מבחן רוזנטל

 

אני לא מזהה את עצמי כעיתונאית, ולמרות זאת כאזרחית המדינה הזאת וכאישה קוראת וכותבת אני מוצאת את עצמי מוטרדת מאוד מהסיפור של מיקי רוזנטל ושיטת השקשוקה. התוודעתי לחומרתו בפוסט הזה של אסתי סגל. אחר כך קראתי עוד דברים ברשת, וביניהם את הראיון עם רוזנטל עצמו ב- nrg מעריב. רוזנטל אמר בראיון שהוא פוחד, וכשקראתי את דבריו עלו גם בי פחדים לגורלה של החברה שאני חיה בה. כמו כן עלו בי הרהורים נוגים בנוגע למצבה של העיתונות הכתובה והמשודרת, בעיקר הטלוויזייה, שעל פי מבחן רוזנטל נכשלה כישלון חרוץ בתפקודה ככלב השמירה של הדמוקרטיה.
ואולי מלכתחילה לא היה בכוחה לעשות זאת, שכן מעצם טיבה היא קשורה לאותם מוקדי כוח שהיא אמורה לבקר, לבעלי ההון שמחזיקים במניותיה ומזינים אותה באמצעות פרסומות. האם מישהו מסוגל לנשוך באמת את היד שמאכילה אותו? האם לא מדובר במעשה שמנוגד, בעצם, לחוקי הטבע? האם בעצם הנשיכה הזאת אינו גוזר על עצמו הנושך כלייה?
מבחן רוזנטל מלמד אותי שהתחום היחיד שמסוכן לעסוק בו היום בתקשורת הכתובה והמשודרת במדינת ישראל הוא התחום הכלכלי, ושהנושא המסוכן ביותר הוא בעלי ההון – השליטים האמיתיים של מדיית התקשורת הכתובה והמשודרת, ואולי של המדינה כולה.
הוא מלמד אותי שהערך הנחשב ביותר בעיני השליטים האלה הוא הכסף – כספם, שכן סתימת הפיות המפחידה, שמזכירה משטרים טוטאליטריים שבהם התקשורת מגוייסת, מתרחשת כשעל הכף מוטלת השיטה שאפשרה לאחת ממשפחות בעלי ההון,  משפחת עופר,לעשות את כספה, ולא חס וחלילה חיי אדם.
אני באופן אישי מתכוונת לראות את הסרט של רוזנטל בסינמטק בחיפה, וגם לרכוש סוף סוף די וי די נורמלי שיאפשר לי לראות את הסרט, שגם אותו אני מתכוונת לרכוש.
המבחן הזה הוא לא רק של מיקי רוזנטל, הוא של כולנו, אזרחי המדינה הזאת, וכדאי מאוד שנצליח בו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שושי  On ספטמבר 1, 2008 at 10:16 pm

    שבו המפרסמים יקלטו שפחות ופחות צופים בפרסומות שלהם בטלוויזיה, כי היא משדרת תוכן לא רלוונטי ומשעמם.
    כנ"ל בערוצי התוכן המסחריים באינטרנט. לדוגמה, ynet התייחסו להקרנה בשני מדורים: פנאי פלוס ו… רכילות. הם מנסים להטעות את הציבור ולגרום לו לחשוב שהיא לא היתה אירוע כלכלי ופוליטי.
    מה יש לחפש שם בעצם? יותר מדי תוכן גרוע ומשעמם.

    וכשהציבור ילך וינטוש את ערוצי התקשורת המסחרית, למשפחות ההון תהיה אולי פחות שליטה. למשל, אם ידיעות מנסה לקדם פוליטיקאי מסויים, אבל החשיפה לידיעות מועטה, למה לאותו פוליטיקאי ללכת לקראת בעלי הערוץ?

  • חני  On ספטמבר 2, 2008 at 12:11 am

    אני מסכימה איתך שלציבור הצופים והקוראים יש הרבה כוח, אבל זה כוח שהציבור הזה לא מודע לו, ולכן גם לא משתמש בו.
    מה שקורה בפועל זה בדיוק ההיפך: בעלי ההון משתמשים בציבור הזה כדי להאדיר את כוחם,ולהנציח את השיטה שבעצם פועלת נגדו.
    אבל הלואי שאת צודקת, ושהציבור הזה יתעורר יום אחד ויבין שיש לו דרך להשפיע.

  • אסתי  On ספטמבר 2, 2008 at 8:07 am

    בעלי ההון כמו הציבור והתקשורת.

    כל פעם מחדש אני נזכרת בתנ"ך עם הפסוק המופלא – אמר העבד אהבתי את אדוני לא אצא לחופשי וכו'

    הציבור לא מחפש צדק ולא חופש דיבור ולא שיוויון ולא ערכים מוסריים. הציבור רוצה את עגל הזהב ואם אין לו הוא מחפש איך יוכל להידבק וללקק למי שבעיניו מייצג את ההצלחה כלומר לבעל העגל המוזהב בתקווה שאולי קצת מהכסף ידבק גם אליו. והתכונה החביבה הזאת לא פוסחת על התקשורת.

    ולחידוד הנושא אני מצרפת שני לינקים.
    האחד של יוסי גורביץ (החברים של ג'ורג') > http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=260

    והשני של מתן שירם מגלובס שכתב על האירוע כנראה מאותה זוית שאני כתבתי רק הרבה יותר טוב ומחודד – http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000377512&fid=3317

  • חני  On ספטמבר 2, 2008 at 2:02 pm

    לא יודעת מה קורה פה עם התגובות. כתבתי כבר שלוש תגובות די ארוכות שלא נקלטו.
    הפעם אקצר: מסכימה עם האבחנות שלך לגבי הציבור והתקשורת. ועדיין בעלי ההון הם המושכים בחוטים.
    ותודה על הלינקים המרתקים.

  • טלי  On ספטמבר 2, 2008 at 11:58 pm

    למרות שבאופן מוזר הסיפור הזה דוקא מעודד אותי קצת- שמעתי על הסרט הזה כל כך הרבה, מהעיתון ומהאינטרנט, אולי יותר מכמה שהייתי שומעת עליו בשידור רגיל.

    זה אומר שכבר אי אפשר לסתום פיות לגמרי, שהאמת יכולה לצאת לאור דרך ערוצים אחרים, שאי אפשר באמת להסתיר מידע או למנוע ממישהו להביע את דעתו. הסיפור הזה מרגיז ומפחיד, אבל כרגע אני דוקא מתמלאת סוג של אופטימיות (טוב, זהירה…).

    תודיעי לי מתי ההקרנה בחיפה?

  • דפנה לוי  On ספטמבר 3, 2008 at 8:47 am

    אין ספק שהתקשורת מעוורת את הציבור ומוכרת לנו אשליה כוזבת, מגוון תוכניות הריאליטי בערוצים השונים – יש באמת ציבור שמתעניין בז'אנר הזה?. מי שעובד בתקשורת יודע כמה קשה היום לכתת רגליים ולמצוא אייטם ראוי לכתוב עליו, בעיקר כשחומרים ואייטמים מגיעים למערכות דרך יחצ"נים. אני מזדעזעת בכל פעם לראות איך במהדורת החדשות המרכזית שוזרים אייטמים יחצ"ניים, שאין בינם לבין החדשות דבר.
    יחד עם זה שליטת האליטות על המדיה היתה מאז ומעולם – בכתבים אחזו כוהני הדת, מהפכת הדפוס העבירה את מוקד הכח לבעלי ההון. ההמונים והציבור נדמה לי היו מאז ומעולם צרכנים פאסיביים, אבל אולי עכשיו בעידן הטכנולוגיה המתקדמת דווקא ניתנה שליטה מסויימת לציבור במדיה – לפחות נתנו לנו את היכולת לזפזפ, לעבור הלאה, לעצום עיניים.

    לא ראיתי את הסרט המדובר של רוזנטל, אבל מסכימה עם טלי, בעידן הזה נוצרו דרכים עוקפות, שמצרות במעט את יכולתם של בעלי ההון והשלטון להסתיר אינפורמציה ומידע מההמון. ראיתי הבוקר שחלי פירסמה את כתובתה של חברת ההפקות המאפשרת תמורת 50 שקלים לקנות את הדי.וי.די., מחיר ששווה להשביע בו את הסקרנות.

  • חני  On ספטמבר 3, 2008 at 8:49 am

    22.9.08 יום שני 21.00 בסינמטק. ובאמת מזל
    שקיים האינטרנט, שבו עדיין אפשר להביע דעות באופן חופשי ללא צנזורה, שכן גם צנזורה פנימית היא צנזורה.

  • חני  On ספטמבר 3, 2008 at 9:56 am

    כתבת מאוד יפה, ואותי משמח לראות שיש עדיין עיתונאים (כנראה לא רבים) שלא פוחדים להסתכל
    בעיניים של המציאות שבתוכה הם חיים, ושאותה הם גם מייצרים.
    הסתכלתי גם בסרט הוידאו שאליו הפנה יריב מוהר
    כאן: http://www.notes.co.il/yariv/47350.asp
    וגם אני חושבת, כמו שכתבתי בתגובה לטלי, שמזל שקיימות הדרכים העוקפות, ובעצם תמיד היו.
    תמיד אנשים שהיה חשוב להם להשמיע את האמת שלהם מצאו דרכים, גם אם נאלצו לשלם עליהן מחירים גבוהים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: