פרנץ קאפקא: שתי ידיי פתחו במלחמה

 

"שתי ידיי פתחו במלחמה. את הספר שקראתי אותה עת סגרו בחבטה ודחפוהו הצידה, שלא יפריע. לי הצדיעו ומינוני בורר. וכבר נלפתו אצבעותיהן זו בזו וכבר שעטו בפאת השולחן, רגע לימין, רגע לשמאל, הכל על פי יתרון הלחץ של צד זה או זה. לא הסרתי עיניי מהן. אם בידיי מדובר, ראוי שאהייה שופט צודק, אחרת אני ממיט על עצמי ייסורי פסיקה מוטעית. אבל תפקידי לא קל, בחשיכה משמשות בין כפות הידיים לפיתות שונות, שאסור לי לא שלא לתת דעתי עליהן, אני מהדק אפוא את סנטרי אל השולחן ועתה שום דבר אינו נעלם ממני. כל חיי העדפתי את יד ימיני, בלי שהיתה לי כוונה רעה כלפי יד שמאלי. אילו היתה שמאלי אומרת משהו, הייתי – שהרי אני ותרן ורודף צדק – מתקן תיכף ומיד את המעוות. אך זו לא פצתה פה, היתה תלוייה לצדי מדובללת, וכשימיני היתה, למשל, מניפה את מגבעתי ברחוב, היתה שמאלי ממששת חרדה בירכי. זו היתה הכנה גרועה לקרב, המתחולל עתה. כיצד תתגונן לאורך זמן , פרק שמאלי, מפני הימני האלים הזה? איך תעמוד אצבעך הנערתית בצבת חמש האחרות? שוב אין זה קרב בעיניי, אלא קיצה הטבעי של השמאלית. זו כבר נהדפה לפינת השולחן השמאלית הקיצונית, והימנית חובטת עליה בקצב מעלה – מטה כבוכנה של מכונה. אילולא התעוררה בי למראה מצוקה זו המחשבה הגואלת, שידיי שלי הן שעושות פה מלחמה, ושבתזוזה קלה הייתי יכול להפריד ביניהן ולשים קץ למלחמה ולמצוקה – אילולא מחשבה זו , היתה שמאלי נשברת וניתקת מפרקה, עפה מן השולחן, ואילו ימיני, בהתפרעות של מנצחת, היתה אולי מזנקת ככלב התופת מחומש הראש ישר אל פניי הקשובות. במקום זאת, השתיים מונחות עכשיו זו על גבי זו, הימנית מלטפת את גב השמאלית, ואני, השופט הנוכל, מהנהן בראשי למראה."

 

—-

 

"כולנו עושים מלחמה. (אם מותקף על ידי השאלה האחרונה, אני שולח את ידי לתפוס בכלי הנשק שמאחוריי, איני יכול לבחור בין כלי הנשק, וגם לו יכולתי לבחור, הייתי תופס בהכרח בכלי "זר" , שהרי לכולנו מלאי נשק אחד). איני יכול לעשות מלחמה משלי: כשנדמה לי שאני עצמאי, כשאיני רואה נפש חיה סביבי, מתברר עד מהרה שנאלצתי לקבל עמדה זו כתוצאה מצירוף נסיבות כללי שאינו נהיר לי מיידית או בכלל. אמנם בכל זאת יש כמובן חיל חלוץ רכוב, מאסף, צלפים, וכל הרגיל ויוצא דופן שבלחימה, אך אין מי שמנהל מלחמה עצמאית. (דיכוי) הגאווה? כן, אך גם עידוד נחוץ, העולה בקנה אחד עם האמת".   

 

           

                                                                 *

 

שני קטעים מעוררי מחשבה של פרנץ קאפקא על טבעה של המלחמה. מתוך "מחברות האוקטבו", תרגום שמעון זנדבנק , הוצאת עם עובד, 1998.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גבריאלה  On ינואר 6, 2009 at 5:53 pm

    הכי טוב לשים כף יד אל כף יד מול החזה בתנוחת נמסטה, תנוחת ידיים של תפילה – זה יוצר איזון ומשכין שלום בין ימין לשמאל.

    אגב, קראתי באינטרנט שהמילה ההודית נמסטה מורכבת בעצם משלוש מלים: נה מס טה והמשמעות היא: האלוהי שבי מברך את האלוהי שבך… ברכה מאוד יפה.

    אז
    נמסטה, חני (:

  • חני  On ינואר 6, 2009 at 8:14 pm

    "להשכין שלום בין ימין לשמאל" הוא בהחלט עניין חשוב. גם במישור האישי וגם במישור הלאומי. נראה לי שהברכה הזאת והתנוחה הזאת היו מוצאים חן גם בעיני קאפקא 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: