רגיעה

 

אין כמו ישיבה על שפת הים אחרי הצהריים כדי להרגע, כשהמרחבים הכחולים נפרשים ללא הפרעה לצד הלבנבנים, כששמש נעימה מחממת, כשבני הקטן חופר תעלות בחול.

בני משקיע את כולו בחפירה, כאילו חייה של עיר שלמה תלויים בתעלות, כאילו הוא עצמו עומד להתגורר בעיר שאותה הן עומדות להשקות.       

כשהוא מסיים  הוא מתבונן בתוצאה שבע רצון, ואומר שעכשיו צריך תעלה נוספת, ארוכה, שתגיע עד לים, כדי שיזרמו מים אמיתיים בתעלות, והוא שב ומתכופף,  מתקדם על ברכיו לעבר הים, כשהתעלה החדשה, הארוכה, משתרכת אחריו.

כשהוא כבר קרוב מאוד לים, מתקרבים אנשים אל מערכת התעלות שבנה, והוא מביט בהם בחשש, שמא בטעות ידרכו עליהן, יהרסו. אבל האנשים, למרות זרותם והליכתם המהירה, מבחינים בתעלות ועוקפים אותן.

בני נרגע וממשיך להתקדם, אבל התעלה שחפר אינה עמוקה דיה, והמים לא זורמים בה כפי שדמיין. לרגע הוא נראה מאוכזב, תוהה מה יעשה, ואז, כמו בעקבות החלטה שקיבל, הוא קם  ונכנס בעצמו למים, ושוב נראה מרוצה.

וגם אני מחייכת: החיים נראים פתאום פשוטים כל כך ויפים, ואין לי צורך בדבר נוסף, כשהשמש שוקעת באופק, ממול, צובעת באדום זהוב את השמיים המתכהים.  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On ספטמבר 4, 2008 at 10:24 am

    הי חני,

    אהבתי ! החזרת אותי שנים אחורה. יש משהו רענן בשלב הראשוני של כולנו כקבלני חולות בשפת הים. אני חושבת שאין כמעט אחד שלא עבר את זה, כאילו כולנו התחלנו משם. (טוב, כמובן להוציא את אלה שלא נולדו לחוף הים או לא הגיעו לשם).

  • חני  On ספטמבר 4, 2008 at 12:27 pm

    גם אני אהבתי מאוד את הדימוי הזה. איך אומר השיר? "זאת ילדותי השנייה…" ומעניין שרק עכשיו, בעקבות התגובה שלך, אני נזכרת בחפירות ובבניות של עצמי – המון תודה 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: