האישה שכתבה את ספרי (וגם בורחס)

 

האישה שכתבה את ספרי איננה אני. זכרונותיה אינם זכרונותיי. כלומר הם מזכירים את שלי, אבל בכל זאת שונים. אני, למשל, זוכרת אותה, אבל היא לא זוכרת אותי. אני זוכרת אותה יושבת בממ"ד החדש בבית החדש כותבת במחשב הישן, מגששת כמו עיוורת באמצעות מילים דרך בסבך.
אני, לעומתה, כותבת בבית שכבר איננו חדש, בחדר של בתי הבכורה שעזבה מאז את הבית, וכשיש צורך אני מרכיבה משקפיים. אני כותבת במחשב נייד, חדש יחסית, וגם הסבך כבר אינו אותו סבך, כי עומדים לרשותי השבילים שהיא פילסה.
מהבחינה הזאת אני, בהחלט, חייבת לה, אבל למרות זאת יש דברים שאני לא מגלה לה. אני לא מגלה לה, למשל, שאתמול התוודעתי באמצעות האינטרנט למשוררת שתרגמה את השיר שממנו בחרה שלוש שורות למוטו של ספרה. אני לא מגלה, כי היא בטח לא תאמין. היא מין אחת כזאת שמתקשה להאמין בדברים שלא חוותה, וגם האינטרנט מרתיע אותה. במידה מסויימת אני מבינה אותה. גם אותי האינטרנט עדיין מרתיע, למרות שלפעמים מתחוללים בו אירועים שקשה להאמין שייקרו, ואפילו כשהם קורים לא כל כך מאמינים.
אני גם לא מגלה לה, שאפילו זכרונותינו המשותפים שונים, כי גם לכך ודאי לא תאמין. תשאל איך זה יכול להיות, תגיד שגדלנו באותו בית. כדי לא להסתבך בשאלות שאתקשה לענות עליהן, אני רק מתבוננת בה בשתיקה.
בעצם היא לא יודעת כלל על קיומי. כלומר היא מהרהרת בו לפעמים, מנסה לדמיין אותו, אבל היא לא מכירה אותו כמוני.
הדמיון העיקרי שאני מוצאת בינינו הוא ששתינו בשבתון, ובעצם יש עוד דמיון אחד: גם אני, זאת שכותבת עכשיו את המילים האלה, בטח אראה זרה לאישה שאהייה בעוד שבע שנים.
המחשבה הזאת גורמת לי לרצות להתקרב אליה. כשאני מתקרבת אני יכולה לראות את עיניה והן כבר לא נראות כל כך עוורות. פתאום אני נזכרת שיש דברים שגם היא ראתה והבינה והרגישה. אני נזכרת בקשיים שאיתם התמודדה, ואני מניחה יד על כתפה. המחווה הפתאומית הזאת מעלה דמעות של התרגשות בעיניה שמתערבבות בדמעותיי. 

 

 

                                                            ***

                                                           

   
הערה:   בספר "גן השבילים המתפצלים" של בורחס יש סיפור קצר שנקרא "בורחס ואני" שמתאר את מערכת היחסים בין בורחס האיש לבין בורחס היוצר. הסיפור הזה אהוב עליי מאוד ובמידה רבה שימש לי השראה בכתיבת הקטע הזה.                                                 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On דצמבר 7, 2008 at 9:24 am

    להגשת עבודות לגליון "בורחס" של אורות, אבל אולי תנסי בכל זאת? לפעמים אנשים גמישים מכפי שנדמה לנו:
    http://orot-books.com/orot/index2.php?id=8

  • חני  On דצמבר 7, 2008 at 9:55 am

    תודה רבה לך שהפנית את תשומת ליבי לגיליון הזה.
    יכול להיות שאנסה. אני בהחלט שוקלת עכשיו, בעקבות הצעתך, את האפשרות הזאת.

  • טלי  On דצמבר 7, 2008 at 11:01 am

    אישית אני מתייחסת לעצמי בכל שלב הרבה יותר כאל "אני" מאשר כאל "היא", אבל מעניין לראות את ההתיחסות שלך.

  • חני  On דצמבר 7, 2008 at 3:16 pm

    אני ממליצה לך מאוד לקרוא את הסיפור שהזכרתי של בורחס. בורחס מתייחס בסיפור הזה אל היוצר שבו כאל ישות אחרת שחיה במקביל אליו. במידה מסויימת גם מי שהיינו פעם הם סוג של יישויות כאלה. תיארתי בסיפור את תחושת הזרות שאנחנו חשים לפעמים כלפי מי שהיינו בעבר, למרות שברור שמדובר בנו עצמנו, וזה גם מתחוור בסוף הסיפור.

  • אסתי  On דצמבר 7, 2008 at 6:04 pm

    אישית אני לא אוהבת את בורחם ולא מתחברת אליו אבל התוצאה של ההשראה שלו עליך – יפיפיה.

  • חני  On דצמבר 7, 2008 at 8:16 pm

    כשאני חושבת על זה עוד פעם אז אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת כל כך את בורחס היא תפישת העולם שלו: האופן שבו הוא תופש את ה"אני" ואת הזמן, ואת הקשר שבין המציאויות השונות שאנחנו חיים בתוכן: המציאות של היוצר, של החולם.
    יש לו תפישת עולם מאוד מיוחדת שבאה לידי ביטוי ביצירות שלו, וזה משהו די נדיר בעולם הספרות. גם לקאפקא יש את התכונה הזאת כסופר, וכרגע אני לא מצליחה להעלות בדעתי עוד מישהו בסדר הגודל הזה. גם לאיטלו קאלווינו יש מהתכונה הזאת.

  • אסתי  On דצמבר 7, 2008 at 9:53 pm

    מאוד דומים בהשקפת עולמם (השמרנית והימנית) וגם בדרך כתיבתם.
    שני סופרים גדולים שאין לי שום יכולת להתחבר אליהם.

    את קפקא דווקא לא הייתי מכניסה לרשימה הזאת.

  • חני  On דצמבר 7, 2008 at 10:08 pm

    ההשקפה השמרנית והימנית. אני מכירה את השקפת עולמם דרך היצירות שלהם, ולא הבחנתי בנטייה הזאת אצל שניהם. וקאפקא שונה אבל גם דומה. לבורחס יש סיפור שנקרא "מבשריו של קאפקא", שמעיד על הקשר שהוא חש אליו, קשר שגם אני חשה בו.

  • אבי לן  On דצמבר 8, 2008 at 12:32 am

    שהאישה שכתבה את ספרך איננה את.
    זכורה האימרה של פלובר, "אמה בובארי היא אני" –
    ובכל זאת, פלובר איננו אמה בובארי:)

  • חני  On דצמבר 8, 2008 at 7:51 am

    יש הבדל בין הדמות ובין היוצר. כאן התכוונתי למשהו קצת שונה: לשוני בין מי שאנחנו היום לבין מי שהיינו פעם, אבל אני מסכימה איתך שגם זה טוב. החיים הם תהליך של שינויים, כלומר השינוי הזה הוא, בעצם, טבעי. תודה לך על ההערה – הארה הזאת.

  • רונית  On דצמבר 20, 2008 at 10:20 am

    שבת בבוקר. אני יושבת עכשיו בבית הוריו, (או בית ילדותו) של אהובי, בינות לאבק ולזיכרונות, מקלדת זרה, מקינטוש, ומסביב כל כך הרבה אינפורמציה מהחיים ומהמתים שרק צריך לפתוח את הלב ולהקשיב.
    איזה יופי זה לפגוש את עצמנו מנקודות זמן שונות, כמו להטוט אנרגטי מסווה במילים

    7 שנים, חתיכת זמן
    לפני 7 שנים רק הייתי על סף אמהות,
    ולא ידעתי מה זה ככה להכיל כך כך הרבה ולהיות גם אמא לעצמי, ולפעמים גם סבתא לעצמי, מגיחה עם חוכמת הזקנות בשיער מאפיר כדי להשיא לי עצה חכמה.

    אתמול בלילה מול האח הדולקת היא התיישבה לידי, בדמותה של אמו, ובשקט בהינו באש, במיוחד דרך גזע שדמה לקרנף. היא אמרה:
    this is a talking log
    ואחרי שגמרתי להתרגש מהמפגש הספונטני ולא ידעתי אם אני מדמיינת או שזה אמיתי היא ביקשה ממני פשוט להסתכל עליה, לשבת מולה ולהסתכל עליה,
    אני מהצד הכתום והיא מהצד התכלכל, ולהזכר, איך כבר הכרנו פעם ואיך היא היתה אהובה.

  • גלו  On דצמבר 20, 2008 at 11:15 am

    חני יקרה
    כבר בשורה השנייה קפץ לי בורחס, וכמה נעים משב הרוח הרענן של הדיפוזיה ביניכם.
    כתמיד הכתיבה שלך פשוטה ועמוקה ונוגעת
    בדיוק בחומר שבו גם אני נוגעת עכשיו
    תבורכי
    גלו

  • חני  On דצמבר 21, 2008 at 7:49 pm

    רונית,
    וואו, איזה סיפור! אהבתי כל כך. והסיום: "איך כבר היכרנו פעם ואיך היא היתה אהובה." בדיוק לתחושה הזאת התכוונתי. אבל בדיוק.

    גלו,
    משב רוח מרענן – התגובה שלך. וגם הפתעה נעימה. ומעניין איך את נוגעת בחומר הזה.

    ובהזדמנות הזאת: חג חנוכה שמח לשתיכן עם אש מקסימה כמו באח של רונית – בלב 🙂

  • גבריאלה  On דצמבר 25, 2008 at 10:39 pm

    רבת השראה את!!!

  • חני  On דצמבר 26, 2008 at 10:35 am

    ולך, כידוע, יש חלק נכבד בסיפור הזה. בלעדייך הוא לא היה נכתב, ולכן הוא מוקדש לך 🙂

  • גבריאלה  On דצמבר 26, 2008 at 10:48 am

    מרגש להיות חלק מהיצירה של הזולת… שלך…
    תודה על המתנה היפה הזאת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: