בהלווייה הצבאית של ניר
בהר הרצל
נדמה היה לי לרגע
שהכל אשלייה.
קשה להסביר –
המוות הזה,
החיים האלה.
פתאום, כשהחברים שלו שרו לו
"הנר שלך, ניר, עדיין בוער"
מתוך "בלוז כנעני", שיר שאהב,
הקולות ריחפו בחלל אינסופי,
והחלל בלע גם אותי,
והמרחק ביני לבין ניר
לא נראה גדול כל כך כמו קודם.
היא ארכה כמה שניות, ההרגשה,
אבל הרגישה כמו נצח,
ואז חזרו החיים שנשארו –
בן דודי גיורא,
שבילדותי היה לי קרוב כאח,
ואשתו נאווה –
הוריו של ניר.
הם עמדו זה לצד זה
מול כיתת החיילים
מוקפים בצבא המנחמים
כמו שני ילדים קטנים
שהלכו לאיבוד.
והבלוז המשיך.
השיר מוקדש באהבה לניר כהן ז"ל, שנהרג במלחמת לבנון השנייה.
כאן אפשר לקרוא על ניר
http://www.pmo.gov.il/PMO/Communication/IsraelUnderAttack/lebanon090806/vicnir090806.htm
וכאן מסופר על הקרב שבו ניר נהרג
http://www.mnews.co.il/article_focus.asp?article_id=3951
יוצאת לאור 
תגובות
אם הבלוז היא שירת העבדים ושירה מלנכולית הרי בניגוד לשחורים בארה"ב שבחרו נשיא שחור אנו נמשיך להיות עבדים לשכול כנראה לנצח. מ חורבן הבית היינו עבדים להתנכלות ורצח מצד דתות אחרות ומששבנו לארצנו מוטלת עלינו החובה וזהו הכרח לשלם בדם על עצם קיומינו כיהודים.
תודה על התגובה. אני, כמובן, מעדיפה, שהוא לא יימשך, וחושבת שצריך לעשות כל מה שאפשר לצורך זה.
חובתנו לעשות כל מה שאפשר כדי שהוא לא יימשך, זה בידינו.
כואב לקרוא על ניר הקרוב שלך- אדם ספציפי עם פנים, אופי, כשרונות וחלומות ספציפיים, וכואב אפילו יותר לקרוא את הגישה שלפיה אין ברירה אלא לשלם בדם, כי מאחורי אמונת השווא הזאת מסתתרת שורה אינסופית של פנים ושמות וכשרונות וחלומות מבוזבזים. משני הצדדים.
מוכרחים לעשות כל מה שבידינו כדי להפסיק את מעגל הדמים המתמשך.לנסות להיחלץ מהדפוסים הנוכחיים ולעבור לדפוסים חומלים יותר, אלא שהחמלה צריכה להיות מכוונת גם פנימה וגם החוצה, ולכן, בעצם, העליתי בזמן הזה את השיר הזה. כדי שלא נשכח לחמול גם על עצמנו.יש לי תחושה שלפעמים אנחנו שוכחים דווקא את זה.
אין לי שום דבר נגד הבלוז באופן כללי ובטח שלא נגד "בלוז כנעני". מהבחינה המוסיקלית אין לי שום התנגדות שהוא יימשך, ובעצם מה שהתכוונתי לומר בשיר זה, שלמרות האובדן החיים ממשיכים.