חולצה כחולה והיא (עדיין) עולה

 

היום ביקרתי בנווה שאנן – שכונת ילדותי ונעוריי. נסעתי עם בתי הבכורה, סטודנטית למתמטיקה ומדעי המחשב בטכניון, כדי לראות את הדירה שבה היא מעוניינת לשכור חדר לקראת שנת הלימודים השנייה. מהדירה המשכנו למסעדה שעומדת קרוב למבנה  התנועה, שבה הייתי חברה בנעוריי – תנועת המחנות העולים. לא היתה זאת הפעם הראשונה שבה עברתי בשנים האחרונות על יד המבנה, שנקרא בפינו "מחנה", אלא שבפעמים הקודמות עמד תמיד ריק. הפעם, להפתעתי, היו בו אנשים – כמה צעירים לובשי חולצות כחולות וכמה חיילים במדים, שעמדו ושוחחו.
הימצאותם של הצעירים באותו מחנה, שבו אני הייתי בנעוריי ריגשה אותי מאוד. ניגשתי אליהם, והיצגתי את עצמי כחברה לשעבר בתנועה. אחד הצעירים – בהמשך התברר ששמו עומר שי והוא רכז איזור הצפון – התנדב מיד לערוך לי סיור, והסביר לי מה השינויים שחלו במקום. את חלקם יכולתי לראות.
ראשית, מבנה בית הספר הסמוך, בית ספר תל חי, בית הספר היסודי שבו למדתי בכיתות א'- ג' התרחב, וחלקו עומד עכשיו בחורשה, שבה נהגנו לעשות בעבר מסדרים, שבמהלכם השמענו את ה"קריאות" שלנו: "עלה נעלה – עולים עלו!"
שנית, האולם הגדול, שחשנו ברי מזל כשהיה פנוי, ושבו נהגו להתכנס כל חברי המחנה בהזדמנויות מיוחדות, נהרס, הפך למרפסת. נותרה ממנו רק הבמה, שכמה וכמה מופעים שהיצגנו עליה נחקקו בזכרוני. ביניהם, כמובן, ריקוד הבלט המיתולוגי של אותם זמנים, שבו הבנים מרקדים בטייץ צמודים בדמות ברבורים ענוגים לצלילי "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי.
שאר החדרים שבהם ערכנו את הפעולות שלנו נותרו כפי שהיו. לרגעים לא הייתי בטוחה מי עומדת בתוכם: הנערה שהייתי בשכבר הימים, או האישה שאני היום, שבתה כבר סטודנטית.
עומר הסביר לי שהיום אין כל כך הרבה חניכים בתנועה כמו שהיו בזמני. הוא הסביר שבשנות התשעים חל משבר גדול, כשאף בוגר לא יצא יותר ל"גרעין", כלומר לא בחר להמשיך לחיות בקיבוץ. בעקבות המשבר הבינו בתנועה שנחוץ שינוי, שתפקידה של התנועה מעתה ואילך יהייה לחזק את החברה מבפנים, ופנו לדרך חדשה: הדרכת נוער במסגרת "שנת שירות" ולהמשך במסגרת קומונות עירוניות – דרך זהה לזו שבה הולכים היום גם בשאר תנועות הנוער הסוציאליסטיות.
בנעוריי, כשהייתי בתנועה, חוויתי אותה לפעמים כסוג של מכבש אידיאולוגי. מתוך סקרנות ערכתי ביקורים גם בתנועות האחרות, ומשלב מסויים ערכנו בימי שישי "מסיבות סלוניות".
בסופו של דבר לא יצאתי לגרעין ולא הלכתי לנח"ל, וכשהתגייסתי משפחתי עברה דירה לאחוזה. לאחר מכן היו תקופות בחיי, שבהן התנועה כמעט נשכחה מזכרוני. 
היום אני מגלה את הפינה החמה, שנבנתה עבורה במהלך השנים, בלי שהרגשתי – סוג של מחנה מוקטן – בתוך ליבי.

 

 

ועל שירים מצחיקים שנהגנו לשיר בימי התנועה כתבתי כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ayale  On ספטמבר 18, 2008 at 12:16 am

    מדהים לחשוב שיש עוד אנשים שמסתובבים בעולם עם אותו זכרון ואותן התמונות..
    במיוחד כשממרחק השנים אתה כבר לא ממש בטוח שזה זכרון ממשי.

    מצחיק אותי שזה מצליח לשמח אותי לקרא שהמחנה עדיין פעיל. לפני כמה שנים באחד הביקורים שלי בחיפה עברתי שם והייתי תחת הרושם שהורסים את המתחם הקטן והקסום קסום הזה. אם אני זוכרת נכון גם את רוב העצים כרתו, לא?

    האולם של הטקסים שגם היינו משחקים בו "פצצות" והחדרים הקטנים שעמד בהם ריח קבוע של סוג של טחב והקירות המתקלפים שחשפו אינסוף שכבות של צבע שמן שנצבעו בידיים לא מיומנות (אבל אוהבות) וחדר המדריכים הקטן, האחורי, זה שנשאנו עינינו אליו עד שהפכנו למדריכים בעצמנו, והמקום הזה, מאחורי המחנה, שפרשה בבת אחת לנגד עיניך את כל נוף המפרץ..
    והעצים הגדולים, והספסלים בין המחנה לכביש

    וואו.

  • חנן כהן  On ספטמבר 18, 2008 at 6:12 am

    בצופים זה "שבט"

    בנוער העובד זה "קן"

    במחנות העולים זה "מחנה".

  • אסתי  On ספטמבר 18, 2008 at 6:17 am

    שאני מעולם לא ראיתי בתנועה כסוג של מכבש אידיאולוגי, אבל בהחלט במחנה באר שבע (של דרור המחנות העולים כמובן) עברו הימים והלילות היפים ביותר של נעורי.

    איזה געגועים הבאת לי, איזה…

  • חני  On ספטמבר 18, 2008 at 9:25 am

    אילה,
    גם אותי מאוד משמח שהמחנה והמתחם עדיין קיימים (גם אם לא בשלמותם) ועדיין פעילים. סוג של המשכיות שלצערי בארצנו, ארץ ההפרטה והנדל"ן, כל כך לא מובנת מאליה.

    חנן,
    חייבת להודות שהשימוש במילים הטעונות "מחנה" ו"מחנה עבודה" אפילו היום לא מאוד קל לי, אבל אולי יש בהן דווקא סוג של תיקון: לשם שינוי "מחנה" ו"מחנה עבודה" שמעוררים זכרונות נעימים.

    אסתי,
    את המכבש חשתי כשלא התחשק לי ללבוש חולצת תנועה, או כשהרגשתי שמצפים ממני "להגשים" בדרך מאוד מסויימת ומובנת מאליה. גם היתה "החברה הסלונית" שלאורה התנועה נראתה קצת מיושנת, אבל בדיעבד אני מגלה איזו השפעה גדולה היתה לתנועה על תפישת העולם שלי,וגם אצלי הגעגועים…

  • חני  On ספטמבר 18, 2008 at 10:31 am

    הרבה עצים לא ראיתי. חלק מהתוספת של בית ספר תל חי, החלק שעומד בחורשה, שייך גם הוא לתנועה. חדרי המדריכים הפכו למחסנים, ואחד מחדרי החוגים (זה שקרוב לאולם) הפך למשרד – ספרייה.
    את הנוף לא בדקתי. סימן שאני צריכה לקפוץ לביקור נוסף…

  • נועם  On ספטמבר 18, 2008 at 12:48 pm

    חולצה כחולה זה 'השומר הצעיר', לא? סתאם, לא להתרגז.

    אבל השבוע הוא השבוע של 'השומר הצעיר'.
    להתראות במוצאי שבת בגבעת חביבה בכנס בוגרי התנועה.ראו כאן:
    http://maofbiz2.migvan.co.il/cgi-bin/board/board.pl?ID=819122&act=show&board=1

    מדריך לשעבר בקן השומר הצעיר, נווה שאנן.

  • חני  On ספטמבר 18, 2008 at 1:50 pm

    מדריך בקן השומר הצעיר בנווה שאנן?
    הפעם הפתעת אותי מאוד וגם ריגשת.
    במסגרת "ביקוריי" בתנועות השכנות ביקרתי גם שם. עכשיו אני נזכרת אפילו בשמות של המדריכים שהדריכו את שכבת הגיל שלי: נאוה נוחי וארקי. נאוה היתה אלופת הארץ בסייף (משהו כזה…)
    אז קודם כל בטח שאני לא מתרגזת, ומקווה שגם אתה כבר לא מרוגז עליי בגלל מקרה ג'ונתן ליטל…
    ובכל מקרה שיהייה לכם כנס מקסים.
    ובפעם הבאה כשאגיע לאזור הטכניון אבדוק גם מה קורה עם הקן הזה…

  • טלי  On ספטמבר 23, 2008 at 12:10 am

    (-:

  • חני  On ספטמבר 23, 2008 at 3:46 pm

    לעוד כמה אנשים חוץ ממך היתה הזכות לגדול ולחיות שם 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: