התייחסות ראשונה וסגירת מעגל

 

כשאדם מוציא לאור ספר ראשון הוא מצפה להתייחסות. בכל אופן האדם שאני הייתי, כשהוצאתי לאור את ספר השירים שלי "שירי מעבר" בשנת 1999. ואמנם נערכה לכבוד ספרי "חגיגת ספר" ביישוב שלי מטעם הספרייה המקומית, וכן קיבלתי מכתבים נרגשים וחמים מאנשים שקראו את הספר, ביניהם אנשים מעולם הספרות, אבל בעיתונות הכתובה לא נכתב עליו דבר. 
בהוצאה הזהירו אותי מראש שכך יהייה. ספרי שירה, ובטח ספר ראשון של משוררת לא מוכרת, הסבירו לי, אינם זוכים להתייחסות בעיתונות וגם לא נמכרים, ולמרות זאת, בתמימותי, קיוויתי שמשהו ייכתב. ב"הארץ" של אותם ימים, בחלק הספרותי בעריכת הנדלזלץ, פרסמו תקציר קטן במסגרת דיווח על ספרים חדשים שראו אור, וגם ציטטו כמה שורות מאחד השירים. לימים היכרתי מישהי שזכרה את הציטוט.
במקרה או שלא במקרה בדיוק באותו שבוע שבו ספרי ראה אור השתתפתי בחגיגת הלילה הקצר ביותר או הארוך ביותר – חגיגה  שהשתתפו בה רק נשים, שעוררה את תשומת ליבה של העתונות, ונשלחה אליה עיתונאית שראיינה גם אותי. למחרת הופיעה הכתבה בעיתון וגם שמי הוזכר בה רק לא בהקשר שבו הייתי מעוניינת, מקרה שעורר בי הרהורים נוגים בדבר טיבם של הארועים הזוכים לתשומת ליבה של התקשורת. בכל מקרה הייתי בעיקר מאוכזבת. הרגשתי כמו אישה שילדה תינוק, ואף אחד, מלבדה, לא מתעניין בו, אבל למרות זאת המשכתי לכתוב – בין השאר שירי אכזבה.

כעבור כשלוש שנים, בשנת 2002, הזמינה אותי חברה להתלוות אליה לאירוע שנקרא "ויקהל" שנערכו בו סדנאות לימוד. שאר פרטי האירוע – העונה והמקום, נשמטו מזכרוני. נדמה לי שזה היה בסוכות, ובחוץ, את זה אני זוכרת בוודאות, היתה במה שהתקיימה עליה הופעה של לאה שבת, זמרת שאני אוהבת. חברתי היתה מעוניינת בסדנה מיוחדת שעמדו להרצות בה בין השאר גם על עמנואל לווינס – פילוסוף צרפתי וחוקר תלמוד, שהגישה הפילוסופית שלו, חשיבותו של "האחר" – מאוד עניינה אותה. גם אני רציתי לשמוע את ההרצאה הזאת, אבל כשהגענו החדר שבו עמדה להיערך ההרצאה, היה כבר מלא.
חברתי ניסתה לשכנע את האחראי שיכניס אותנו, אבל הוא התעקש ואמר שאי אפשר. גם היא התעקשה, אבל הוא התעקש שוב בחזרה, ואני היצעתי שנעזוב ונחפש לנו סדנה אחרת. נדמה לי שאפילו ציטטתי משפט שאני נוהגת לצטט בהזדמנויות דומות: "כל עכבה לטובה" – וגם מאמינה בו. חברתי הסכימה לוותר, ומתוך סקירה מהירה של הסדנאות שאפשר ללכת אליהן בחרנו סדנה שעסקה ב"שירה יהודית". בשירים שאני כותבת יש לעתים קרובות מוטיבים יהודיים, ועניין אותי על איזו שירה יהודית ידברו. בחדר ההוא היה מקום, והמרצה, שכבר התחיל להרצות, אפילו חייך אלינו כשנכנסנו והזמין אותנו לשבת, וחיכה עד שנמצא את מקומנו. רק אחרי שהבטחנו לו שאנחנו חשות בנוח, המשיך.
המרצים שישבו על יד השולחן היו כותבים ואמנים שקשורים לכתב העת "דימוי", ובהרצאה הזכיר המרצה את יהודה עמיחי, ומשוררים נוספים ששכחתי את שמותיהם, שבשירה שלהם יש מוטיבים יהודיים. ההרצאה מאוד מצאה חן בעיניי, וחשבתי שכיוון שגם בשירה שלי יש, כאמור, מוטיבים יהודיים, כדאי לי לגשת ולדבר עם המרצה, ששמו היה מנחם לורברבוים, ולהתעניין יותר בכתב העת. (לימים, כפי שמי שילחץ על הקישור יראה, יגאל סרנה כתב עליו כאן, ב"רשימות".) אזרתי אומץ וניגשתי אליו והיצגתי את עצמי וסיפרתי שאני כותבת שירים. הוא מיד שאל מה שמי. להפתעתי הגמורה הסתבר לי ששמי מוכר לו וכן שיריי, וכאילו לא די בזה, הוסיף ואמר, שבקרוב הוא עומד לפרסם מאמר ב"דימוי" שבו הוא מזכיר את ספרי. לא הבנתי איך שמע עליו, והוא סיפר שרכש את הספר באחת מחנויות הספרים, אהב את השירים והחליט לכתוב עליהם, ואפילו התנצל על שהמאמר יוצא זמן רב כל כך אחרי שהספר ראה אור. 
ביקשתי שיודיע לי כשהגיליון ייצא, ושמחתי שמחה גדולה כשקיבלתי את המאמר שנקרא "קול כבודה בת מלך – שירת נשים חדשה (1999-2000)" שבו סקר פרופ' לורברבוים ספרים של תשע משוררות נחשבות בעיניו ואת ספרי ביניהן. (דימוי, גיליון 21, קיץ תשס"ב, עמ' 8-14 ).

במאמר ציטט מתוך ארבעה שירים.  לרשימה הזאת אוסיף שניים. הראשון הוא השיר שמתוכו ציטט בזמנו, "הארץ", והשני – אחד השירים שצוטטו במאמר.

עגילים

רוצה שכל העגילים הבודדים, האבודים,
ישובו אליי
ממיטות אפיריון ומשטיחים נמוכים
מדרכי גישה, ומדרכי בריחה
מחדרים שהתגוררתי בהם
ומחדרים שרק עברתי בהם
ומחדרים שלא התגוררתי בהם מעולם
ומערים, ומארצות.
רוצה לתלות אותם שוב באזניי,
זוגות זוגות.

אשת לוט

א

למה עונש נורא כל כך
על דבר כל כך פעוט?

גם אני שמעתי לפנים קריאה דומה
האוסרת על פנייה לאחור

מקורה היה הפחד הנורא מפני
העומד להתגלות

והמשכתי לרוץ, לברוח,
וכל הדרך שמעתי מאחוריי אנחות.

ב

אולי ידעת מוקדם מידיי
שבריחה אינה אפשרית
למי שרוצה להמשיך לאהוב.

אולי לא היה בך הכוח לחכות
עד שאפשר יהייה לחזור ולהביט
בהריסות.

 

ואני רוצה להוסיף שיר נוסף שכתב מנחם לורברבוים בספרו "בכפר הזה" שראה אור בשנת 2001
בהוצאת כרמל. השיר הזה מתכתב בעיניי עם "עגילים" ופרסומו כאן, בבלוג, הוא עבורי סוג של סגירת מעגל.

רובר

אהבתנו שמורה בסמטאות
וחדרי מדרגות
בהם רק שנינו נעלה.
הרחק מאולמות אור יום
מנגינתנו שקטה, במלון
ומיטות יד שניה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית  On אוגוסט 10, 2008 at 10:11 am

    היא זאת שיוצרת את הבעייה. כשאין ציפייה – אין ,אכזבה. וצירוף המקרים שסיפרת עליו מאוד מיוחד וגם השירים יפים. נראה לי שהכי חשוב שתמשיכי לכתוב. אני מחכה כבר לספר השירים הבא…

  • חני  On אוגוסט 10, 2008 at 10:41 am

    אין לך מושג כמה שאת צודקת. (או שאולי דווקא יש לך…) עבר מאז זמן, ואני כבר לא באותו מקום, ובכל זאת עלה בי צורך לספר על איך שהרגשתי אז. אולי כדי לסגור מעגל, וגם כדי לספר את המשך הסיפור.
    ובנוגע לספר הבא: אני עובדת על זה. זה לא קל, כי הצטבר הרבה חומר. בטח אכתוב על זה משהו בקרוב…:-)

  • אורית  On אוגוסט 10, 2008 at 11:02 am

    מי לא התאכזב ממשהו מתישהו? הכי חשוב זה להמשיך בעשייה בלי יותר מידי ציפיות, ושבכל מקרה יהייה בהצלחה 🙂

  • חני  On אוגוסט 10, 2008 at 11:15 am

    אזכור את העצות…

  • חני  On אוגוסט 10, 2008 at 11:28 am

    אני בפירוש לא חושבת שמדובר רק במקרה הפרטי שלי( שדווקא הסתיים בסוג של "הפי אנד" ) אלא ביחס לשירה באופן כללי, ולא רק בארץ אלא גם בעולם – אבל כמו שאמרת: העיקר להמשיך!

  • טלי  On אוגוסט 10, 2008 at 1:12 pm

    ואני יכולה להבין את התסכול הגדול שנלווה לציפייה כזאת.

    אבל טוב שהצלחת לשמור את החוויה בפרופורציה ולא לתת לה להכתיב לך את ההמשך.

    במילים אחרות- טוב שהמשכת לכתוב.

  • חני  On אוגוסט 10, 2008 at 2:37 pm

    מעניין באמת להביט לאחור ולראות איך הדברים קרו והשפיעו.היתה גם שמחה גדולה, ומעניין שקצת שכחתי אותה בפוסט הזה…
    בכל מקרה מדובר בחווייה מאוד מורכבת, והשמירה על פרופורציות מאוד משמעותית.
    ונראה לי שהמשכתי מאותה סיבה שהתחלתי: בגלל הצורך לכתוב…:-)

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אוגוסט 10, 2008 at 3:21 pm

    יש חלק במצבה העגום של השירה. הן לא מעודדות את המשוררים ואת השירה, ולא משקיעות ביחסי ציבור ואחר כך טוענות, להגנתן, שאין מכירות.

  • חני  On אוגוסט 10, 2008 at 4:03 pm

    בלי ספק העסק מורכב, וקשה לדעת מה קודם למה המכירות או יחסי הציבור. מדובר במכלול, שהוא גם חברתי.
    בכל מקרה המסר שלי לאנשים שכותבים (וגם לעצמי…) הוא להמשיך לכתוב, ולחפש דרכים מתאימות לפרסם.
    מהבחינה הזאת גם לאינטרנט יש תפקיד חשוב.

  • יוסי  On אוגוסט 11, 2008 at 10:49 am

    בכתיבה ובאמנות בכלל – כמו בעוד הרבה תחומים – שם המשחק הוא מרפקנות, חוצפה וקשרים. בדוק.

    בגלל זה אני אוהב את האולימפיאדה. כי שם – רק האיכויות האישיות מדברות בסופו של דבר.

  • חני  On אוגוסט 11, 2008 at 3:19 pm

    תודה רבה לך על התגובה הכל כך מציאותית. אלה "כישורים" שצריך כנראה ללמוד לפתח. וגם נקודת המבט שלך על האולימפיאדה מאוד מעניינת
    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: