקפיד להמשיך ולקרוא לשפיות באזורנו.
    כמה מאיתנו היו מגלים כוחות נפשיים ואצילות נפש מעוררי השראה שכאלה?

  • נועם  On ינואר 22, 2009 at 9:04 am

    אם למדנו כולנו – הישראלים והפלסטינים, תושבי עזה ומדינות הים שעקבו דרך אמצעי התקשורת אחרי ההשתוללות בעזה ("בעל הבית השתגע", הוא ביטוי שמשתמשים בו הרבה בימים אלה) – אם למדנו כולנו משהו בימים אלה, זה הלקח שלמדנו:

    את כותבת שהחמאס ירה "מתוך האוכלוסייה האזרחית שלה עצמה, מתוך הנחה שבשל כך – בשל הסתתרותם של היורים בתוך האוכלוסייה – היורים לא ייפגעו". כלומר, החמאס הניח שישראל פועלת מתוך עקרונות מוסר מוצקים, ובשל כך ההסתתרות אחרי אזרחים היא אפקטיבית.

    הוכחנו להם (ולעצמנו ולעולם כולו) שהם טועים. שההנחה הזו אינה תופסת לגבינו. שאיננו מהססים לירות אל האזרחים. אין יותר "מגן אנושי" מבחינתנו. אזרחים? נשים וילדים? בתי ספר? מסגדים? אם מסתתרים בהם לוחמים – אנחנו יורים והורגים. את כל מי שנמצא שם, בלי הבחנה.

    עכשיו חשבי רגע ואמרי, מה נורא יותר, להסתתר אחרי אזרחים מתוך הנחה שהם משמשים מגן, או לירות ללא היסוס על אזרחים בידיעה שהם ייהרגו עם המסתתרים אחריהם?

  • אהרון תמוז  On ינואר 22, 2009 at 9:48 am

    מה נורא יותר חיצי גורל אכזר או פגז מרגמותיו

    מה נורא יותר לאפשר לחמאס לפוצץ אוטובוסים בניחותא או לסכל את פיצוץ האוטובוסים

    מחסומים אסור
    גדר אסור

    אז מה מותר?

  • אזרח.  On ינואר 22, 2009 at 12:13 pm

    פ'לסטינים היתה שנאה -הערכה לישראל כמדינה.הרבה אמרו לי שהיהודים (מבחינת הרוע הצרוף) ברובם לא מתנהגים כערבים.שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית.(בהשוואה למדינות ערב ).שישראל לא עושה מה שמדינות ערב עושות לנתיניהן.כעת בא המבצע בעזה והוכיח להם שישראל השתלבה היטיב באיזור.בדיוק כמו שפירטת בתגובתך.

  • חני  On ינואר 22, 2009 at 12:30 pm

    אזרח,
    תודה רבה לך על הסקירה ההיסטורית המעניינת. אני מסכימה אתך שמדינת ישראל טעתה באופן שבו התייחסה לפתח, ושבאופן הזה טיפחה, בעצם, את חמאס. מבחינת ההתנגדות לשימוש בכוח ואלימות כנגד אידיאולוגייה מבחינה היסטורית נראה לי שתבוסות ניצחות דווקא כן שינו דרכים ואידיאולוגיות (למשל מקרה גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה) שינו אותן לפחות כדרכים מובילות. ההתנגדות שלי לשימוש בכוח ואלימות נובעת מהסבל שהם גורמים לבני אדם.

    אהרון,
    אני חושבת שאתה צודק כשאתה אומר שצריבה של גיבור משטחת את הבעייה, ויחד עם זאת היא גם משפיעה.
    אני מסכימה אתך גם שדורות שונים חווים חוויות שונות, אבל גם באותו דור אנשים יכולים לחוות באופן שונה חווייה כביכול, זהה, ולצאת ממנה עם תחושות שונות ומסקנות מנוגדות.

    צבי,
    צוהריים טובים. שמתי לב שלא הצלחתי להבהיר לך את עמדתי בתגובות, אולי מפני שהגבתי יותר לדברים שהפריעו לי, ופחות לדברים שאיתם אני מסכימה.
    אני מסכימה אתך שאמפאתיה היא הדבר החשוב ביותר. כשיש אמפאתיה הפתרונות המתאימים עולים באופן טבעי.
    אני מסכימה אתך גם לגבי האופן שבו אתה רואה את ד"ר אבו אלעיאש. גם אני רואה אותו כמוך ומעריכה מאוד את התנהגותו האצילית. בפוסט הזה ניסיתי להסביר את המלכוד הפוליטי שבו הוא נתון.

    נועם,
    אתה שואל מה נורא יותר. על פניו, על פי מבחן התוצאה, נראה שהתגובה שלנו הרבה יותר נוראה, אבל השאלה שלי היא במה השאלה שלך עוזרת. מלחמות הן דבר נורא נקודה. את זה אינשטיין הבין כשאמר: "אין המלחמה דומה למשחק חברותי, שהמשתתפים בו נוהגים לפי כללים ידועים ומהם אינם זזים. במקום שהועמדה השאלה: "להיות או לחדול", שם ניטל כוחם של כללים והתחייבויות!" הגישה הזאת לא מצדיקה את המלחמה אלא מתארת באופן מציאותי את טבעה הנורא. ומכאן המסקנה:" רק הפרישה בלי תנאי מן המלחמה לכל צורותיה יכולה להביא הצלה כאן".
    זאת גם הגישה שלי והמסקנה שלי, כמו גם המסקנה בדבר הצורך בהתערבות חיצונית ובערבויות חיצוניות.

  • נועם  On ינואר 22, 2009 at 1:39 pm

    היא עוזרת בחשיפת הצדקנות הישראלית. וגם בהצבעה על כך שאנו מאבדים, בעיני חלקים קטנים של הציבור הישראלי ובעיני חלקים גדולים של העולם, את הלגיטימיות שלנו.

    הפנייה שלך להתערבות חיצונית היא חלק מהסיפור הזה. גם את אינך מאמינה יותר בכוחנו המוסרי, ביכולתנו לשלוט בתגובותינו לפרובוקציות.

    והציטוט מאיינשטיין הוא פשוט מגוחך. האם אנו עומדים בפני השאלה "להיות או לחדול" במאבקנו בחמאס? אנחנו עם הצבא האדיר שלנו, הם עם הצינורות העלובים שלהם? נו, באמת.

    ובאמת, הטילים של החמאס הם פרובוקציה. והיא פעלה היטב. גרמה לנו להשתגע. ועכשיו העולם שונא אותנו (וגם אנחנו קצת שונאים את עצמנו).

  • חני  On ינואר 22, 2009 at 2:20 pm

    אדם ששומע אזעקה כי נורו לעבר המקום שבו הוא מתגורר טילים עומד בפני השאלה "להיות או לחדול". זאת תחושה שעולה באדם כשהוא חש מאויים, כשהוא חש פחד, ולא משנה אם בסופו של דבר הטיל פגע או לא. לזה התכוונתי. לתחושות האלה של האדם הפרטי שאינן הגיוניות אלא אינסטינקטיביות, כמו של בעל חיים. נראה לי שלזה אינשטיין התכוון. כך בכל אופן אני מבינה את דבריו.
    ובעיניי הטילים של חמאס הם לא פרובוקצייה אלא טרור שמשיג את מטרתו וזורע פחד. פחד, שהוא,כאמור, לא דבר הגיוני, אלא רגש שעולה באדם כשהוא חש מאויים ומשפיע על התנהלותו.
    והתחושות האלה של האנשים דחפו את הממשלה לפעול,
    כשמה שהנחה אותה בין השאר היה הרצון לאבד כמה שפחות חיילים.
    ושוב: אני לא מצדיקה את הפעולות, אבל אני מתבוננת במציאות המורכבת ומנסה להבין את שני הצדדים.

  • אסתי  On ינואר 22, 2009 at 3:42 pm

    אמנם המציאות מורכבת אבל נבזות היא נבזות ופשעי מלחמה הם פשעי מלחמה.
    וכבר אמר יפה ומורכב ממני – חנוך לוין:

    בלילה בלילה, באין רואה,
    לאור ירח חיוור,
    יוצאים אנשי בסדר לגן
    לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
    לגביעי הפרחים.

    אנחנו אנשי בסדר,
    אנשי בסדר גמור,
    דור הולך ודור בא
    ואנו עומדים לעולם.

    אנחנו אנשי בסדר,
    אנשי בסדר גמור,
    אצבע בתחת ושיר בגרון
    כי טוב מסריח וחם.

    בעלות השחר, בטרם אור,
    מופיע מלאך קטן,
    קופץ חיש חיש מאיש לאיש,
    מקיש במקל ארוך על כל הביצים
    ברכת בוקר טוב.

    אנחנו אנשי בסדר…

    אינני יודע את שם המלאך
    ומהו רוחב כנפיו,
    אבל יודע אני היטב היטב
    לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
    לגביעי הפרחים.

    אנחנו אנשי בסדר…

  • חני  On ינואר 22, 2009 at 3:51 pm

    איפה קראת כאן שאני אומרת שאנחנו "אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור?"
    ניסיון להבין לא אומר הצדקה, ולא חרבת כלום. רק הוכחת עוד פעם, שאת מפרשת דברים מהרהורי ליבך ומטילה את הפרשנות שלך כמו בוץ בפני זולתך.
    אני זזתי הצידה, כך שאת יכולה להמשיך בהטלת הבוץ כאוות נפשך.

  • חני  On ינואר 22, 2009 at 4:54 pm

    הגבתי לתגובתך כפי שהגבתי בהנחה שאת מתייחסת אליי כאל מי שמצדיקה את אופן התנהלות המלחמה. אם פרשתי לא נכון את כוונתך – איתך הסליחה.

    ועם כל הכבוד לחנוך לוין שאני אוהבת מאוד חלק מהמחזות שלו, השיר הזה, לטעמי, דווקא מאוד לא מורכב, להיפך: הוא מאוד פשוט, ובזה עיקר כוחו.

  • יעלוש  On ינואר 22, 2009 at 7:00 pm

    את מן הסתם מעידה על עצמך בשיר הדוחה שטרחת לצטט. את ממש בסדר, בסדר גמור אפילו.

  • אסתי  On ינואר 22, 2009 at 7:20 pm

    מעבר להתפלפלויות של מורכבות מצבנו, שאין ספק שהוא מורכב ולכן לי אין תשובות רק שאלות, וגם אין לי ביטחון מי צודק ומי טועה, כי כאמור המצב מורכב. באמת. מורכב ובעייתי, אז מעבר לזה יש עובדות והעובדות האלו גלויות לכל עין (גם זו שלא רוצה לראות) והן גלויות וצועקות בדיוק כמו ערימות הגופות של הילדים והנשים.
    פשעי מלחמה קוראים לעובדות האלו. ולא ישנה אם ירו מהבית של ד"ר עזאלדין או לא ירו. עדיין בוצע כאן פשע מלחמה.

    ולגבי חנוך לוין. הוא מעולם לא היה מורכב במסרים שלו. הם תמיד היו פשוטים. חד משמעיים. ותמיד התייצבו לצד המוסר. זה הכוח שלו. הוא לא ניסה לעגל פינות. לא להיות נחמד ולא לרכך אמיתות קשות.

    ולגבי אנשי הבסדר גמור – לטעמי השיר הזה משקף את כולנו. אותך ואותי ואת נועם ואת יעלוש ואת טזרח. ואת מר תמוז… את כולנו. כל אלו שיש להם מוסר ויש להם רגישות והדברים שנעשים כואבים להם. בדיוק בגלל זה הם/אנחנו מעדיפים להסתכל לצד השני ולא לראות. וכשהם/אנחנו רואים הם/אנחנו עסוקים בסבל הפרטי שלהם/שלנו אל מול המציאות המזוויעה ולא במציאות המזוויעה עצמה. וככה מאפשרים למצב להמשך ולהחמיר. כי זו לא גזירת שמים. בידינו לשנות. אנחנו לא משנים.

    ולסיום שמחתי לגלות שהדברים שלי הם בוץ. תודה על ההגדרה כי עד היום חשבתי שהם רק סכין בגב האומה. עכשיו מסתבר לי שהם גם מלכלכים לא רק הורגים בפחדנות ומאחור.

  • חני  On ינואר 22, 2009 at 7:57 pm

    על סמך מה את קובעת שכל המגיבים כאן וגם אני מעדיפים להסתכל לצד השני ולא לראות.
    אני יכולה להעיד על עצמי שאת טועה, ויש לי תחושה שאת טועה גם לגבי המגיבים האחרים, שמגלים אכפתיות שגרמה להם להגיב.
    לא הבנתי למה את מצפה. באיזה אופן אנשים אמורים, לדעתך, לעסוק "במציאות המזוויעה עצמה".

  • יעלוש  On ינואר 22, 2009 at 8:10 pm

    דברייך הם לא סכין ולא בוץ, למה אפשר לחשוב איזו חשיבות יש לדברים שלך… הם סתם פלצנות, כפי שמתאר השיר שהבאת.

  • נועם  On ינואר 22, 2009 at 10:55 pm

    הלהיטות שלך לכלול אותי בין אנשי הבסדר גמור שייכת לעולם הסימטרי, שמשווה ומשטיח הכול, משתק ומסרס כל פעולה משמעותית וטובע ברחמים עצמיים.

    דרכי שונה. מאז 1982 (ראו פרטים בבלוג שלי) אני משתדל להיות לא בסדר בענייני המלחמות של מדינת ישראל. ולא לקפוץ לדום בכל פעם שאזרחי ישראל נקראים להקיז דם (שלהם ובעיקר של שכניהם) בגלל תאוות שטחים ועיקשות מדינית וסתם טיפשות. ובעיקר בגלל הבחירה הנוראה בחיים על החרב – פשוט משום שזה אפשרי, ומשום שבינתיים אנחנו חזקים מספיק ויכולים להרשות לעצמנו את הבחירה הזו (ולעזאזל המוסר היהודי וכל עכבה אחרת).

    בקיצור, למרות שיש לך רק שאלות, ואינך יודעת מי צודק, והמצב "מורכב" ו"בעייתי", ונראה לך שכולנו עסוקים רק בעצמנו ובסבל שלנו, ולא במציאות המזוויעה – בכל זאת אציע לך, ולכל מי שנקלע לכאן פעולה פשוטה שסותרת את כל הסלט הזה.

    בואו בשבת ב-12:30 לצומת כפר קרע, לנוכחות שקטה של ערבים ויהודים – באחיזת ידיים – למען שכנות טובה וחיים של שלום.

  • אהרון תמוז  On ינואר 22, 2009 at 11:43 pm

    המספר 620-640 חותמים על המכתב של אומץ לסרב הוא יציב כבר מספר שנים .

    הסיבות לכך היא לדעתי שצה"ל החליט לשבץ בתפקידים רגישים כמו טיס ,ארלקטרוניקה ומחשבים רק כאלה שבאים "ממשפחות טובות"

    דהיינו
    דתיים

    כאלה שאין במשפחתם ובין חבריהם פעילי שמאל וזיקה לשמאל.

    ברגע שסירבת מצפונית אסור לך לעבוד ברפא"ל או בתעשיה האוירית ומנימוקי ביטחון שדה אסור לך להיות נגיש אפילו למידע שהוא מעל ל "מוגבל"

    כאשר אנשי החי"ר ,השריון והתותחנים יבואו ברובם המכריע מקרב המתנחלים ועולי חבר המדינות התומכים בליברמן ההתייחסות לאוייב תהיה מרוסנת הרבה פחות

    הסרבנות מצדיקה מעקבים של שרות הבטחון הכללי שקיימת גם קימת בלי שמתיעצים איתי או שואלים

    כאשר שמעתי שהעם לבנה נכלא נדהמתי משום שציפיתי שמי שמזוהה עם אומץ לסרב יפוטר לאלתר משרות בטחון עקב אי התאמה ולשמחתך ולשמחתי זה לא תלוי בי

  • טלי  On ינואר 25, 2009 at 12:17 pm

    קראתי לפני כמה ימים ומאז אני מתכוונת להגיב. בין לבין גם קראתי את הדיון שלך עם עידן לנדו.

    עם חלק מדברייך אני מסכימה במלואם, ועם אחרים לגמרי לא. אנחנו והפלסטינים איננו תאומים סיאמיים. אנחנו אכן כובלים אלה את אלה במעגל דמים בלתי פוסק, אבל אנחנו כובלים אותם לאין ערוך הרבה יותר ממה שהם כובלים אותנו, הכוח בידינו, השליטה בידינו ולכן האחריות שלנו גדולה יותר (ואין בכך בכדי לטעון שהפלסטינים לא עשו דגיאות. הם עשו ועושים. אבל שגיאות שלהם אינן יכולות להוות הצדקה לפשעים שלנו, וגם פשעים שלהם אינם יכולים להוות הצדקה, כפי שהם מהווים היום, לפשעים שלנו).

    אכן, אין די בצער, יש לעשות מעשה- אני חותמת על כך בשתי ידיים ויותר.

    ובדיוק משום כך אני כל כך מתקשה להבין את ראשית הפוסט הזה.
    משום שמעשה, פירושו הסכם. אני שותפה למחשבה שאנחנו זקוקים לעזרה בינלאומית וכולי תקווה שאובמה יעמוד בדיבורו ויכריח אותנו להגיע להסכם.
    אבל הסכם הוא מעשה שראשיתו בדיאלוג. "הפסקת אש חד צדדית", בדיוק כמו ההתנתקות ובדיוק כמו כל פעולה חד צדדית אחרת, היא ההיפך מדיאלוג, ולכן היא רק מרחיקה את המצב המיוחל בו כולם יוכלו לחיות בשלום. פעולה חד צדדית כזאת מספקת אליבי לאלימות הבאה, ולכן היא כל כך מסוכנת.

    לכן, חני, אני באמת מתקשה להבין למה טרחת והשקעת בכתיבת הפוסט שלא פרסמת על אמנת החמאס.
    אין בישראל היום אף אדם שלא יודע ומבין שהחמאס הוא אוייב מר,תנועה קיצונית ורצחנית שדרכה היא דרך הטרור, ואין כל צורך "להוכיח" את זה לאיש.

    לדבר עם החמאס אין פירושו לחתום על אמנת החמאס!

    לדבר עם החמאס פירושו לשים על השולחן את כל המחלוקות, להתווכח מרה, להתפשר (גם אנחנו. גם הם)ולהגיע למצב שכולם יכולים, איכשהו, לחיות איתו. כפי שכתבו לך פה, ישראל יצרה את החמאס וחיזקה אותו בסירובה לדבר עם אש"ף, וישראל עלולה לייצר ברגעים אלו ממש את התנועה היותר קיצונית בסרבה לדבר עם החמאס. מה הטעם? לאן זה מוביל מלבד דם ואש ותמרות עשן?

    מי שתומך בדיבור עם החמאס לא תומך באמנת החמאס, ואגב גם החמאס עצמו כבר הסכים פעמים רבות להארכת הרגיעה ולהפסקת אש. אנחנו סרבנו ומסרבים לדבר איתם.

    לצערי העמוק, מגילת העצמאות של מדינת ישראל לא משקפת ומייצגת את דרכי התנהלותה של מדינת ישראל כיום.

    הצהרת כוונות טקסית של גוף, ארגון או מדינה זה דבר אחד, והמציאות בשטח היא דבר אחר.

    האם החמאס הם ארגון שוחר שלום? לא.
    האם עזה הפכה להיות שבדיה? ממש לא.

    אבל כל פצצת זרחן, כל הפצצת בי"ס, מסגד, אמבולנס ובית חולים, כל ארטילריה חסרת אבחנה וגם, ברוח דבריו של איינשטיין שציטטת, גם ארטילריה "מדוייקת", כולם רק מרחיקים עוד ועוד את הסיכוי שאי פעם יהיה כאן יותר טוב למישהו.

    ולכן, כן, צריך לעשות מעשה. והמעשה היחיד שצריך לעשות הוא לדבר. לדבר עם כל מי שמוכן להקשיב, על יוזמת השלום הערבית, על יוזמת ז'נבה, על מפת הדרכים, על כל אחת מאינסוף ההצעות שעדיין תלויות ועומדות לפתחנו.

  • חני  On ינואר 25, 2009 at 7:37 pm

    תודה לך על תגובתך היפה. אנסה להתייחס לנקודות שהעלית:

    1.כשכתבתי על התאומים הסיאמיים ציינתי במיוחד: תאומים לא זהים. התכוונתי יותר לאופן החיבור, לכך שאין גבולות ברורים ומוסכמים בינינו לבין הפלסטינים, והחיבור הזה לדעתי לא בריא לשני הצדדים.

    2.טרחתי על עיבוד של אמנת החמאס כי היתה לי הרגשה שאנשים רבים לא יודעים שמדובר בתנועה קיצונית מאוד, והמודעות הזאת נראית לי חשובה.

    3.אני מסכימה איתך שלמרות הקיצוניות של התנועה יש צורך לדבר איתה כדי להגיע להסכם, אבל לצערי אני סקפטית לגבי היכולת לעשות זאת – של שני הצדדים – ולכן ציינתי את החשיבות של התערבות חיצונית.

    4.גם אני מרגישה רע מאוד מהאופן שבו ישראל נלחמה. מדובר בהידרדרות חמורה שמטרידה אותי מאוד. מבחינת הפלסטינים הכיבוש התחיל ב- 48. הם לא הסכימו אז לתכנית החלוקה וספק אם הם מסכימים לחלוקה גם היום.(החמאס על פי מצעו – לא מסכים). אני מסכימה איתך שגם ישראל תרמה את חלקה הלא מבוטל לסכסוך, וזה החלק שעליו אנחנו אחראים.

    5.אני חושבת שהפתרון הוא שתי מדינות לשני עמים ומקווה שנגיע אליו בהקדם האפשרי, כי כל המשך של הסכסוך הוא הבטחה של סבל לשני הצדדים.

    6.מעניין שגם פרופ' ירמיהו יובל במאמר שכתב השתמש בדימוי של "תאומים סיאמיים". אמנם באופן אחר, אבל אני מוצאת קשר בין שני הדימויים. כאן:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1058062.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: