"לא נשכח ולא נסלח"? – עוד משל טוני מוריסון וגם הנאומים בכיכר

את הסיסמה: "לא נשכח ולא נסלח" ניתן  היה לראות על שלטים רבים בכיכר רבין בעצרת שנערכה 13 שנים אחרי הרצח.

בראיון לשירי בן ארי ב"הארץ" מציעה הסופרת האפרו אמריקאית טוני מוריסון גישה אחרת לעבר כאוב. הסיסמה שלה היא "לסלוח ולזכור" וכך היא מסבירה: 

 "הסיסמה שלי היא לסלוח ולזכור. המודל שלי הוא דרום אפריקה. כל הרעיון הזה – לדבר עם מעניך ורוצחיך, לשמוע אותם מודים ואז לא לדרוש נקמה – הוא דבר חדש במפעל האנושי. כי מה אפשר לבקש? כסף? עונש? נקמה? צדק? הדרך היחידה שעושה שירות למתים היא לסלוח ולזכור. בוודאי לא לחזור על העבר ולהרוג שוב. תמיד חשבתי שאי אפשר להעניש רוצחים בעונש מוות, כי הם ממילא מעוניינים במוות, גם במוות שלהם עצמם".

והיא מוסיפה ואומרת: "יש הרבה סכנה בהיצמדות לעבר, והרבה סכנה בבריחה מפניו. העניין הוא להתבונן בעבר ולקחת ממנו את מה שמועיל לחיינו בהווה. לדור הראשון והשני של האפרו-אמריקאים, צאצאי העבדים, היה חשוב לא להרהר בעבר, כי זה שיתק אותם. אבל הדורות הבאים כבר חשו צורך לחזור אל העבר כדי להמשיך הלאה. הזיכרון עדיין שם, אפשר לחוש בו, אפשר גם לתקן אותו. לכן זו לא שאלה של לזכור או לשכוח, אלא של שאיפה לעשות את החיים אפשריים לדורות הבאים".

בעיניי נקודת המבט של מוריסון נבונה, רעננה, ומלאת חמלה, שכן היא שמה דגש על צרכי ההווה ולא על כאבי העבר. זאת היתה גם נקודת המבט גם של מהאטמה גאנדי מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה – לוחמי חירות שלא ביקשו נקמה, ודרכם היא הדרך שאותה מוריסון מעריכה. על כך היא אומרת:

"לתחושתי, אומות ותרבויות שמתנגשות זו בזו עושות את הדבר הקל ביותר – הורגות אנשים. שפת הפיוס, שפת השלום, לא סקסית במיוחד, היא נתפשת כחסרת כוח, היא לא קוראת להרפתקאות. שפת המלחמה תמיד מרגשת יותר – הנאומים של צ'רצ'יל, כל שירת המלחמות והאפוסים הגדולים שעוסקים במוות ובכבוד. אולי בעבר זה היה צריך להיות כך, כדי לשכנע אנשים להילחם ולמות. היום הרבה יותר מלהיבה בעיני השפה של מנהיגים כמו גנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה. זו לדעתי השפה האמיתית של האנושות, והיא מובנת על ידי אלה שרוצים שלום. זו השפה שהביאה את השחורים לקבל זכויות אזרח. היא תובעת מאתנו את החלקים הטובים ביותר שלנו".

דבריה מעוררים השראה. המאבק של השחורים בארה"ב היה מאבק פנימי – בין אזרחי אותה מדינה. גם המאבק בישראל בין שמאל לימין הוא מאבק פנימי, וכדברי מוריסון, שפתו, עבור אלה שרוצים שלום, צריכה להיות שפת הפיוס, שפת השלום, השפה הלא סקסית שנתפשת כחסרת כוח ולא קוראת להרפתקאות.

את השפה הזאת שמעתי בעצרת מפי ציפי לבני ולא מפיו של אהוד ברק. ציפי לבני הודתה באופן השגוי שבו תפשה את המציאות לפני 13 שנים. לפני 13 שנים חשבה, שאדם שמוכן למסור חלקים מארץ ישראל למען השלום לא אוהב את ארץ ישראל. היום, אמרה, היא מבינה שטעתה. יחד עם זאת היא לא כינתה שום מחנה פוליטי בארץ "סרטן וגרורות" כמו שכינה אהוד ברק את מחנה הימין שמתוכו יצא הרוצח, אבל הדגישה את הצורך של הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני פורעי חוק ואת הצורך בנשיאה משותפת בנטל. כמו ברק אובאמה בארה"ב היא הדגישה את המאחד, הסולידארי, ולא את המפריד והמשניא.

השפה שבה דיברה מצאה חן בעיניי, ואני מקווה מאוד שזאת תהייה השפה שבה תדבר, ושלאורה תפעל הממשלה הבאה שתקום במדינת ישראל. ברק אובאמה החזיר לאמריקאים את התקווה. גם אזרחי מדינת ישראל זקוקים לתקווה שכזאת: "להיות עם חופשי בארצנו" – עם על כל צבעיו מגדריו ודתותיו שחי בשלום – פנימי וחיצוני – ובביטחון. ושלום אין פירושו שלא קיימים חילוקי דעות, אלא שדעות שונות הן בסיס לדו שיח, להבנה, לפשרה ולגישור, כי בסופו של דבר, אם חפצים חיים אנחנו, עלינו לחיות כאן ביחד כאומה אחת בקרב שכנינו, והחיים האלה "תובעים מאיתנו את החלקים הטובים ביותר שלנו" כדברי מוריסון.

 

וכאן ציטטתי מהנאום שנשאה טוני מוריסון כשקיבלה פרס נובל לספרות:

http://www.notes.co.il/hanis/49264.asp 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרן  On נובמבר 10, 2008 at 2:59 pm

    אני פשוט לא מצליח להבין איך פוליטיקאים כמו ברק למשל מצליחים למצוא לעצמם את היועצים הגרועים ביותר, את כותבי הנאומים העלובים ביותר, ואת השכל הישר העקום ביותר כדי לשאת נאומים עבשים במקרה הטוב, ומסוכנים במקרה הרע. ציפי לבני בהחלט למדה את השיעור. היא , אגב מאז ומתמיד, מדברת אל קהלה מתוך הנחה שהוא אינטיליגנטי, ומעוניין לשמוע באמת משהו חדש ומעניין. משהו שיפרה אותו, ילמד אותו. ברק אובמה במובן הזה הוא מלך.

  • אסתי  On נובמבר 10, 2008 at 3:08 pm

    האחד: שהחוטא לשני יבקש סליחה. והשני: שזה שהחטא נעשה כלפיו יסכים לסלוח (לזה שביקש סליחה כמובן)

    במקרה דנן, עם כל הכבוד לטוני מוריסון אהובתי, איש לא ביקש סליחה ולו גם לא בשפה רכה ולכן אי אפשר לסלוח לזה שלא ביקש סליחה.

    הגרמנים ביקשו ומבקשים את סליחת העם היהודי ועושים לאורך השנים המון פעולות לצורך העניין. ההחלטה שלנו היא אם לסלוח להם או לא. כלומר במקרה דנן נתמלא התנאי הראשון לסליחה.

    מקרה הארבעה בנובמבר לא דומה לכל הדוגמאות לא של טוני מוריסון ומאבק השחורים, ולא של ההודים והבריטים במקרה של גנדי, וכמובן שוב לא במקרה של מרטין לותר קינג (ומאבק השחורים לשיוויון)

    מקרה הארבעה בנובמבר אינו מצב של חצי עם נגד חצי העם השני, או חלק מהעם רודף את החלק השני. מקרה הארבעה בנובמבר הוא רצח פוליטי של ראש ממשלה בהמשך וכתוצאה מתקופת הסתה גדולה מאוד נגדו. הקליעים נורו מהאקדח של הרוצח אבל הרצח עצמו נבע מהסתה ולגיטימציה לה על ידי מנהיגים של מחנה.

    לא חצי עם אשם. לא מחנה מסויים באותו עם אשם. לא הדתיים אשמים. לא אנשי הימין אשמים. אשמים כמה מנהיגים שרכבו על הגל הזה למטרות פוליטיות. יכלו למנוע אותו ולהלחם בהסתה. לא עשו זאת. כאמור מסיבות פוליטיות.
    אותם מנהיגים מעולם לא בקשו סליחה ולכן אי אפשר לסלוח להם.
    שלא כמקרה הרב יואל בן נון למשל שקרע קריעה ולקח אחריות (למרות שלא היתה בו כל אשמה)
    לו, אין צורך לסלוח כי הוא פשוט לא אשם, אבל בהחלט חובה להוריד בפניו את הכובע על היכולת לקחת אחריות גם על דברים שבאמת לא היה לו כל קשר אליהם.

  • אסתי  On נובמבר 10, 2008 at 3:27 pm

    מראש היה ברור לכולם שבכיכר הולכים להנשא נאומים פוליטיים ואכן זה מה שקרה. אין מה להתייחס לזה יותר מאשר כאל נאומי תחילת מערכת הבחירות.

    ובכל זאת הייתי רוצה להתייחס לדברי ציפי לבני ולהגיד – אין כאן חדשה גדולה. מעולם לא שמענו או ראינו את ציפי לבני מסיתה כנגד מי שלא חושב כמוה. עמדתה הפוליטית היתה ברורה לאורך כל השנים והיא העבירה אותה בכבוד ובדרכה היא. דרך מנומסת, מהוגנת וראויה.
    לכן גם לא מפתיע שלא תתלהם גם במקרה דנן. ככה ראוי למחלוקות פוליטיות להתנהל.

    בימי ההסתה הגדולים, היא לא לקחה חלק. כמוה גם לא אהוד אולמרט שגם ניהל מאבק בתוך המחנה שלו כנגד הדרך הזו, ולכן לא הצטרף ולא ישב על המרפסת בכיכר ציון, ועל כך הוא ראוי להערכה גדולה על האומץ שהפגין שהיה נדיר ביותר אז וגם עכשיו.
    אבל, אלו שישבו על המרפסת ונופפו להמונים שקראו את הקריאות מוות לרבין, אלו מעולם לא לקחו אחריות ומעולם לא ביקשו סליחה ולהם. רק להם. אני לפחות לא אשכח ולא אסלח.

    וכדאי לזכור (אפרופו זכרון) – מנהיגות נבחנת גם ביכולתה להכיר ולהודות בטעויותיה וגם ביכולתה לקחת אחריות.

  • נועם  On נובמבר 10, 2008 at 4:43 pm

    על המודל הדרום אפריקני אפשר לקבל פרספקטיבה אחרת בספרו של קוטזי 'חרפה'.
    גם הציפייה להתנצלות אינסופית ולטקסי השפלה למיניהם אינה פתרון מוצלח. קוטזי עזב את דרום אפריקה בגלל הדברים האלה.
    ועם זה, כל פתרון של פיוס עדיף על ליבוי שנאת אחים.

  • טלי  On נובמבר 10, 2008 at 5:22 pm

    לסלוח ולזכור- אני חותמת על הנוסחה הזאת.

    ולא שהצדקתי לשניה אחת את הפוליטיקאים של הימין שלא עצרו את ההסתות, אבל הרוצח המתועב לא חיכה לאישור של ביבי. הוא האמין שרבין בן מוות, והיה מאמין בכך ללא קשר לדבריהם של ראשי הליכוד ואולי של אנשי כל מפלגה אחרת.

    לא לסלוח רק ולשכוח, לסלוח כדי להתקדם הלאה למקום יותר טוב, ולזכור ולהזכיר ולעמוד על המשמר כל הזמן.

  • חני  On נובמבר 11, 2008 at 8:25 am

    אהרן,
    על התגובה שלך אפשר להוסיף:"אמור לי מיהם יועציך וכותבי נאומיך ואומר לך מי אתה".

    אסתי,
    הסליחה היא של הסולח, אבל זכותך, כמובן, לא לסלוח. גם טוני מוריסון לא דיברה על בקשת סליחה אלא על הודאה, ועד כמה שאני זוכרת מנהיגים רבים בימין גינו את ההסתה (גם אם היו שותפים לה) וכמובן את הרצח.
    בקשר לציפי לבני הדרך שלה אולי לא "חדשה גדולה" עבורה, אבל היא כן "חדשה גדולה" בשיח הפוליטי בארץ, וראי מקרה אהוד ברק.

    נועם,
    כן. ב"חרפה" קוטזי מראה עד כמה הנוקמים הופכים דומים למעניהם, ומהבחינה הזאת הוא מאשר את דברי מוריסון.

    טלי,
    גם אני, כמובן, לא מצדיקה את הפוליטיקאים מימין. ו"לעמוד על המשמר" צריך כנגד כל הסתה מכל כיוון. לדעתי השוואה של בני אדם למחלה היא הסתה, והיא גם מזכירה משטרים אפלים.

  • חני  On נובמבר 11, 2008 at 9:01 am

    קראו את הפוסט המצויין הזה של נעמה כרמי:

    http://www.notes.co.il/carmi/49420.asp

  • גבריאלה  On דצמבר 15, 2008 at 6:38 pm

    נהניתי לקרוא, חני.
    אני עם ציפי.

  • חני  On דצמבר 18, 2008 at 8:53 pm

    שמחה שנהנית 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: