אל תשכחו – לרוז פיזאם

 

זכרו את פניי,
כך נראיתי:
הדמעות,
העצב,
החיוך.
הייתי ילדה.
היתה לי אמא.
היה לי גם אב,
ואפילו סב.
לא ביקשתי
להגיע לעולם,
ומשהיגעתי
העבירו אותי
מיד ליד,
מבית לבית,
מארץ לארץ
כמו חפץ לא נחוץ,
לא אהוב,
וגם הרביצו
וצעקו
וקיללו.
קיללו אפילו את יום היוולדי,
אבל אני ,
משכבר נולדתי,
השתדלתי כמה שיכולתי
לדבר יפה
ולאהוב,
כי ילדה הרי מוכרחה
לדבר יפה
ולאהוב את המתקראים הורים,
אבל המתקראים הורים
לא מוכרחים לדבר יפה
ולאהוב את הילדים,
ואפילו רוצחים אותם,
וממשיכים בחייהם
כאילו לא קרה כלום.
זה סיפורי הקצר.
הוא נמשך
ארבע וחצי שנים,
אבל זה גם סיפורכם,
כי חייתי ביניכם,
בני האדם,
וגם לי היו פנים,
ומכאן,
שלפחות לפי כללי השפה,
הייתי גם אני
בת אדם.
זאת תמונתי,
כך נראיתי ברגעיי הטובים:
הדמעות,
העצב,
החיוך.
אל תשכחו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On אוגוסט 28, 2008 at 10:16 am

    ובאמת שאי אפשר לשכוח, לפחות לעת עתה. אחר כך שוב נאטם ויהיו לנו טרגדיות אחרות ומראות לא פחות קשים שידקרו את לבנו ולא ירפו ולא יתנו לנו מנוח, לפחות עד הפעם הבאה. זוכרת את אורון ירדן?, ואת הילדה (הנה, שכחתי את שמה) שראשה הערוף נמצא בפח אשפה בחוף הים. (אולי נאווה אלימלך?), ואת הילדון מבית שמש שרק לפני חודשים ספורים התוודענו לחייו במזוודה?. ועוד ועוד ועוד טרגדיות נוראיות?.
    אולי זה טוב שכאלה אנחנו ואולי התכונה הזו והיכולת להרפות ולשכוח הם אלה שמאפשרים לנו לחיות, לתת אמון בבני אדם, להשאר אופטימיים?.

  • אסתי  On אוגוסט 28, 2008 at 10:59 am

    השיר הזה.
    ואמיתי.
    בעיקר בכך שלא מנסה להביא כל מיני "תובנות, מעניין אלא רק מאיר נקודה אחת כואבת ו… אמיתית.

    ודפנה – אכן את מתכוונת לנאוה אלימלך. סיפור מחריד (וללא פתרונים עד היום) בפני עצמו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אוגוסט 28, 2008 at 11:47 am

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%A7%D7%93%D7%9D

  • טלי  On אוגוסט 28, 2008 at 1:52 pm

    באמת עצוב ובאמת מרגש אבל לזכור לא מספיק, צריך לדווח על כל צל של חשד.

    באופן אקטיבי ומעשי, גם אם לא נעים, גם אם אמורים לפגוש את האנשים ברחוב/בעבודה/במכולת/בשמחות או בכל מקום אחר- חובה לדווח, להצטער ולזכור זה טבעי ואנושי אבל ממש לא מספיק.

  • חני  On אוגוסט 28, 2008 at 3:50 pm

    בהחלט גם את הודיה קדם, ואת אורון ירדן ואת נאוה אלימלך, וגם את הילדים שעוברים התעללות ב"חיק" משפחותיהם.
    דפנה, נכון שקשה לזכור והאופטימיות חשובה, אבל צריכים להיות ערניים, ואני מסכימה מאוד איתך, טלי, שלא צריך להסתפק בצער ובזכירה, אלא גם לנקוט צעדים שיכולים להציל חיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: