איך לראות בלא תמונות – הנאום של טוני מוריסון

 

הניצחון של אובמה גרם לי לחשוב על האנשים שסללו עבורו את הדרך, ובעיקר על שניים מהם: מרטין לותר קינג וטוני מוריסון. נאומו של מרטין לותר קינג "יש לי חלום" ידוע מאוד. הנאום שנשאה טוני מוריסון כשקיבלה את פרס נובל לספרות בשנת 1993 ידוע פחות, וזאת הזדמנות מצויינת לקרוא בו.

טוני מוריסון התייחסה בנאומה לסיפור עם ידוע בתרבויות שונות – גם בתרבות היהודית. הסיפור כפי שהיכרתי אותו מספר על רב  צעיר שהגיע לעיר אחת שחי בה רב זקן וחכם, שאנשים רבים באים לשאול בעצתו. הרב הצעיר ביקש לתפוס את מקומו של קודמו והחליט לשאול אותו שאלה שלא יצליח לענות עליה, וכך להציגו כטיפש ולהחליפו. לצורך כך לכד ציפור, החביא אותה מתחת לבגדיו, הלך אל הרב הזקן, ושאל אותו האם הציפור שהוא מחזיק מתחת לבגדו חיה או מתה. התכנית שלו היתה: אם הרב הזקן יגיד שהציפור חיה – יהרוג אותה, ואם הוא יגיד שהיא מתה – ישחרר אותה, וכך ייטעה הרב הזקן בכל מקרה. הרב הזקן, שהבין מה זומם הרב הצעיר, חשב וענה שהדבר תלוי רק בו, ברב הצעיר, שהאחריות לגורלה של הציפור היא שלו.

בנאום של טוני מוריסון הפך הרב החכם ל: "אישה זקנה. עיוורת. חכמה. בת עבדים, שחורה, אמריקנית, החיה לבדה בבית קטן מחוץ לעיירה", והרב החדש הפך לחבורת צעירים המעוניינים להפריך את חוכמתה של הזקנה, אבל מוריסון, בנאומה, איננה מסתפקת בסיפור כפי שהוא וממשיכה ומשערת מהי אותה "ציפור ביד". היא בוחרת לראות בציפור שפה, ובאישה הזקנה- סופרת מיומנת, והסופרת הזאת מודאגת כי "השפה שבה היא חולמת, השפה שניתנה לה בלידתה, מטופלת רע, משועבדת ואפילו נמנעת ממנה מתוך מטרות נפשעות כלשהן."

ומהי שפה עבור הסופרת המיומנת?

"היא חושבת על השפה כעל מכלול וגם כעל יצור חי שהאדם שולט בו, אבל בעיקר כאמצעי – כמעשה שיש לו השלכות. ולכן השאלה שהילדים שואלים אותה: “האם היא חיה או מתה?” איננה בלתי מציאותית, מכיוון שהיא חושבת על השפה כעל מי שעלולה למות, להימחק; השפה בהחלט נתונה בסכנה וניתן להצילה רק במאמץ של כוח הרצון. היא מאמינה שאם הציפור שבידי מבקריה מתה – המחזיקים בה אחראים למותה."

ומהי שפה מתה?

"שפה מתה איננה רק כזאת שאין מדברים בה או אין כותבים בה עוד, היא גם שפה נוקשה המוכנה להסתפק בהערצת שיתוקה העצמי. כמו שפה שלטונית, מצונזרת ומצנזרת. חסרת רחמים בחובות השיטור שלה, ובלא שום תשוקה או מטרה פרט לשימור הנרקיסיזם הממכר שלה עצמה, הבלעדיות שלה, שליטתה."

השפה הזאת מסוכנת גם כשהיא גוססת " שהרי היא מסכלת באופן פעיל את האינטלקט, עוצרת את המצפון, מדכאת את הפוטנציאל האנושי. היא אינה רגישה לשאלות, אינה יוצרת רעיונות חדשים ומתקשה לשאת כאלה, אינה יכולה לעצב מחשבות חדשות, לספר סיפור אחר, למלא שתיקות מתמיהות. שפה רשמית, שחושלה לעידוד הבורות ולשימור זכויות היתר. היא חליפת שריון שמורקה לכדי בוהק מסנוור, קליפה ריקה שהאביר יצא ממנה זה מכבר. אבל הנה היא: אילמת-טיפשה, טורפנית, סנטימנטלית. מעוררת הערצה אצל ילדים, מספקת מחסה לרודנים, מעלה זיכרונות כוזבים של יציבות והרמוניה."

"שפה מדכאת לא רק מייצגת אלימות; היא אלימות. היא לא רק מייצגת את מגבלות הידע; היא מגבילה את הידע. ובין שהיא שפת הממשל המעורפלת או השפה המלאכותית של אמצעי התקשורת הסכלים; השפה הגאה והמסוידת של האקדמיה או השפה הממוסחרת של המדע; השפה המזיקה של ה“חוק בלא מוסר” או השפה המיועדת להדרת המיעוטים, המסתירה את הביזה הגזענית בחוצפה ספרותית – יש לדחות אותה, לבטל אותה, לחשוף אותה. זאת השפה ששותה דם, שמלקקת פצעים, שתוחבת את מגפיה הפשיסטיים אל מתחת לקרינולינות של אחריות ופטריוטיות בתנועתה חסרת המנוחה לעבר השורה התחתונה והתודעה הנמוכה. שפה סקסיסטית, שפה גזענית, שפה תיאיסטית ־ כולן סוגים אופייניים של השפות הממשטרות של האדנוּת. הן אינן יכולות להרשות (ואכן אינן מרשות) את הופעתו של ידע חדש, ואינן מעודדות החלפת רעיונות."

לעומת השפה המתה, הגוססת, יש גם שפה חיה, חיונית. מאפייניה הם:
"יכולתה לשרטט את חייהם הממשיים, המדומיינים והאפשריים של דובריה, קוראיה וכותביה. שיווי המשקל שלה אמנם נמצא לפעמים בדחיקת רגלי הניסיון, אבל אין היא תחליף לו. היא נעה תמיד אל עבר המקום שבו עשויה לשכון המשמעות."

השפה הזאת שונה מהחיים וגם מכירה בכך ש"לעולם לא תוכל להשתוות לחיים. והיא גם לא צריכה להשתוות אליהם. השפה לא תוכל לעולם “להגדיר במדויק” עבדות, רצח עם, מלחמה. היא גם אינה צריכה לייחל ליהירות שכזו. כוחה, מקור האושר שבה, נמצא באופן שבו היא שואפת לעבר מה שלא ניתן להביעו במילים."

אך טוני מוריסון אינה מסתפקת במחשבותיה של הסופרת על השפה. היא מתעניינת גם במחשבותיהם של הילדים – הקוראים. שואלת מי הם, מה הם חושבים על המפגש שלהם עם אותה זקנה – סופרת:

"הם עומדים שם. ואולי דבר לא היה בידיהם? אולי הביקור היה רק תחבולה, תכסיס כדי שידברו אליהם, שיתייחסו אליהם ברצינות כפי שלא נעשה קודם לכן? הזדמנות להפריע, להתפרץ אל עולם המבוגרים, אל אובך הדיבור הרעיל עליהם ועבורם אבל אף פעם לא אליהם? שאלות דוחקות מונחות על הכף, ביניהן השאלה שהם שאלו: “האם הציפור שאנחנו מחזיקים חיה או מתה?” אולי כוונת השאלה היתה: “האם מישהו יכול לומר לנו מה הם החיים? מה הוא המוות?” שאלה שאינה תכסיס כלל וכלל; ואינה מעשה טיפשי. שאלה ישירה הראויה לתשומת לבה של אישה חכמה. אישה זקנה. ואם הזקנים והחכמים, שחיו את החיים והתייצבו מול המוות, אינם יכולים לתאר לא את זה ולא את זה, מי יכול?"

היא גם מעבירה ביקורת על הסופרת האליטיסטית המסתגרת במגדל השן הספרותי:

"אבל היא אינה עושה זאת; היא שומרת על סודה; על דעתה הטובה על עצמה; על הצהרותיה הסתומות; על אמנותה הלא מחייבת. היא שומרת על מרחק, כופה אותו ונסוגה אל בידודה הייחודי, אל המרחב שלה המתוחכם ורב הזכויות.
שום דבר, אף מילה אחרי ההצהרה שהעבירה את האחריות אליהם. הדממה עמוקה, עמוקה יותר מאשר המשמעות המונחת במילים שאמרה. הדממה הזאת רועדת והילדים, באי–נוחות, ממלאים אותה בשפה הנבראת תוך כדי דיבור.
“האם אין דיבור”, הם שואלים אותה, “האם אין מילים שאת יכולה לתת לנו, שיעזרו לנו לפרוץ דרך כל כישלונותיך? דרך החינוך שהענקת לנו עכשיו, שאיננו חינוך כלל משום שאנחנו מקדישים תשומת לב רבה למה שעשית ולא רק למה שאמרת: למחסום שהקמת בין הנדיבות והחוכמה?"

הדברים שאומרת מוריסון בשם הילדים – הקוראים מרגשים לא פחות מדבריה בשם הזקנה – הסופרת:

“אין לנו ציפור בידינו, לא חיה ולא מתה. יש לנו רק אותך ואת השאלה החשובה שלנו. האם אותו כלום שבידינו הוא דבר שאינך מסוגלת לשקול או אפילו לנחש? האם אינך זוכרת את צעירותך, כאשר היתה השפה קסם בלא משמעות? כאשר מה שיכולת לומר לא יכול היה להביע? כשהבלתי נראה היה מה שהדמיון חתר לראותו? כאשר שאלות ותביעת התשובות בערו באור כה עז עד שרעדת בזעם על אי-ידיעתך?"

"האם עלינו להתחיל את מודעותנו בקְרָב, שגיבורות וגיבורים כמוך כבר לחמו והפסידו בו, והותירו אותנו בלא שום דבר בידינו פרט למה שדמיינת שהוא בידינו? תשובתך פיקחית, אבל פיקחותה מביכה אותנו במקום שתביך אותך. התשובה שלך מגונה בזחיחותה. היא תסריט-טלוויזיה, שאין בו היגיון אם אין לנו דבר בידינו."

“ מורשתנו היא עלבון. את רוצה שנקבל את עיניך הזקנות והחתומות, ונראה רק אכזריות ובינוניות. האם את חושבת שאנחנו טיפשים מספיק כדי שנישבע שוב ושוב את שבועת השקר של בדיית הלאומיות? איך את מעזה לדבר אִתנו על חובה כאשר אנחנו שקועים עד המותניים ברעלים של עברך?"

הקוראים מסבירים לסופרת מהי הספרות שבה הם מעוניינים, מהי אחריותה של הספרות:

“ את מבוגרת. את זקנה, חכמה. הפסיקי לחשוב על כבודך. חשבי על החיים שלנו וספרי לנו על עולמך על שלל פרטיו. המציאי סיפור. הנרטיב הוא רדיקלי, הוא יוצר אותנו ע
ם היווצרותו."  

" ספרי לנו מה היה עבורך העולם במקומות החשוכים והמוארים. אל תאמרי לנו במה להאמין, ממה לחשוש. הראי לנו את החצאית הרחבה של האמונה ואת התפר הפורם את כסות הפחד. את, אישה זקנה המבורכת בעיוורון, יכולה לדבר בשפה שתלמד אותנו מה שרק שפה יכולה: איך לראות בלא תמונות. רק השפה עשויה להגן עלינו מפני הפחד שמעוררים דברים חסרי שמות. השפה לבדה היא מחשבה.

אמרי לנו מה פירוש הדבר להיות אישה, כדי שנדע מה פירוש הדבר להיות גבר. ומה נע בשוליים. מה פירוש הדבר להיות חסרת בית במקום הזה. להתנתק מן הבית שהכרת. מה פירוש הדבר לחיות בשולי עיירות, שאינן מסוגלות לשאת את חברתך."

והסיפור מלא החמלה של מוריסון, שלפיו הסופרת זקוקה לאימון ולפתיחות של קוראיה, שלפיו הכתיבה כמוה כברית בין הסופרת לבין הקוראים – שמדובר ביצירה משותפת – מסתיים במילים:

"דממה משתררת שוב כשהילדים מפסיקים לדבר, עד שהאישה פורצת אל תוך השתיקה.
“סוף–סוף”, היא אומרת, “אני בוטחת בכם עכשיו. אני מפקידה בידיכם את הציפור שאינה בידיכם מכיוון שתפסתם אותה באמת ובתמים. ראו כמה יפה הדבר שעשינו ביחד”. 

איזה סיום מקסים!

 

                                                                 ***
וכאן אפשר לקרוא את כל הנאום. 

הציטוטים מתוך "פניני נובל", מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות. מאגלית: ענבל שגיב. הוצאת כתר בשיתוף הוצאת אוניברסיטת חיפה. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר  On נובמבר 6, 2008 at 1:40 am

    בתודה על תרגום הנאום מעורר ההשראה, קבלי שיר יפה ורלוונטי של מוניקה סקס:
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=539158&p=0

  • שולמית אפפל  On נובמבר 6, 2008 at 7:28 am

    לקוראים וקוראות אתר "בננות" על הפוסט הנפלא שלךhttp://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8143&blogID=136

  • אסתי  On נובמבר 6, 2008 at 8:22 am

    ןכל כך מתאים לטוני מוריסון שהשפה היא החלק האולי חשוב ביותר בכתיבה שלה שמשלבת בצורה האולטימטיווית רעיונות עם דרך ההבעה שלהם.

  • טלי  On נובמבר 6, 2008 at 11:18 am

    וגם מרגש ומעורר השראה. תודה!

  • נועם  On נובמבר 6, 2008 at 11:35 am

    הייתי שותף לעשייתו של הספר 'פניני נובל'. כשמו כן הוא – אוסף של פנינים. תודה שהבאת ממנו ציטוט יפה שכזה.

  • חני  On נובמבר 6, 2008 at 4:34 pm

    עומר,
    תודה רבה על התגובה ועל השיר. נהניתי מאוד להקשיב לו ומצאתי את הקשר. רק שאת הנאום לא אני תרגמתי. תרגמה ענבל שגיב. אני רק ציטטתי מתוכו קטעים נבחרים.

    שולמית,
    איזו המלצה מרגשת.המון תודה ושמחתי לגלות עוד משלך באתר. ועוד אשוב ואקרא.

    אסתי,
    כמה יפה ניסחת את הכתיבה הנהדרת של מוריסון. תודה.

    טלי,
    תודה גם לך. גם אני התרגשתי מהנאום וקיבלתי השראה ואני שמחה אם הצלחתי להעביר את התחושה הזאת לפוסט.

    נועם,
    תודה גם על התגובה וגם על השותפות לעשייה של הספר. לא היה לי קל להחליט מה להשמיט מהנאום, אבל חששתי שאם אביא את כולו כפי שהוא, הוא יהייה ארוך מידי וקשה לקריאה בפורמט האינטרנטי.
    ודרך אגב, כשקראתי אותו נזכרתי בפוסט הזה שלך:
    http://www.notes.co.il/lester/
    ובאופן שבו תיארת את השפה של הפילוסופים הצרפתים המודרנים.
    יש לי הרגשה שטוני מוריסון היתה מסכימה איתך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: