ברכט: אל הצאצאים

 

באמת אני חי בזמנים אפלים!

הדיבור התמים נואל. מצח חלק

מרמז על טמטום הלב. זה הצוחק –

רק לא קיבל עדיין

את הבשורה האיומה.

 

הוי זמנים שכאלה, עת

שיחה על אילנות עוון פלילי הוא כמעט.

כי יש בה משום שתיקה על תועבות כה רבות!

זה המהלך שם ברחוב בנחת,

האמנם לא ישיגוהו עוד ידידיו

הנתונים בצרה?

 

—–

 

והרי ידענו:

גם השנאה נגד השפלות

מעווה את פני האדם.

גם הזעם על דבר העוול

מצריד את הקול. הה, אנחנו,

שרצינו להכין את הקרקע לקראת

סבר פנים יפות,

לא יכולנו להסביר פנים.

אבל אתם, שתזכו ותראו את היום,

והאדם לאדם יהייה מושיע,

זכרו נא אותנו

ולמדו מחילה על משוגותינו.

 

 

                                                                *

 

זה זמן מה שאני מחפשת בכתובים מילים שיתאימו לתחושותיי בימים אלה, ומצאתי את המילים האלה שכתב ברטולד ברכט בשירו "אל הצאצאים" כפי שתורגם  ע"י מרדכי אבי – שאול.  ציטטתי מתוך השיר את תחילתו ואת סופו.

נגעה לליבי במיוחד בקשת המחילה של ברכט מהצאצאים על אי היכולת להסביר פנים למרות הרצון "להכין את הקרקע לקראת סבר פנים יפות". בקשתו זאת הזכירה לי את הנוקטים באלימות במאבקם למען השלום.

ניתן לומר את הדברים גם במהופך: אדם לאדם יהייה מושיע ביום שבו אנשים יוכלו לצאת כנגד השפלות והעוול ללא שנאה וזעם ועם סבר פנים יפות. אם תרצו: המקבילה הברכטיאנית לאחרית הימים התנכ"ית.   

 

 

                                                            ****

 

וזה השיר כולו:

 

    אל הצאצאים

 

           1

 

באמת אני חי בזמנים אפלים!

הדיבור התמים נואל. מצח חלק

מרמז על טמטום הלב. זה הצוחק –

רק לא קיבל עדיין

את הבשורה האיומה.

 

הוי זמנים שכאלה, עת

שיחה על אילנות עוון פלילי הוא כמעט.

כי יש בה משום שתיקה על תועבות כה רבות!

זה המהלך שם ברחוב בנחת,

האמנם לא ישיגוהו עוד ידידיו

הנתונים בצרה?

 

אמת: עדיין משתכר אני למחייתי.

אבל האמינו לי: רק מקרה הוא. בכל מעשיי

אין שום מעשה הנותן לי זכות

לאכול לשובע.

במקרה לא נפגעתי. (מזלי הטוב אם יעזבני,

אני אבוד.)

אומרים לי: אכול ושתה ושמח בחלקך!

אבל איך אוכל ואשתה, אם מפי הרעב אני חומס את אשר אוכל,

וכוס המים שאשתה מן הגווע בצמא אקחנה?

ובכל זאת אוכל ואשתה.

 

וברצון הייתי נוהג בחכמה.

בספרי הקדמונים נאמר מי החכם:

המתרחק מריב העולם ומבלה את ימיו הקצרים

בלי פחד.

המכונן דרכו בלא זרוע,

משלם טובה תחת רעה,

כל חשקו אינו ממלא ועד מהרה ישכחנו,

עושה אלה חכם ייאמר.

וכל אלה לא אוכל:

באמת אני חי בזמנים אפלים !

 

           2

 

אל הכרכים באתי בימי אנדרלמוסיה

עת שורר שם הרעב.

בין הבריות באתי בימי הפיכה

והתמרדתי עמהם.

כך עבר זמני,

הזמן שניתן לי עלי אדמות.

את לחמי אכלתי בין קרבות לקרבות.

ובקרב רוצחים שכבתי ואישן.

אהבה טיפחתי בהסח הדעת,

ובטבע התבוננתי בקוצר רוח.

כך עבר זמני.

הזמן שניתן לי עלי אדמות.

 

הרחובות שבזמני הוליכו אל טיט היוון,

הלשון גילתה סודי לתליין.

יכולתי היתה דלה, אך לולא הייתי,

כי אז כסא השליטים איתן יותר, כן קיוויתי.

כך עבר זמני,

הזמן שניתן לי עלי אדמות.

 

הכוחות היו מועטים. המטרה

במרחקים רבים.

היא נראתה בהירה נגד פנינו,  אם כי בשבילי

בלתי מושגת כמעט.

כך עבר זמני,

הזמן שניתן לי עלי אדמות.

 

         3

 

אתם שתצופו על פני המים לאחר המבול,

אשר בו תמנו לגווע אנחנו,

בעת שתדברו על חולשותינו

זכרו

גם את יום האפלה

שממנו נמלטתם.

 

הן מהלכים היינו – מחליפים ארצות

יותר משנחליף נעליים –

דרך המלחמות הנטושות בין המעמדות,

נואשים,

בעת שראינו רק עוול בלי מרדות.

 

והרי ידענו:

גם השנאה נגד השפלות

מעווה את פני האדם.

גם הזעם על דבר העוול

מצריד את הקול. הה, אנחנו,

שרצינו להכין את הקרקע לקראת

סבר פנים יפות,

לא יכולנו להסביר פנים.

אבל אתם, שתזכו ותראו את היום,

והאדם לאדם יהייה מושיע,

זכרו נא אותנו

ולמדו מחילה על משוגותינו.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On ינואר 5, 2009 at 3:57 pm

    גם אני, כמוך, מתנגדת לחלוטין לכל שימוש באלימות, גם במאבק למען השלום, כי אלימות לא מצדיקה אלימות- בשום מקרה ובשום סיטואציה, לא בהפגנות ולא במלחמות איומות שכל כולן נסיון להצדיק אלימות אחת באלימות אחרת.

    יש לי רק קושי אחד עם הדברים- הצבת ערכים של שלום ומוסר בהקשר של אחרית הימים- תנ"כית או ברכטיאנית או אחרת, מרחיקה אותם למדרגת אוטופיה או עקרון נאצל ורחוק, ומוציאה את האחריות על המציאות מידינו שלנו, של כולנו.

    ואני שמחה שכתבת, הקול השקט והצלול שלך חסר לי פה בזמן האחרון… (-:

  • אהרון תמוז  On ינואר 5, 2009 at 4:10 pm

    בוטל פסק הדין נגד ענת פרי

  • שרון ג  On ינואר 5, 2009 at 4:11 pm

    אבל מול עוול, קצת קשה לבוא בסבר פנים יפות

  • חני  On ינואר 5, 2009 at 4:18 pm

    אלא משהו ליישם. משהו לאדם לבדוק עם עצמו: האם אני נוקט אלימות כלפי אדם אחר? כלפי הזולת? והזולת הוא גם אזרח המדינה שלי שחושב אחרת ממני.
    עליי להשמיע את קולי ואת דעתי וגם לפעול, אבל לא באלימות, ולא תוך כדי תקיפת הזולת.
    אלה, דרך אגב, גם העקרונות של הבודהיזם, הרואה בכל אדם, גם באוייב, שאר בשר.
    ובעניין זה, כמו בשאר ענייני המידות, מובן שאי אפשר תמיד להצליח, אבל חשובים הכוונה וההשתדלות. 🙂

  • חני  On ינואר 5, 2009 at 4:24 pm

    קשה. אף אחד לא אמר שזה קל. במידה רבה זה הדבר הקשה ביותר, כי הוא פועל כנגד האינסטינקטים.
    דורש התגברות על דחפים חזקים ביותר.

  • חני  On ינואר 5, 2009 at 4:26 pm

    שבישרת לי 🙂

  • טלי  On ינואר 5, 2009 at 5:13 pm

    מסכימה לחלוטין.

  • חנה בית הלחמי  On ינואר 5, 2009 at 5:49 pm

    שניצל, זרק, גנב זכויות יוצרים, התהדר ביצירות לא-לו, התעשר מהן וביזה את יוצרותיהן, השפיל ובגד – כדוגמא.

  • חני  On ינואר 5, 2009 at 6:41 pm

    בנוגע לתוכן הדברים?

  • חנה בית הלחמי  On ינואר 5, 2009 at 11:46 pm

    לאור חייו ושקריו של המחבר.
    כקופירייטרית אני יכולה לומר לך שמילים – באות בקלות. אין משמעות ליצירה שאין לה כיסוי.
    ממליצה לך גם לקרוא פוסט של אסתי בנדון.

  • חני  On ינואר 6, 2009 at 7:49 am

    אני לא מסכימה איתך בעניין הזה. הדברים עומדים בנפרד מהמחבר. במידה רבה הם המיטב שבו.
    בעיניי ברכט מצביע כאן על אמת גדולה הידועה גם מההיסטוריה: למשל הזוועות שביצע סטאלין בשם הקומוניזם כשהוא מוחה כנגד עוול.
    השאלה היא האם הדברים הם בעלי משמעות עבור הקורא, ולא האם המחבר הצליח ליישם אותם בחייו או לא.

  • חנה בית הלחמי  On ינואר 6, 2009 at 8:23 am

    היית נוהה אחרי כתבים של סטאלין בזכות הצדק האנושי, החמלה או ההומאניות?
    ברכט ביצע, ככל שזה גרם לי אישית לאכזבה עמוקה שכן גדלתי עליו, לזוועות לכל האנשים שחייו נגעו בחייהם.
    כשאת פונה אל האמת שמביע המשורר, ראוי לשאול האם הוא ידע מה יפרוט על מיתרייך ואיך הוא יכול להתעשר מהפריטה הזו, או שהוא התכוון לזה ולו מעט.
    מילים, באות בקלות.
    זה כמו (כדוגמא) שאתרגש ואזדהה עם מילותיו של אותו משורר עכשווי שהטריד אותי מינית באופן בוטה בנעוריי.
    לא חני, יש מידתיות ויש גבול.

  • חני  On ינואר 6, 2009 at 8:57 am

    לא להתרגש ולא להזדהות, אבל הטיעון שלך נראה לי קצת אבסורדי.כמעט כמו להציע שכל יוצר יצרף ליצירתו את תולדות חייו, שלפיהם יחליט הקורא אם להזדהות או לא.
    מה שכן: מובן לי שאם חשת אכזבה מברכט הדבר יפגום בהנאה מקריאה של יצירתו,ובטח ובטח שאם משורר עכשווי הטריד אותך מינית באופן בוטה בנעורייך לא תתרגשי ולא תזדהי עם שיריו. בעניין הזה אני לגמרי איתך 🙂

  • גבריאלה  On ינואר 6, 2009 at 1:52 pm

    חני יקרה, קראתי את תגובותייך לתגובות, ואת מדברת ונשמעת לי כמו מורה רוחנית. יישר כוח!!!
    אהבתי את השכל הישר שבדברייך, את הטון השקט, החוכמה, הרגישות. כיף לקרוא אותך.

  • חני  On ינואר 6, 2009 at 2:05 pm

    כיף גם לקרוא את התגובה שלך 🙂

  • דליה ש מרקס  On מרץ 11, 2009 at 10:44 pm

    שלום רב חני,
    המורה שלי לגרמנית נתן לי לתרגם את השיר הזה. ביקשנו ממנו להביא לנו שירה כי כך אפשר לקלוט טוב יותר את האווירה של השפה. והנה מצאתי את השיר אצלך – אבל, כפי שכתבת, רק הבית הראשון והאחרון. האם תוכלי לשלוח לי את השיר כולו למען שאשווה אותו עם תרגומי שלי?
    תודה רבה
    ממני בגלות אשכנז
    דליה

  • חני  On מרץ 12, 2009 at 5:39 pm

    הוספתי את השיר כולו בגוף הפוסט.
    אשמח לקרוא את תרגומך 🙂
    ממני במולדת הדווייה,
    חני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: